Dr. Anat Avital
ככה נתקענו חודש וחצי בפוקט ובאיים - בין אזעקות וטילים בישראל וחוסר טיסות הביתה
מירי רגב אמרה, שנהדר להיתקע בחו"ל, לכו לטייל וליהנות… אז זה לא ממש מדויק, או אפילו בכלל לא מדויק. עכשיו אני יודעת.
אחרי יום הולדת נעים משפחתי ברומא היפהפייה, ב־28 בפברואר 2026, בדיוק כשפרצה מלחמת איראן "שאגת הארי", מצאנו את עצמנו תקועים באיטליה. לא שיש חיסרון בלהיתקע באיטליה וברומא – אבל סיימנו לטייל, המחירים באיטליה גבוהים, והיה ברור שזה לא הולך להיגמר תוך ימים ספורים, כמו מלחמת 12 הימים ההיא.
אז במקום להישאר באירופה היקרה, עשינו סיבוב חד לצד השני של העולם. דרום־מזרח אסיה. או בקיצור – איי דרום תאילנד.
טסנו במסלול עוקף, בלי מעבר מעל המפרציות, ונחתנו ב־Phuket לתוך קיר של חום ולחות: 30 מעלות בצל, תחושה של אוגוסט בתל אביב – רק בלי הבית לברוח אליו.
בהתחלה – הלם.
אחר כך – הסתגלות איטית והשלמה, והחלטנו ליהנות מהמצב, ואף עשינו מאמצים לראות נופים, להגיע לחופים יפים, למסעדות, לעשות שיט חלומי וטיולים רגליים, ככל שהחום המעיק איפשר.
וככה מצאנו עצמנו מזמינים מלון לשלושה לילות ועוברים הלאה לאתר אחר, וכל פעם מחפשים יותר זול, כי הנזק הכספי מתחיל להכביד. ומחפשים מיקום יותר נעים, יותר שקט ויותר קרוב ים וקרוב לאפשרויות ליציאה רגלית מהמלון לשיטוטים וטיולים קצרים וקניות. 7/11, איך לא… HELLO WELLCOM
יש האומרים, מה רע להיתקע בתאילנד? אבל כשזה לא מתוכנן וכפוי עליך, זה לא בדיוק כמו לצאת לחופשה חלומית שחשבת עליה הרבה, תכננת אותה, ידעת מה אתה רוצה לעשות ולראות והכנת תקציב לנושא.
בכל מקרה, לומדים מהר מאוד את הקצב המקומי: בבוקר מוקדם יוצאים קצת לקניות אוכל וסידורים, במהלך היום שוהים במלון במזגן, בבריכה או בחדר כושר, אחר הצהריים יוצאים לים ולחופים הקסומים. אחרי חמש אחר הצהריים – הרוח נעימה, השקיעות מדהימות, הים רגוע, והחיים נראים כאילו שום דבר בעולם לא קורה.
ורק אנחנו, בהמתנה משונה לזמן שיעבור, עם הראש במקום אחר מכל התיירים. ממתינים לטיסה חזור, ומאוד מקווים שהיא לא תתבטל, אבל כפי שהמלחמה התפתחה, הסיכויים שנחזור מהר, פחתו.
ואנחנו עם הלב כל הזמן במציאות האחרת, כאילו ביקום מקביל, בבית בישראל ועת חירום. הנייד פתוח על החדשות מישראל, כשכל אזעקה שמדווחת עוברת דרך הלב, גם כשאנחנו רחוקים ממנה חצי עולם.
מצד אחד – יש תחושת הקלה שאנחנו לא שם ברגעים האלה.
ומצד שני – קיימת צביטה עמוקה על המשפחה, החברים, ועל עם ישראל כולו, שנמצא בתוך מציאות קשה ולא פשוטה. ולאן אנחנו חוזרים כשנצליח לחזור…
והכול יחד עם חוסר ודאות מוחלט לגבי החזרה הביתה.
ימים שהם לא חופשה מתוכננת, אלא סוג של חופשה כפויה.
הרבה הוצאות שלא היו בתכנון, הרבה המתנה, הרבה “נראה מה יהיה”.
אבל איכשהו, כמו שאנחנו יודעים, ככאלו ששייכים לעם הנצח –
גם בתוך חוסר הוודאות, מוצאים את הדרך לנחות על הרגליים,
ולנצל גם מצב כזה לטובה.
