שביל ישראל וטיילת נתניה באופניים או ברגל – כל היופי מפולג ועד לחופי נעורים – מקטע 18

אחד המקטעים היפים של שביל ישראל – ממש מעל הים

את המסלול הזה עשיתי באופניים, מדרום לצפון, מאזור חוף פולג, שמורת איריס הארגמן ופארק שלולית החורף ועד חוף נעורים – כ־9 ק"מ לכל כיוון וכ־18 ק"מ הלוך וחזור.

וזה מסלול נהדר. באמת אחד ממסלולי החוף היפים בארץ: הדרך מעל הים או יורדת אל החופים, לאורך מצוק הכורכר של נתניה, עם רוח מהים, תצפיות, ספסלים, נקודות עצירה והמון כחול בעיניים.

עכשיו, כשאני כותבת את הפוסט ומעלה את התמונות, אני פשוט מקנאת בעצמי של אתמול…

אפשר לעשות אותו ברגל ואפשר באופניים. לא חייבים כמובן לעשות את כולו, ואפשר לבחור מקטע קצר יותר וליהנות ממנו בנחת.

מתחילים בפולג, באזור שמורת אירוס הארגמן או בפארק שלולית החורף של נתניה

מצאנו חנייה כיפית וחינמית, והתחלנו רכיבה באזור שכונת פולג, מול שמורת אירוס הארגמן בחולות פולג, וליד פארק שלולית החורף של נתניה. גם חוף פולג וחולות וינגייט נמצאים כאן קרובים – וכל שלושת המקומות האלה שווים, כל אחד בפני עצמו, טיול נפרד.

מכאן ממשיכים צפונה ומתחברים לטיילות של נתניה, והתחלתי את המקטע שרציתי להשלים והוא מדהים: הים נמצא כל הזמן מול העיניים. לאורך הדרך רואים רוחצים, גולשים וספורט ימי, רחפני גלישה, בהתאם לעונה, ויש הרבה מקומות שאפשר לעצור בהם ולתצפת על הים.

הרכיבה נוחה יחסית, בלי עליות וירידות קשות, וגם להולכי רגל, עגלות ילדים ונכים – זה מסלול מושלם ונעים מאוד. יש רוח מהים, שולחנות, ספסלים ונקודות תצפית, וברוב הדרך אין את הצפיפות וההמולה שמכירים מטיילות ים עירוניות אחרות.

טיילת נתניה – עיר, ים וזיכרונות ילדות

באזור המרכז הטיילת נעשית עירונית יותר. יש מסעדות, בתי מלון ואנשים, אבל גם כאן היה לי נעים.

בשבילי נתניה היא גם זיכרון ילדות. כשהיינו ילדים, נתניה הייתה עיר קיט — חברות, חופש גדול על הים. סבא וסבתא מהקיבוץ היו מגיעים לכאן לנופש ב״בית הבראה״, והים היה חלק מהחיים.

אני זוכרת את הירידות הארוכות מהמצוק אל החוף ואת העלייה בחזרה, הרבה צחוקים, ולהתחפש לתיירות שמקשקשות ביניהן באנגלית. מבחינתי ככה מגיעים לים בנתניה: יורדים ואחר כך עולים, וכל הדרך צוחקות…ומלא תיירים ונופשים.

ואני זוכרת גם את מוכר הארטיקים שהיה מסתובב על החוף עם מגש תלוי עליו, מלא ארטיקים, ואת הארטיק־קרטיב שוקולד־לימון. דברים מתוקים שנשארים בראש עשרות שנים.

דווקא בגלל הזיכרונות האלה אני נמשכת לנתניה. היא השתנתה, גדלה, וגם התייפתה לה לאורך המצוק המדהים. מקסים אותי לראות היום טיילת כל כך יפה, ים, מלונות ומרחב נהדר לטיול — ורק מזדחלת לה איזו תהייה: לאן נעלמה קצת התחושה של נתניה כעיר קיט?

יש תיירים ויש נופשים, אבל הייתי מצפה לראות כאן הרבה יותר. אולי זו התקופה, אולי המלחמות, ואולי פשוט הגעתי בזמן שקט. אבל הפוטנציאל כאן עצום.

