ניאה פאפוס – עיר בירה רומית מול הים

ניאה פאפוס, "פאפוס החדשה", נוסדה ליד הנמל בסוף המאה הרביעית לפנה"ס. מיקומה לא היה מקרי: הנמל חיבר אותה לנתיבי המסחר של מזרח הים התיכון עם קפריסין, והעיר הלכה וגדלה. מן המאה השנייה לפנה"ס ועד המאה הרביעית לספירה הייתה פאפוס בירת קפריסין ומרכז מנהלי חשוב. בתקופה הרומית ישב כאן גם מושל האי. (Visit Cyprus)

כשמטיילים היום בפארק קל לשכוח שאנחנו לא מבקרים ב"אתר פסיפסים", אלא בתוך שרידיה של עיר. היו כאן רחובות, בתי מגורים מפוארים, מבני שלטון, מקומות פולחן, שוק, מתקני בידור וביצורים. הים והנמל היו העורק שחיבר את כל המערכת הזאת אל העולם.

וזה גם מה שכל כך יפה בטיול כאן היום. מדי פעם מרימים את הראש מהעתיקות ורואים את המגדלור, את הים הכחול ואת הסירות באופק. רוח מגיעה מן החוף, שחפים עוברים מעל הראש, ובאזור הנמל ממשיכים גם היום הדיג, השיט והיאכטות. לקראת ערב האור משתנה, הים מקבל גוונים עמוקים והשמש יכולה לרדת באדום מעל האופק. עתיקות לחוד ונוף לחוד? בפאפוס הם לגמרי אותו טיול.

אתר מורשת עולמית של אונסק"ו – ולא במקרה

החשיבות של פאפוס חורגת הרבה מעבר לקפריסין. בשנת 1980 הוכרזה פאפוס אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. ההכרזה כוללת את נאה פאפוס, את קברי המלכים ואת פאפוס העתיקה באזור קוקליה, הקשורה במיוחד לפולחן אפרודיטה. אונסק"ו מדגיש את הווילות, הארמונות, התיאטראות, הביצורים והקברים, ומתאר את פסיפסי נאה פאפוס כאחד המכלולים היפים בעולם וכמעין אלבום מאויר של המיתולוגיה היוונית והחיים בעולם העתיק. (UNESCO World Heritage Centre)

ואם אתם חושבים שפסיפסים הם עניין רק לארכיאולוגים ולמשוגעים לדבר כמוני – תנו להם הזדמנות. לא צריך להכיר מראש את כל המיתולוגיה היוונית. הדמויות, החיות, הצמחים, הסיפורים והצבעים עושים את העבודה בעצמם.

בית דיוניסוס – חגיגה של פסיפסים וסיפורים

בית דיוניסוס (House of Dionysos) הוא מבחינתי אחד משיאי הפארק, וכאן בהחלט כדאי גם לכם להאט. המבנה השתרע על כ־2,000 מ"ר, כלל יותר מ־40 חדרים, ובכ־556 מ"ר ממנו השתמרו רצפות פסיפס. הבית אורגן סביב חצר מרכזית – אטריום – שהוקפה בפורטיקו, כלומר סטווים מקורים. מערכת הגגות הובילה מי גשם לבור מים שמתחת לחצר, והייתה גם מערכת ניקוז שחוברה לניקוז העירוני. אנחנו מסתכלים על פסיפסים יפים, אבל מאחוריהם עומד בית עירוני רומי מתוכנן ומשוכלל. (Visit Cyprus).

השם "בית דיוניסוס" ניתן לו בידי הארכיאולוגים בגלל ריבוי הסצנות הקשורות לאל דיוניסוס, ליין ולעולמו. איננו יודעים את שמו של בעל הבית, אבל הבית הגדול והעיטור העשיר אינם משאירים הרבה מקום לספק: גר כאן אדם עשיר מאוד, והאורחים שלו היו אמורים לדעת את זה.

הפורטיקו – ציד, בעלי חיים והצגה של מעמד

הפורטיקו שסביב החצר עוטר בסצנות ציד ובשפע של בעלי חיים. בעולם הרומי הציד היה הרבה יותר מספורט. הוא היה מזוהה עם האליטה, עם אומץ, שליטה בטבע וכוח. לכן כאשר בעל הבית בחר לקבל את אורחיו בין אריות, נמרים, דובים, ציידים וחיות נוספות, זו הייתה גם הצהרת מעמד.