פוקט
את השוטטות כאן התחלנו בדרום פוקט – אזור פחות מוכר, שפחות היה נעים לנו, ולא באמת שווה את הזמן.
ואז המשכנו לאורך החופים המערביים לכיוון צפון האי:
עברנו דרך אזור קארון Karon Beach – לא התחברנו, לא לחוף, לא להמולה ולא לריחות הביוב שמלווים את הרחובות הסואנים שאפילו לחצות אותם ממש קשה, יחד עם עשן מכוניות ואופנועים.
דילגנו על פאטונג ההומה יום ולילה Patong Beach – עמוס, רועש, תיירותי בצורה לא נכונה לטעמנו, בלתי נסבל מבחינתנו.
בקמאלה Kamala Beach אפילו לא עצרנו, פשוט המשכנו עוד צפונה על החוף המערבי.
כשבין הימים נכנסנו להכיר כל מיני חופים עטורי המלצות וצילומי אינסטגרם מוגזמים, כמו חוף גשר העץ, בננה ביץ' ופרידום ביץ' – שבאמת מתאימים למי שאין לו מה לעשות עם עצמו כל כך הרבה ימים בפוקט. אובר־רייטד בכל קנה מידה.
אבל מילה טובה כן מגיעה: החופים הללו חמודים – מפרצים קטנים ויפים, עטופים מצד היבשה בשרידי יערות גשם ועצי קוקוס, רצועת חול קצרה, מסעדה או שתיים, מוזיקה טובה והרבה מאוד שמש. ובפרידום ביץ' – חשוב לדעת – יש גישה רגלית ארוכה ולא פשוטה.
כך שבלי תבונת האינסטגרם של בתי חני ונפלאותיה ונבכיו, לא הייתי מגיעה לשם… אבל ככה זה, כשיש יותר מדי זמן ואין יותר מדי מה לעשות כדי להעביר אותו בנעימים.
פוקט - באנג טאו
ובסוף – מצאנו את המקום שלנו לחנייה ארוכה עד סוף תקופת ההמתנה לטיסה הביתה: באנג טאו ביץ' Bang Tao Beach.
החוף המערבי הצפוני הוא אזור מסודר יותר בפוקט, עם פיתוח חלקי־פרטי של Laguna Phuket (חלק מקבוצת Banyan Tree Holdings מסינגפור) – אזור שנותן לפעמים תחושה של סדר, ניקיון וקצת “מערביות”. לא להיסחף עם המערביות – אבל כן, פה ושם יש אזורים שמזכירים משהו כמו הרצליה פיתוח, קיסריה או הריביירה הצרפתית. במיוחד באזור המלונות שעל החוף ומועדוני הספורט היוקרתיים, עם מסעדות ובריכות רדודות שיושבות ממש על הדיונה האחרונה מול הים וצמחייה ירוקה סביבם.
כי מי שמחפש את שיא האירופה בנוחות, סביבה בטוחה ושלווה, ירוק ודשא, שקט ובלי המולת האופנועים ושיירות המכוניות והמוניות – יגיע לבאנג טאו ויחפש מלון או מלון דירות של חברת לאגונה.
פוקט - באנג טאו - מלונות, דירות ומסעדות של חברת לאגונה
אם תרצו רק לשבת שם על הכורסאות או המיטות היוקרתיות – תצטרכו לשים דפוזיט של כמה אלפי באט להזמנת אוכל מינימלית. ובכל מקרה זה מקום יפה לעבור בו ולשטוף את העיניים, בניגוד מנקר עיניים לחיים הקשים של העם ברחובות פוקט.
כך גם מתקבל רושם של פנינות תחזוקה מתוך הצצה אל ריזורטים פרטיים של חברת לאגונה, המוגנים בחומות גבוהות ומערכת שמירה ושערים, ושבתוכם מתנהל עולם אחר.
ממחקרים שעשיתי בנושא מסתבר שחברת לאגונה לא נולדה מתוך נוף אידילי, אלא דווקא מתוך אזור פגוע מאוד. בשנות ה־80, לאחר קריסת תעשיית הבדיל בפוקט, נותר אזור באנג טאו מצולק – בורות כרייה עצומים, קרקע מזוהמת ומים עומדים. בתחילת שנות ה־90 נכנסה לתמונה קבוצת יזמים בינלאומית, שהפכה לימים לחברת Banyan Tree Holdings, שמרכזה בסינגפור.
