נחל המעיינות ליד חוסאן – נחל ביתר – עין קובי – נחל רפאים – הכפר בתיר וביתר הקדומה

לרדת אל נחל המעיינות בחג סוכות תשפ"ה 2024, בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל" או "מלחמת התקומה", מה שתרצו – זו חוויה של חוזק האחיזה האיתנה שלנו בישראל, הרצון שלנו להיאחז בארץ אבותינו, לא לוותר ולתור בארצנו

רק שימו לב לא להתבלבל עם "עמק המעיינות" ליד בית שאן, ולא עם "עמק המעיינות" בפארק קנדה- איילון ליד לטרון. – אלו 3 מסלולים שונים – עם שמות חופפים – באזורים שונים של ישראל.

המסלול הנוכחי מדבר על "נחל המעיינות – נחל ביתר" ליד העיר החרדית היפה ביתר עילית, ליד מבוא ביתר, ליד צור הדסה – למרגלות הכפר הערבי חוסאן, מעבר לקו הירוק, צמוד למחסום צה"ל מבוא ביתר. ראו במפה המצורפת כאן למטה.

עבורי, לטייל בנחל המעיינות זה היה לחזור עשרות שנים לאחור, אל טיולי תנועת הנוער בשנות ה-70 המאוחרות, כשהכל היה שקט, בטוח וקל לטיול. בלי מאבטחים, בלי צבא, ובלי חששות מטילים או מחבלים. אז היו ימים….

אכן, לא הכי נעים בימינו, 2024, לטייל בתחושות של חוסר ביטחון אישי, לא הכי כיף בצורך בתיאום הביטחוני מול הצבא בירידה לנחל, אבל הליווי הצבאי משרה ביטחון ומאפשר את הטיול בנחל המעיינות למרגלות הכפר חוסאן.

האמת שהרבה שנים אני חולמת לרדת שוב אל הנחל והוואדי המדהים הזה, לצפות בחקלאות המסורתית הקדומה של הערוגות היפות שמושקות במי המעיינות, כמו פעם-פעם. ללכת בין עצי הזית היפים, ולהרגיש מחוברת לארץ, לטבע ולחקלאות המסורתית של ארץ ישראל.

לא נשכח שבבתיר ובחוסאן ובכל אזור הרי ירושלים, הר חברון, יהודה ושומרון, ובכל אזורי ישראל בכלל –  ישבו אבותינו במשך אלפי שנים, והשאירו חותם על מערכות החקלאות שמתקיימות חלקן עד ימינו – ניקבות מים, מעיינות בהר, בריכות אגירה, חקלאות שלחין (השקיית ערוגות וחלקות ממי המעיינות), אמות מים, גיתות, בורות מים, בתי בד, טראסות חקלאיות, חקלאות בעל בהר (גידול עצי פרי ללא השקייה מלאכותית ורק באמצעות מי הגשם) ועוד…

הנוף האורגני המקומי, שהולך ונעלם מן העולם המודרני, שמשמר אלפי שנות התיישבות ועיבוד חקלאי באמצעות חקלאות מסורתית, מעיינות, טראסות, אמות מים וכל היופי הזה – הם הסיבה שאזור נחל המעיינות – נחל ביתר- נחל ג'מיע (בערבית) – נבחרו בשנת 2014 על ידי אונסק"ו לשימור כאתר מורשת עולמית – במסגרת אתרי המורשת העולמיים הנופיים של אונסק"ו.

מכל המתקנים הללו ברחבי ישראל – רק מעט מעובד בפועל עד ימינו לצורכי חקלאות עכשווית – המעט הזה הוא בנחל המעיינות (נחל ביתר) למרגלות הכפר חוסאן, ליד ביתר עילית, למשל.

נחל ביתר הוא "נחל המעיינות" (ואדי ג'מיע בערבית) מתחיל מאזור כיכר תחנת הדלק סונול ליד מחסום מבוא ביתר, בקרבת העיר ביתר עילית. הנחל יורד חדות לכיוון צפון, לאורכו בוקעים כמה מעיינות בעלי הספק גבוה שמאפשרים השקייה לחקלאות שלחין עשירה בבסיס העמק. על כתפי הוואדי מתקיימת חקלאות בעל, שלא זקוקה להשקייה, בעיקר עצי זית, רימון, לימון, גפן.