ואני כמובן מסתכלת מיד על בעלי החיים, על הצמחים ועל הפרטים הקטנים. לפעמים דווקא חיה קטנה בשולי הפסיפס יכולה לספר לנו משהו על הסביבה, על עולם הדימויים של האמן ועל הקשר בין מסורת אמנותית רחבה לבין קפריסין המקומית.

פסיפס סקילה והדולפינים – קפיצה אל התקופה ההלניסטית

עוד לפני כל הפאר הרומי מחכה כאן הפתעה: פסיפס סקילה, פסיפס חלוקי נחל קדום מן התקופה ההלניסטית, מסוף המאה הרביעית או ראשית המאה השלישית לפנה"ס. זהו הפסיפס הקדום ביותר הידוע בקפריסין. במרכז מופיעה סקילה, מפלצת הים המיתולוגית, וסביבה עולם ימי ובו גם הדולפינים. 

מבחינה מחקרית זה נהדר, כי אפשר לראות כמעט באותו מקום את התפתחות מלאכת הפסיפס: מחלוקי נחל טבעיים בגוונים מוגבלים אל הטסרות החתוכות והצבעוניות של התקופה הרומית. בשבילי זה בדיוק מסוג הדברים שבגללם "רק עוד פסיפס אחד" הופך מהר מאוד לעוד שעה באתר.

נרקיסוס – האיש שהתאהב בבבואה של עצמו

נרקיסוס הצעיר יושב ומתבונן בבבואתו במים. לפי המיתוס הוא היה יפה כל כך, ודחה את אהבתם של אחרים, עד שנענש והתאהב בדמותו שלו. הוא אינו מצליח להיפרד מן הבבואה – ומכאן כמובן גם המושג "נרקיסיזם".

זה אחד מאותם רגעים שבהם מבינים עד כמה המיתולוגיה העתיקה עדיין נמצאת בתוך השפה והתרבות שלנו. כמעט אלפיים שנה עברו, ואנחנו עדיין משתמשים בשמו של אותו צעיר שמביט בעצמו במים.

ארבע העונות – הזמן עובר גם בפסיפס

בפסיפס ארבע העונות מופיעות האנשות של האביב, הקיץ, הסתיו והחורף. הדמות המרכזית אינה מזוהה בוודאות, והוצעו לה כמה פירושים, ובהם דמות הקשורה לזמן ולמחזור השנה.

עונות השנה הן הרבה יותר מלוח שנה יפה. בעולם הרומי הן קשורות למחזור החקלאי, לפוריות, לשפע ולסדר הקוסמי. כשאנחנו מוצאים אותן בבית עשיר, אנחנו יכולים לחשוב גם על המסר שבעל הבית ביקש להעביר: העולם מסודר, הטבע נותן את פריו, והשפע נכנס הביתה.

הטווס – יופי, הדר וסמליות

אי אפשר להתעלם מן הטווס הפורש את זנבו. זה אחד המוטיבים היפים בבית, אבל הטווס בעולם העתיק לא היה רק קישוט צבעוני. הוא נקשר להרה, מלכת האלים, וקיבל משמעויות של הדר, מעמד ולעיתים גם אלמוות.

כשממקמים טווס כזה במקום שאורחים עוברים בו, הוא חלק מן הרושם שהבית יוצר. גם בעולם הרומי ידעו היטב שעיצוב פנים הוא דרך לספר לאורחים מי אתם.

גנימדס – נער מן המזרח וסיפור של זאוס

בפסיפס גנימדס מופיע הנער הטרויאני יפה התואר שנלקח על ידי עיט, שבציור הפסיפס מגולם בדמות עוף דורס  – פֶּרֶס ענק – אל האולימפוס והפך למוזג האלים. אחד הפרטים המעניינים בדמות הוא הכובע הפריגי, סימן חזותי שבאמנות היוונית והרומית שימש פעמים רבות לציון דמות שמקורה במזרח.

עבורי דווקא הפרטים האלה מרתקים במיוחד. מין העוף הדורס, לבוש, כובע, צבע או תנועה יכולים לפתוח שאלות שלמות על הדרך שבה אמנים בעולם הרומי סימנו מוצא, זהות, היכרות עם הטבע. לפעמים המחקר מתחיל ממש בפרט זעיר שנמצא בקצה של פסיפס.