המהלך שלהם היה יוצא דופן: לא רק לבנות מלונות, אלא לשקם נוף שלם. הם ניקו את הקרקע, ייצבו את המים, וחיברו בין בורות הכרייה הישנים ליצירת מערכת לגונות ואגמים – שהם למעשה שרידים של מכרות בדיל לשעבר. מתוך זה נולד הפרויקט Laguna Phuket, אחד ממיזמי התיירות הראשונים בעולם שנבנו על בסיס שיקום סביבתי רחב היקף.
מה שהם יודעים לעשות, וזה מורגש היטב בשטח, הוא לקחת מרחב שהיה כמעט חסר ערך – ולהפוך אותו למוצר תיירותי מדויק:
סביבה ירוקה, שבילי הליכה, אגמים עם שאטלים בסירות, מתחמים סגורים עם תחושת ביטחון וניקיון, ושילוב בין מלונות יוקרה, דירות נופש ומועדוני חוף. זה לא רק פיתוח – זו הנדסה של חוויית נופש.
מאז, המודל הזה שוכפל והתרחב. קבוצת Banyan Tree פועלת היום בעשרות מדינות, עם ריזורטים ואתרי נופש במקומות כמו המלדיבים, סיישל, מקסיקו, סין, וייטנאם והמזרח התיכון. בחלק מהמקרים מדובר בפרויקטים דומים – מתחמים סגורים עם דגש על נוף, מים, פרטיות וחוויית אירוח מוקפדת.
אבל בנג טאו נשארה סוג של נקודת מוצא:
מקום שבו אפשר לראות את הסיפור כולו – ממכרות בדיל נטושים ועד “ריביירה טרופית” מתוכננת, שמצליחה, לפחות כלפי פנים המתחמים, לייצר שקט, סדר ויופי בתוך כאוס טרופי שמתקיים ממש מחוץ ומעבר לגדרות ולחומות.
פוקט - באנג טאו - חופים, מופעי אש
כך כשהגענו לבאנג טאו, ראינו את המתחמים המופארים הללו, שבעונות השיא המחירים שלהם גבוהים, כמו באירופה. אבל כשמגיע סוף העונה, המחירים יורדים למחירי תאילנד, ואז זול לקחת אצלם דירות חדישות מול הים והאגמים.
אנחנו הגענו בתחילת חודש מרץ, וזו עדיין עונת התיירות, שמסתיימת רק בתחילת-אמצע אפריל- כאשר נעשה חום בלתי נסבל ולחות מטריפה בפוקט.
ומשום כך, לא זכינו ליהנות ממחירים נוחים, והעדפנו, עקב השהות הארוכה, שסופה לא נודע- לחפש מיקום במחירים נוחים יותר.
אחרי חיפושים מצאנו מלון במחיר שפוי, במרחק הליכה זהירה מאוד של כרבע שעה (בלי מדרכות, עם תנועה שלא נגמרת – כי באמת, בשביל מה צריך מדרכות להולכי רגל אם הם יכולים ללכת כמעט מתחת לגלגלים…). אבל רבע שעה כזו מביאה אותך לחוף באנג טאו הארוך והיפה, אל מופעי האש המוכרים, כמו נומאד Nomad Beach Club האינסטגרמי המפורסם להחריד.
לאורך החוף יש עוד מופעי אש לא פחות יפים, למשל סמיגו Smigo Beach Club – מדי ערב ולעיתים כמה פעמים בערב. המופעים מתחילים מיד אחרי השקיעה, עם מוזיקה טובה, מקומות ישיבה מול הים, אווירה נהדרת וחוויה ממש טובה. גם האוכל במסעדות איכותי והמחירים נמוכים משמעותית מישראל – לפעמים רבע מחיר.
כך מצאנו לעצמנו יופי של שגרה.
טיולים מחוץ לפוקט - ג''ימס בונד, הסאמט, פאנג נא, קראבי, איי סימילאן
ככה העברנו כמה ימים, ואז היהודי הנודד מחפש לנצל את הזמן, כי אם כבר אלוהים רצה שנהיה בתאילנד בלי יכולת לחזור הביתה, אז בואו נהנה מזה. שינינו את המוד, ממוד חירום ועגמת נפש – למוד טיולים וגילוי ארצות.