למעיינות בנחל ביתר – נחל המעיינות – נחל ג'מיע (שמות שונים לאותו העמק )- צמודות בריכות אגירה, מהן יוצאים המים באמות מים, תעלות וצינורות על חלקות הגידולים החקלאיים. מצאתי כאן גידולים מגוונים, חלקם מוכרים לנו וחלקם משמרים גידולים בלאדי קדומים שכמעט נעלמו מהחקלאות המודרנית, וחלקם מתקיימים רק בחקלאות מאוד מצומצמת, כמו כאן ובכפרים ערביים נוספים.

כמובן שבעמק נחל המעיינות תמצאו את גידולי הירק הרגילים שכולנו מכירים למשל, חציל, עגבניה, מלפפון, פלפל, חסה, כרוב, כרובית, בצל, קישוא וכד'. אבל ראיתי בעמק המעיינות-נחל ביתר- גם גידולים שלא רואים אותם אצלנו בסופרים, למשל: דלעת הבקבוק.

את דלעת הבקבוק אנחנו רואים אצלנו בסופרים רק לקראת ראש השנה, בשביל הסימן: "קרא" כדי לומר: "קרע רוע גזר דיננו". דלעת הבקבוק נצרכת למאכל כשהיא צעירה, והיא משמשת ליצירת כלי אגירה לנוזלים כשהיא בוגרת ומתייבשת. אפשר לפעמים עוד למצוא את דלעת הבקבוק ככלי לנשיאת נוזלים בחניויות שמונצעס בשווקים עם ציורים עליה מבחוץ, ובשימוש אצל הכפריים הערביים.

את דלעת הבקבוק מצאתי באיור נדיר, ראשון ויחידאי באומנות החזותית בארץ ישראל מהתקופה הביזנטית, בפסיפס כנסיית כורסי. דלעת הבקבוק שימשה לנשיאת נוזלים, וסביר שהיא מאוירת דווקא בכנסיית כורסי, בשל הקירבה לכינרת והרצון של בעלי האתר לתעד בפסיפס את נשיאת המים מהכינרת אל אתר הכנסייה.

גידול נוסף מעניין שתוכלו למצוא בחקלאות השלחין בנחל המעיינות, שהייתה לו חשיבות כלכלית בעבר, הוא הלופה (ליפה). הלופה משמשת למאכל כשהיא צעירה, וכשהיא גדלה ומתייבשת, מקלפים את הקליפה החומה, ובמפנים יש סיבים מפותלים- בהם השתמשו בעבר כספוג רחצה. גם היום יש המשתמשים בלופה כספוג קשה לרחצה.

את פירות הלופה המוארכים מצאתי בפסיפסים מהתקופה הביזנטית, שם הם מתוארים לראשונה באומנות החזותית בישראל, בפסיפסים מעמק בית שאן וציפורי, מקומות בהם יש הרבה מים להשקייה ולרחצה. האיורים של הלופה בפסיפסים מהתקופה הביזנטית מתעדים את השימוש בלופה הצעירה למאכל והשימוש בלופה הבוגרת לספוג רחצה באמצעות הסיבים של הלופה הבוגרת, למשל בפסיפס אל חמאם בית שאן, בית כנסת בית אלפא, בית כנסת ציפורי ובית חג הנילוס מציפורי ועוד פסיפסים מישראל, שהייתה מעצמת חקלאות בתקופה הביזנטית ושיאנית בייצור מינים שונים של דלועיים למאכל ולשימושים נוספים.

בנחל המעיינות ראיתי גם גידול שלחין של חומעה יפה לעלים למאכל, גידול שכמעט לא מוצאים אותו בסופרים שלנו, או שהוא מפיע בשם "חמציץ".

החקלאים המקומיים של הכפר חוסאן עובדים עם טורייה ומעדר, נכנסים יחפים אל החלקות לעיבוד, וקטיף. לצורכי השקייה הם מסיטים את האדמה כדי לווסת את המים לערוגה הרצויה, לפעמים ממש שרגליהם, ממש כמו שכתוב: "כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק" (דברים י"א, י').

החקלאים הערביים מזרימים את מי המעיינות להשקיה בין הערוגות והחלקות – וכך הם משמרים את המסורת הקדומה של חקלאות השלחין שהולכת ואובדת מן העולם המודרני.