פדרה והיפוליטוס – אהבה שלא הייתה צריכה לקרות

פדרה, אשתו של תזאוס, מתאהבת בהיפוליטוס, בנו של בעלה. הוא דוחה אותה, ומכאן הסיפור מידרדר במהירות אל המקום שבו סיפורי המיתולוגיה היוונית מרגישים בבית: תשוקה, עלבון, נקמה ואסון.

בפסיפס אפשר לראות כיצד האמן מספר סיפור באמצעות מחוות גוף, מבטים ודמויות. זו אחת הסיבות שאני תמיד ממליצה לא למהר. הביטו בפנים ובידיים, לא רק במסגרת היפה שמסביב.

פיראמוס ותיסבה – רומיאו ויוליה הרבה לפני שייקספיר

פיראמוס ותיסבה הם זוג אוהבים צעירים שמשפחותיהם מתנגדות לקשר ביניהם. הם קובעים להיפגש בסתר, שרשרת של טעויות מובילה כל אחד מהם לחשוב שהאחר מת, והסיפור מסתיים במות שניהם.

משמאל נראית תיסבה, ולצדה החיה שהגיעה אל המעיין ומניעה את העלילה הטרגית של שני האוהבים. מימין מופיעה דמות גברית מזוקנת, המזוהה באמצעות הכתובת היוונית ΠΥΡΑΜΟΣ – פיראמוס, אך באופן מפתיע האמן לא תיאר כאן את פיראמוס הצעיר, אהובה של תיסבה, אלא את אל הנהר פיראמוס, שרוע לצד המים ומחזיק כלי שממנו נובעים מים. גם החיה אינה הלביאה המוכרת מסיפורם של פיראמוס ותיסבה אצל אובידיוס, אלא נראית כנמר. הפסיפס הוא אפוא גרסה חזותית יוצאת דופן לסיפור האהבה הטרגי, שנחשב לאחד מאבותיו הקדומים של סיפור רומיאו ויוליה..

אפולו ודפנה – הרגע שבו אישה הופכת לעץ

אחת הסצנות היפות באכסדרה המערבית של בית דיוניסוס מתארת את אפולו ודפנה, אחד מסיפורי האהבה המפורסמים והפחות מאושרים במיתולוגיה היוונית. על פי הסיפור, אפולו התאהב בנימפה דפנה ורדף אחריה, אך היא דחתה את אהבתו וניסתה להימלט ממנו. כאשר הבינה שאפולו עומד להשיגה, ביקשה מאביה, פנאוס (Peneus), אל הנהר, להציל אותה. ברגע הדרמטי הזה החלה דפנה להשתנות: רגליה נאחזו באדמה כשורשים, גופה הפך לגזע וזרועותיה לענפי עץ הדפנה.

וזה בדיוק הרגע שבחר אמן הפסיפס להנציח – לא את המרדף עצמו ולא את אפולו המתאבל לאחר מכן, אלא את רגע המטמורפוזה. דפנה כבר אינה לגמרי אישה אך עדיין אינה לגמרי עץ, והצמחייה הצומחת ממנה מאפשרת לצופה לזהות מיד את הסיפור. לצדה מופיעים אפולו ופנאוס, וכך כל העלילה נדחסת לתמונה אחת שאפשר היה "לקרוא" תוך כדי הליכה על רצפת הבית.

לאחר שהפכה דפנה לעץ, אפולו אימץ את עלי הדפנה (Laurus nobilis) כסמל המקודש לו. מכאן גם המסורת היוונית והרומית של עטרות דפנה שהוענקו למנצחים, למשוררים ולאישים מכובדים – ומכאן התגלגל אלינו גם מושג ה־laureate, כמו ב־Nobel laureate. בשבילי זה בדיוק מסוג הפסיפסים שבהם המיתולוגיה והבוטניקה נפגשות על אותה רצפה – ולכן, כמובן, אי אפשר פשוט לעבור לידו ולהמשיך הלאה.

פוסידון ואמימונה – אהבה, מים וארוס קטן באמצע

באכסדרה המערבית של בית דיוניסוס מופיע פסיפס המתאר את פוסידון ואמימונה (Poseidon and Amymone), עוד אחד מסיפורי המפגש בין האלים לבני האדם. אמימונה הייתה אחת מחמישים בנותיו של דנאוס, מלך ארגוס. על פי המיתוס, כאשר מקורות המים באזור ארגוליס התייבשו, שלח דנאוס את בנותיו לחפש מים. במהלך החיפוש פגשה אמימונה סאטיר שניסה לתקוף אותה, ופוסידון, אל הים והמים, נחלץ לעזרתה והציל אותה. לאחר מכן התאהב בה וגילה לה מקור מים, וכך הסתיימה הבצורת.