התפצלנו – חלק עלו להרים באזור Phang Nga Bay ו־James Bond Island, חלק נסעו גם ל־Krabi לכמה ימים. אנחנו מדינה חופשית – וכל אחד בחר מה שנוח לו.
אני העדפתי לצאת לשיט יומי מושקע אל Similan Islands אל חופים לבנים ומי טורקיז וצלילות שנורקלינג בשוניות טרופיות – וזו הייתה אחת החוויות היפות. חופים מהמרשימים שראיתי בחיי, יותר מזנזיבר, וסליחה – גם יותר מסיני בנואיבה, דהב ושארם א־שייח’.
תכלס, בשנורקלינג לא ראיתי מגוון עצום של דגים, אבל כן היו מינים שלא הכרתי מהים האדום. והכי אהבתי – להקות דגיגים עם צבעים מטאליים שמתחלפים עם האור: זהוב, ירקרק, תכלת, טורקיז. והכי חמוד – שהם התקרבו אליי ממש, כמעט שאפשר היה ללטף אותם, וגם דג חד־קרן Unicornfish גדול, האמת שקצת הבהיל אותי, אבל הוא נבהל יותר ממני וחמק לו מהר והסתתר מתחת לשונית האלמוגים.
החברה שהפעילה את השיט Sawanu הייתה מהטובות שחוויתי. אליהם הגעתי בזכות קונסיירג'ית מדהימה מהמלון Diamond Resort בבאנג טאו. אספו אותנו מהמלון ב־6 בבוקר, קיבלנו ארוחת בוקר ליד המזח Thap Lamu Pier, תדרוך קצר, מגבות, ציוד שנורקל כלול, ומי שרצה – גם סנפירים.
הפלגה של פחות משעתיים, ונחתנו באי המרכזי – Ko Similan (Island No. 8). קסם של מקום. שמורת טבע נקייה, מים צלולים כמו בימי בראשית. אחרי טיפוס לתצפית ותמונות – ירדנו לרחוץ במי הטורקיז המהפנטים והילכנו על החוף הלבן והחול הרך. למה החול לבן ולמה הוא כל כך עדין? את זה למדתי בזנזיבר: החול הלבן אינו חול רגיל כמו שאנחנו מכירים, אלא תוצר של בליית אלמוגים גירניים. לכן צבעו לבן, לכן המים מעליו מקבלים גוון טורקיזי, ולכן התחושה רכה ונעימה כל כך, והחול שומר את טביעת הרגל כמו ביציקת גבס רכה. גם כשמבינים את הפיזיקה – היופי עדיין משכר חושים.
משם עברנו לשנורקלינג לצד השוניות בשני אתרים נוספים. חיפשנו צבי ים, אבל כמו שהמדריך אמר – הם לא באים כל יום וגם לא כולם באים… אז לא ציפיתי באמת.
לאחר מכן נחתנו ב־Ko Miang (Island No. 4), שם קיבלנו ארוחת צהריים עשירה, בילינו על החוף כשעה וחצי, והלכנו בשביל מסודר לחלקו השני של האי – אל החוף עם הנדנדות.
כאן גם זכיתי לראות Varanus salvator – לטאת כוח תאילנדית ענקית, שפסעה לה מעדנות ובנינוחות ונעלמה למאורתה מתחת לשורשי עץ עתיק.
משם חזרנו בשיט מהיר לפני הגלים של אחר הצהריים, עם שתייה לאורך כל הדרך, ובסוף גם כיבוד של אבטיח ואננס – חלק מהקסם של תאילנד, הכול מתוק־דבש. כשחזרנו ליבשה – קיבלנו גם ארוחת ערב והסעה למלון.
כל התענוג – כ־4000 באט לאדם. יום מהיפים בחיי.
טיול באופניים חשמליים - חוצה פוקט - אננס, עצי גומי, דקל השמן
ביום אחר יצאתי לרכיבת אופניים חשמליים e-bike עם מדריך מבאנג טאו – אתם כבר מבינים, זה מה”הרצליה פיתוח” שלהם. חצינו ברכיבה את פוקט ממערב למזרח – בדרך עצרנו להכיר מטעי קשיו, עצי גומי, דקל השמן, בננות, חלקות אננסים, בריכות גידול של בייבי שרימפס. עצרנו בבית קפה קטן וממוזג על החוף המזרחי, וחזרנו בדרך כפרית אחרת. גם זה יום ששווה כל באט. ולא – אי אפשר לרכוב כאן לבד. הכבישים מסוכנים, אין מדרכות ואין שבילי אופניים והנהיגה בצד שמאל, ממש לא אינטואיטיבי.
הביג בודהה של פוקט
בסוף חודש מרץ ביטלו לנו שוב את טיסת החזור. נכנסנו להמתנה נוספת. שוב חוסר ודאות. המלחמה לא נגמרה ואין טיסות. ורק בתחילת אפריל 2026 התחילו דיבורים על סיום.
ואנחנו? ממשיכים לחפש מה לעשות. יצאנו לבקר את הביג בודהה…
ראיתי כבר בודהות. ראיתי מקדשים מנצנצים בבנגקוק, את עיר המקדשים בצ’אנג ראי, ואת המקדש הלבן – שעליו באמת אין ויכוח.
אז בואו נגיד את זה ככה: בודהה עצמו? פחות מדבר אליי. הנוף? לגמרי כן.
המיקום של הביג בודהה מרהיב. יושב גבוה על ההר של יערות גשם וג'ונגל עבות, וכמו איזה פקח עליון חמור סבר, משקיף לכל הכיוונים:
מזרחה – אל ים אנדמן ואיי קראבי,
ומערבה – אל החופים והעיירות של פוקט.
ועל הדרך גם עלינו, הנמלים הקטנים שמטפסים אליו עם בקבוק מים וזיעה.
כמובן שמשלמים בכניסה – סביר.
כמובן שצריך להתלבש “צנוע” – במידה שמאפשרת להזיע בכבוד.
וכמובן שיש שם אווירה שמחייבת כבוד, ריח קטורת, ואנשים עם כוונות טובות.
והבודהה? לא איזה שריד עתיק מסתורי, אלא פרויקט די חדש – התחילו לבנות אותו רק ב־2004, והוא מתנשא לגובה של כ־45 מטרים, כך שהוא שם אותנו קטנים שם למטה… כלומר, לא בדיוק אלפי שנים של היסטוריה – יותר יוזמה מודרנית עם הרבה תרומות ויחסי ציבור אינסטגרמים טובים.
ואני?
עומדת, מסתכלת, מצלמת את הבודהה הגדול והלבן, ומנסה להבין אם פספסתי משהו. כי במקומות כאלו, העושר האדיר שמשדר הפסל וסביבתו, לצד עוני ודלות שמשרתת אותו באתר עצמו ובכל רחבי תאילנד, וגם למרגלותיו – לא ממש מסתדר לי.
אז עשינו וי. צילמנו. נהנינו מהנוף (באמת נהנינו).
והתובנה? עולם כמנהגו נוהג.
מי שיכול – בונה בודהה על הר.
ומי שלא – עולה אליו ברגל, מזיע ומשלם בכניסה 😄
חוות טיפול בפילים, שיקום וחמלה
בזמננו נכנסנו לבקר חוות פילים ששומרת על שטח אדיר ביער גשם, ובה עשרות פילים שהפסיקו לעבוד, והפסיקו לשרת את האדם בצורות של ניצול אכזרי. אבל לחיות לבד בשטח הם כבר לא יכולים, וכך החוות מחזיקות את עצמן מתרומות, יזמות ממשלתית וכספי מרכז מבקרים.
זה לא גן חיות ולא בדיוק טבע פראי – משהו באמצע, סוג של פשרה.
מצד אחד הפילים לא חוזרים לחיים חופשיים באמת, מצד שני זו כנראה האלטרנטיבה היותר טובה למה שהם עברו קודם.
כאן מאכילים, מלטפים ורוחצים פילים. הם טובים ונעימים, הם מתקרבים, לוקחים בננות ובמבוק בעדינות מפתיעה, מתיזים מים, עומדים שם עם נוכחות איתנה של הזמן שעמד מלכת.
וזה הדבר הכי מרגש בתאילנד – הפילים הטובים, הנשמות הגדלות.
חיות נבונותכל כך, שחכמת עולם נשקפת מהעיניים הטובות והעייפות שלהן. יש משהו במבט הזה שקשה להסביר. לא דרמה, לא הצגה, אלא שקט עמוק שנכנס לך ללב. כאילו הן כבר ראו הכול ואין להן צורך להוכיח כלום.