הפסיפס אינו מתאר את רגע המאבק עם הסאטיר, אלא דווקא את המפגש שבא אחריו. פוסידון מתקדם לעבר אמימונה כשהקלשון בידו, ובין השניים ניצב ארוס המכונף. הוא מחזיק לפיד – סמל האהבה והתשוקה – ומושיט לעבר אמימונה מעין שמשייה. במרכז הסצנה מופיעה גם הידריה, כד מים, שאינה סתם כלי קיבול: היא מסמלת את המעיין שפוסידון מגלה לאמימונה ואת המים שסביבם בנוי הסיפור כולו.

איקריוס,דיוניסוס שותי היין הראשונים – כשהאנושות גילתה את היין

הפסיפס של איקריוס והשותים הראשונים הוא מהמשעשעים בבית דיוניסוס. לפי המיתוס, דיוניסוס התארח אצל איקריוס ולימד אותו לגדל גפנים ולהכין יין. בפסיפס נראה האל דיוניסוס עם אשכול ענבים, ולצדו אקמה, השותה בנחת. במרכז מופיע איקריוס עם עגלה עמוסה בנאדות יין, ומימין – שני רועים שכבר הספיקו לטעום קצת יותר מדי. מעליהם אפילו נכתב ביוונית: "הראשונים ששתו יין".

אלא שהטעימה הראשונה בהיסטוריה לא הסתיימה טוב: הרועים, שלא הכירו את השפעת האלכוהול, השתכרו וחשבו שאיקריוס הרעיל אותם – ולכן הרגו אותו. הפסיפס מציג ניגוד נהדר בין השתייה המתונה של דיוניסוס ואקמה לבין השיכורים שמנגד. מעין "שתו באחריות" רומי, כמעט אלפיים שנה לפני שהמציאו את האותיות הקטנות.

החיבור בין התמונות כמעט מזמין את הצופה לחשוב על ההבדל בין הנאה מן היין לבין אובדן שליטה. הרומאים אולי אהבו יין, אבל הם בהחלט ידעו לספר גם מה קורה כשמגזימים.

הטריקליניום – המקום שבו אכלו, שתו והציגו לראווה את הבית

הטריקליניום היה חדר הסעודות והאירוח החשוב בבית. האורחים נשענו על ספות, אכלו ושתו, ובו בזמן רצפת הפסיפס הייתה פרושה לעיניהם. העיצוב כאן היה חלק מחוויית האירוח.

גפנים, בציר, בעלי חיים וסצנות הקשורות לעולמו של דיוניסוס התאימו באופן מושלם לחדר שבו שתו יין ואירחו. כאן הפסיפס איננו תמונה שתולים על הקיר; הוא חלק מהאדריכלות ומהאופן שבו האדם נע בתוך החדר, יושב בו ומביט סביבו.

שאר חלקי הפארק הארכאולוגי של פאפוס

אחרי שיוצאים מבית דיוניסוס והפסיפסים הנהדרים שלו, ממשיכים לגלות שהפארק הארכאולוגי של פאפוס למעשה רק מתחיל. בהמשך הפארק מחכים כאן בתי פסיפסים רומיים נוספים – בית איון, בית תזאוס ובית אורפאוס, ובכל אחד מהם עולם אחר של דמויות, בעלי חיים וסיפורים מן המיתולוגיה. מעבר להם משתרעים שרידיה של נאה פאפוס, העיר העתיקה עצמה: האגורה, האודיאון, האסקלפיאון, מבצר סרנטה קולונס, הבזיליקה הקדומה והמגדלור שמתרומם מעל האתר. מכאן נעבור בין התחנות המרכזיות – ונראה שאחרי כל הזמן שביליתי עם הראש למטה מול הפסיפסים, יש בפאפוס לא מעט סיבות גם להרים אותו, והכל מול נופי הים, שהופך את הכל ליפה וקסום יותר.