לא ברור לי מה הן חושבות, אבל ברור לי שהן מבינות. מבינות את האדם, את הסיטואציה, אולי גם אותנו יותר ממה שאנחנו מבינים אותן.
ואנחנו עומדים מולם, קטנים, עם בננה ביד או גזר במבוק וקישוא, קצת מתרגשים, קצת נבוכים, קצת חוששים מהחיות הגדולות, מרגישים את הפער – לא רק בגודל, אלא גם בתודעה.
זה רגע שלא נכנס בקלות לקטגוריה, ומצטלם טוב רק בתיאוריה.
הרגש כאן מציף, הלב קצת נסחף – ומקנחים קצת את האף.
דמעות עולות על עולם יפה נכחד, שהאדם במעלליו שיעבד ואיבד.
ואנחנו שם עומדים, מבוישים, שקטים ונבוכים, לעזור להם רוצים
ודמעות מתגנבות חרש, על מה שהיה והושמד
ועל מה שכבר לא יחזור לעד.
פוקט- קמאלה- קרנבל האורות המרשים המטורףףף
ולאחר הדרמה – עברנו לחוויה כמעט שמיימית – ביקור בקרנבל האורות של פוקט ־Carnival Magic Phuket, הממוקם באזור קמאלה במערב פוקט, הוא אחת החוויות הכי מפתיעות שיש לאי להציע. באמת הופתענו ולא האמנו שנהיה שם 4 שעות בלי להשתעמם אפילו רגע קטן.
מדובר במתחם עצום – כ־160 דונם, ממש בגודל של כפר קטן של אורות, צבעים ותפאורות. הרעיון נולד כבר בתחילת שנות ה־2000 כהמשך לפיתוח פארק Phuket FantaSea הסמוך, והושקעו בו סכומים אדירים כדי לייצר חוויה שאין לה כמעט מקבילה.
המקום מחולק למתחמים שונים, וכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו: רחובות קרנבל צבעוניים, אזורי מיצגים, שווקים מוארים, מתחמי אוכל גדולים, והלב של הכול – “ממלכת האורות”, אזור שמואר במיליוני נורות ויוצר תחושה של עולם פנטזיה חי ונושם.
אבל מעל הכול – המופע המרכזי. זה שאסור לצלם בו, וטוב שכך – כשהעיניים לא במסך.
הוא מתקיים באולם ענק עם 2000 מקומות ישיבה, על במה באורך 70 מטרים ובגובה של 22 מטרים, כמו בניין רב קומות.
ועל הבמה הזו קורה הכול.
תהלוכות ענק, רקדנים, אקרובטים, חיות, תפאורות מתחלפות, דרקונים יורקי אש, פלטפורמות נעות, אפקטים ומוזיקה שמיימית שמתוזמנת בדיוק לרגעי ההתפעמות. הכול זורם מול העיניים כמו חלום צבעוני, מדויק עד הפרט האחרון.
הקהל – אלפים – יושב שם כמעט שעה, מהופנט.
לא כי זה עמוק במיוחד – אלא כי זה פשוט גדול, מושקע, מרהיב, אפילו מרגש בעוצמת ההשקעה והצבעוניות העשירה, ויפה בצורה שקשה לתאר במילים -וגם לא בתמונות. הכל גדול, עשיר, ענק, שמשאיר אותך מהופנט.
ואז יוצאים החוצה – לעוד סיבוב בין המיצגים, עוד רחוב מואר, עוד פינה שנראית כאילו מישהו החליט לא לעצור עם האורות אף פעם. ולפני שמתייאשים, וחושבים שכבר יוצאים – מגיעים השלטים ומודיעים כמה זמן עוד לצעדים. ושוב מתחם נוסף, שונה מאחיו, ועוד אחד, וזה לא הסוף, ועוד אחד, עכשיו אמרנו די, ואז עוד, ועוד שלט, 5 דקות, ועוד מתחם, ואז נגמר… לילה בחוץ, יצאת והמציאות מכה לחות…
ובסוף מבינים: זה לא היה רק מופע.
זה מנגנון שלם שמייצר התפעמות.
ארבע שעות של חוויה יוצאת מן הכלל, שלא באמת רוצה להיגמר.
מומלץ. מומלץ מאוד.