בית איון – כשהאבנים הקטנות הופכות לציור

בית איון (House of Aion) קטן יותר, אבל רצפת הפסיפס שלו היא מן המרשימות בפאפוס. חמש סצנות פיגורטיביות מציגות את דיוניסוס התינוק, לדה והברבור, תחרות היופי בין קסיופאה לנראידות, אפולו ומרסיאס וניצחונו של דיוניסוס.

כאן כדאי ממש להתקרב ולראות את גודלן הזעיר הטסרות ואת המעברים העדינים בין הצבעים. הפנים, הגוף, הבדים והצללים מקבלים טיפול כמעט ציורי. מי שחושב שפסיפס הוא בהכרח דגם גאומטרי פשוט מגלה כאן עד כמה האמנים של שלהי התקופה הרומית ממש הצליחו לצייר באבן. כשפסיפסים כאלו עלו הון לא קטן ונעשו על ידי אומנים כשרוניים במיוחד והאבנים שובצו במקומן באמצעות פינצטות.

בית תזאוס – ארמון של ממש

בית תזאוס (House of Theseus) היה מתחם עצום ומפואר, המזוהה בדרך כלל עם משכנו של בעל תפקיד בכיר מאוד, אולי המושל הרומי. הבית קיבל את שמו מן הפסיפס המתאר את תזאוס והמינוטאור.

בית תזאוס – הפסיפס העגול

בית תזאוס הוא מתחם רומי עצום, אבל בשטח לא כל כך קל להבין איפה הבית מתחיל ואיפה הוא נגמר. מה שקל לזהות הוא הפסיפס העגול המרשים של תזאוס והמינוטאור, שעל שמו קיבל הבית את שמו.

במרכז הפסיפס נראה תזאוס נלחם במינוטאור, המפלצת שחיה במבוך בכרתים. המסגרת הגאומטרית שסביבם מייצגת את המבוך, ובסצנה מופיעה גם אריאדנה, שעזרה לתזאוס לצאת ממנו בעזרת החוט המפורסם.

ומה יש מסביב?

כל הקירות הנמוכים והחדרים שרואים מסביב לפסיפס היו חלק מאותה וילה רומית ענקית ומפוארת, ובה חצרות, אולמות אירוח ואפילו מתחם מרחצאות. לכן כדאי לחשוב על הפסיפס העגול כעל נקודת ציון בתוך בית שהיה פעם גדול בהרבה ממה שקל להבין היום. 

בחלק אחר של בית תזאוס נמצא פסיפס יפה נוסף, המתאר את אכילס כתינוק בזמן הרחצה הראשונה שלו. סביבו מופיעים הוריו, תטיס ופלאוס, וגם שלוש אלות הגורל. יש כאן רמז יפה לסיפור שעוד מחכה לתינוק: הוא עתיד להפוך לגיבור הגדול של מלחמת טרויה – אבל גורלו כבר נקבע.

בית אורפאוס – מוזיקה, חיות והרקולס

מערבה מבית תזאוס, קרוב יותר אל הים, נמצא בית אורפאוס (House of Orpheus), שנבנה בערך באותה תקופה של בית דיוניסוס. גם הוא אורגן סביב אטריום, ואף היו בו מרחצאות. חלקים רבים מן המבנה נפגעו במהלך הדורות, אבל כמה רצפות פסיפס חשובות שרדו. כשאני ביקרתי (ספטמבר 2026), הפסיפס היה מכוסה באתרו, והצילום הוא מלוחית ההסבר במקום.

סצנת אורפאוס המנגן לבעלי החיים היא דגם מוכר שחוזר בפסיפסים ברחבי האימפריה הרומית. בדרך כלל אורפאוס יושב במרכז, מנגן בלירה, וסביבו מתקבצים בעלי החיים שהוקסמו מנגינתו. אבל החזרה על הנושא אינה הופכת את הפסיפסים להעתקים זהים. בכל מקום נבחר הרכב מעט שונה של בעלי חיים, והדמויות, התנוחות, הצבעים והפרטים משתנים מיצירה ליצירה.

גם בארץ ישראל מוכרות סצנות אורפאוס בפסיפסים, בין השאר בציפורי, בירושלים ובעזה. כשמשווים ביניהן לבין אורפאוס של פאפוס, רואים היטב את אותו רעיון בסיסי ואת אותה מסגרת איקונוגרפית, אבל גם את החופש שהיה לאמנים המקומיים. כל סדנה עבדה מתוך מסורת ודגמים מוכרים, ובכל זאת ידעה ליצור קומפוזיציה מקורית משלה – ובשבילי דווקא ההבדלים הקטנים האלה, ובעיקר הבחירה אילו בעלי חיים להכניס לתמונה ואיך לתאר אותם, הם החלק המעניין ביותר בהשוואה בין הפסיפסים.