אי פיפי - שיט, חופים, מפרץ מיה, כרישים, סירות ארוכות הזנב, וצפיפות תירות ברמות מוגזמות
ואז – התקבל תאריך לטיסה חדשה, לאמצע אפריל, מבנגקוק. מבאס – אבל ברור שלוקחים. רוצים הביתה. כמה אפשר?
אז המשכנו ל־Phi Phi Islands.
האי המרכזי עמוס מאוד, מעבר למה שנעים, אבל עדיין שווה. עברנו בשיט מעבורת אל האי. עלינו לתצפית המפורסמת לשקיעה – הליכה ארוכה ומתישה בחום של 36 מעלות ולחות כבדה, בחודש הכי חם בדרום תאילנד.
למחרת חיפשתי חוף נקי ונעים לרחצה, כזה שלא עמוס בסירות לונג־טייל נוטפות סולר שמזהמות את הים והאוויר. לא ממש מצאתי. אז ירדתי רגלית דרומה לאורך החוף והגעתי אחרי תלאות אל Long Beach – היחיד שהרגיש לי סביר לרחצה.
או כמו שהבן שלי אומר: האדם הוא האויב הגדול של העולם. ואכן – במקומות הקסומים האלה, שבעבר היו שקטים ובתוליים, היום התיירות הגלובלית כמעט חונקת כל פינה. וגם אנחנו, מה לעשות, חלק מזה.
יום אחר יצאנו לשיט פרטי בלונג־טייל בואט אל Maya Bay. עוד מפרץ, עוד טורקיז – אבל כאן יש משהו אחר. שמורת טבע מנוהלת בקפדנות. אסור להיכנס למים, כי מתקיימת שם השרצה של Carcharhinus melanopterus.
ובזכות זה – רואים גורי כרישים ממש ליד החוף. נכנסים רק עד הקרסוליים. האכיפה מחמירה. וזה עובד. הטבע נשמר.
עוד קצת ימים, עוד מסעדות, עוד ים וחזרנו לפוקט – ואז סוף סוף הפסקת אש ואישור סופי לטיסה חזרה.
כרגע אני מסכמת את הטיול הזה מתוך תקווה שהטיסה באמת תצא לפנות בוקר.
וככה, בלי תכנון, קיבלתי טיול “אחרי צבא” בגיל אחר לגמרי. מתנה ליום הולדת. לא תכננתי לחזור לתאילנד – אבל זרמתי עם הילדים.
בסיכום הטיול הזה – הרבה ימים של עבודה במזגן, הרבה חיפושים, קצת ים, קצת אוכל מצוין וזול, קצת בריכה, קצת חדר כושר, קצת שעמום, הרבה חדשות, הרבה זמן מסך טראמפ, והרבה ציפייה לחזור הביתה.
סיכום טיול, חופשת מלחמה בסטייל לא מתוכנן, עמוסה ומעייפת ומאוד בלתי נשכחת
ובינתיים – הכלבה שלי בפנסיון בישראל.
והכי הזוי – המחיר שלה ליום… כמו לילה במלון סביר לזוג בתאילנד, כולל ארוחת בוקר.
וכשהצלילים של תאילנד עוד יהדהדו לנו בראש הרבה זמן:
הלו וואל קאם של 7-Eleven,
קריאות הקוקייה האסייתית והשיחות נפש איתה,
קאפונקה וסאדיקה,
קוקונאט קוקונאט, וואטר מלון.
ומי יקרא לי עכשיו מדאם?
יס מדאם. אוקי מדאם. פליז מדאם.
ממתי אני מדאם בכלל.
איזו מלכת אנגליה…
ובין כל זה –
געגוע הביתה.
והבית, הוא הבית, וישראל היא הלב והנשמה.
והתאהבתי בה מחדש.
מפת פוקט, תאילנד
ד"ר ענת אביטל – מדריכת טיולים בכירה, חוקרת פסיפסים מהתקופות הרומית והביזנטית, ומרצה בתחומי טבע וארכאולוגיה.
בעלת מומחיות רבת־שנים, ניסיון של למעלה מ־30 שנה בהובלת קבוצות וייעוץ אישי למטיילים עצמאיים ו־ VIP בארץ ובעולם.
Dr. Anat Avital
Senior tour guide, mosaic researcher, and passionate storyteller with over 30 years of experience.
Specializing in tailor-made tours and VIP travel planning across Israel and worldwide.
Combining deep academic knowledge with warm, personal guidance – for travelers who seek meaning, depth, and unforgettable journeys.