האודיאון – כשלרומאים היו ימים של דרמות והופעות

בסמוך לאגורה נמצא האודיאון הרומי, מבנה מופעים קטן יחסית, שחלק משורות המושבים שלו עדיין נראות היטב. כאן התקיימו מופעים ואירועים בפני קהל. אפשר לדמיין את תושבי נאה פאפוס מתכנסים כאן בשעות היום לצפות במופעי תיאטרון, מוזיקה ואירועים ציבוריים, כשמאחוריהם הים. 

לכיוון האודיאון הייתה משמעות מעשית. המופעים בעת העתיקה נערכו באור יום, ובמיוחד בשעות אחר הצהריים, ולא היה שום היגיון להושיב את הקהל מול השמש המערבית הנמוכה והמסנוורת – בוודאי באודיאון קטן ופתוח כמו זה של פאפוס.

מעניין להשוות אותו דווקא לתיאטרון הרומי בקיסריה, שבו הקהל כן יושב ופניו מערבה, לכיוון הים והשמש השוקעת. אלא שבתקופה הרומית התמונה הייתה שונה לגמרי מזו שאנחנו רואים היום: מאחורי הבמה בקיסריה התנשאה scaenae frons, חזית במה גבוהה ומפוארת, שסגרה את התיאטרון ממערב והסתירה מן הקהל את השמש הישירה – וגם את נוף הים.

המגדלור – עתיקות למטה, ים עד האופק

מעל האזור מתנשא המגדלור של פאפוס, שנבנה בתקופת השלטון הבריטי על אזור האקרופוליס של העיר ההלניסטית. 

כדאי להגיע לכאן לא רק בגלל הארכיאולוגיה. זה מקום נהדר לעצור בו, להסתכל לאחור על הפארק ואז החוצה אל הים. הרוח כמעט תמיד משתתפת בביקור, ומעבר לעתיקות נפרש הים התיכון. סירות דיג, מפרשיות ויאכטות קטנות באופק מחזירות אותנו אל העובדה שהסיפור של פאפוס התחיל במידה רבה בזכות הנמל הזה.

אל תרוצו – זה פארק שצריך לטייל בו

וזה אולי הטיפ החשוב ביותר שלי: אל תבואו רק "לראות את הפסיפסים" ולצאת. הפארק הארכיאולוגי של פאפוס הוא טיול בפני עצמו. לכו לאט בין הבתים, צאו אל השבילים, המשיכו לאגורה ולאודיאון, עלו לכיוון המגדלור והביטו שוב ושוב אל הים.

יש משהו משמח מאוד בשילוב הזה. מצד אחד אתם בתוך אחת הערים הארכיאולוגיות החשובות בקפריסין, עיר שהייתה במשך מאות שנים בירת האי; מצד שני אתם בחופשה על הים. הבריזה מגיעה, היאכטות חולפות באופק, הדייגים ממשיכים את הקשר העתיק של פאפוס עם הים, ואין שום צורך לבחור בין ארכיאולוגיה לחופשה.

אני ממליצה להגיע עם נעליים נוחות, מים, כובע והרבה זמן. לאוהבי פסיפסים וארכיאולוגיה – כמה שעות יכולות להיעלם כאן בלי להרגיש. למי שפחות מכור לעתיקות, תנו למקום לפחות הזדמנות טובה. לכו בין הפסיפסים, צאו אל המגדלור, שבו קצת מול הים והמשיכו אחר כך אל הנמל.

ואם אפשר, השאירו גם משהו לשעות אחר הצהריים. כשהשמש יורדת, האור על האבנים נעשה רך יותר, הים משנה צבעים, ומאזור הנמל אפשר לקבל שקיעה אדומה ויפה מעל המים. אחרי יום של אלים, גיבורים, מפלצות, יין, אהבות טרגיות ורומאים עשירים – מגיע גם לנו לשבת מול הים.

ואני? אני הרי הגעתי עם תירוץ מצוין: היו כאן פסיפסים שחסרו לי למחקר. עכשיו נשאר רק למצוא את הפסיפס הבא שחסר לי. אחרת איזו סיבה תהיה לי לנסוע שוב לחו"ל?