מלון פארק – עוד חתיכה מההיסטוריה של נתניה

בדרך עוברים גם ליד מלון פארק, והבניין תפס אותי דווקא בתוך כל הזיכרונות האלה של נתניה כעיר קיט.

המלון נפתח כבר בשנת 1951, בתקופה שבה נתניה הלכה והתפתחה כעיר נופש. בתחילת דרכו היו בו רק 16 חדרים, ובהמשך הוא היה לחלק מהנוף המלונאי של העיר. גם ההיסטוריה שלו לא הייתה שקטה: בשנת 1976 פרצה בו שריפה קשה בעקבות הצתה פלילית, שבה נהרגו שישה בני אדם. המלון שוקם ונפתח מחדש.

אבל כמובן, האירוע שנחרת לנו בזיכרון הישראלי התרחש כאן בליל הסדר, 27 במרץ 2002. כ־250 אורחים התכנסו לסעודת החג כאשר מחבל מתאבד פוצץ את עצמו בחדר האוכל. 30 בני אדם נרצחו וכ־160 נפצעו. הפיגוע במלון פארק היה מאירועי השיא הקשים של האינתיפאדה השנייה, ובעקבותיו יצאה ישראל למבצע חומת מגן.

היום הבניין הוותיק נראה מבחוץ מוזנח מאוד, כמעט נטוש, והמראה שלו בתוך הטיילת היפה והמתחדשת של נתניה קצת צורם, מאוד מעציב ומכמיר לב. המלון אמנם עדיין פעיל ומארח — ובשנת 2022 אפילו נערך בו שוב ליל סדר — אבל קשה לעבור לידו בלי לחשוב כמה שכבות מההיסטוריה של נתניה ושל ישראל נמצאות בבניין אחד.

וכאילו הרגשתי שזה סוף הדרך שלו. כששאלתי את הצ'אט, התברר לי שממש עכשיו, בספטמבר 2026, בדיוק כשעברתי שם, הופקדה תוכנית שלפיה מלון פארק ייהרס, ובמקומו ייבנה מגדל חדש בן 30 קומות שישלב מלון, דירות מגורים ושטחי מסחר. כנראה שצילמתי את מלון פארק הישן ממש בסוף ימיו — עוד רגע אחד בהיסטוריה הארוכה שלו, לפני שגם הוא ייעלם מקו החוף של נתניה.

ממשיכים צפונה – קריית צאנז ולניאדו

ממשיכים צפונה לאורך נתניה, דרך אזור קריית צאנז, בית החולים לניאדו ומלון גלי צאנז. לאט לאט העיר נשארת מאחור והנוף משתנה שוב. המצוק, הים, הטבע הקסום והמרחבים חוזרים להיות העיקר.

ברגל על החוף – ובאופניים אני מעדיפה להישאר למעלה

בחלק הצפוני שביל ישראל יורד אל החוף וממשיך למרגלות המצוק. להולכי רגל זו דרך נהדרת להמשיך צפונה. ראיתי גם רוכבי אופניים שיורדים ורוכבים על החוף, ובהחלט אפשר לעשות זאת. אני פחות ממליצה.

רכבתי בעבר בחול ובקרבת מי הים, וזה פחות נוח: החול מקשה על הרכיבה, ומי הים והמלח אינם בדיוק החברים הטובים של האופניים והבלמים. אחר כך גם צריך לשטוף היטב את האופניים. לכן ברכיבה הזאת העדפתי להישאר למעלה ולהמשיך צפונה מעל החוף.

הווילות של צוקי ים – קצת ישראל של פעם מול הים

כשממשיכים צפונה מנתניה מגיעים לאזור צוקי ים, ושם פתאום משתנה הנוף הבנוי. צוקי ים הוקם בסוף שנות ה־60 כשכונת וילות קטנה בצמוד לחבצלת השרון, ממש ליד הים. חלק מהבתים הראשונים נבנו ושווקו על ידי רסקו, ובהמשך נוספו וילות וקוטג'ים נוספים.

ומה שתפס אותי בדרך היו דווקא הבתים הוותיקים. חלקם מטופחים ומושקעים מאוד, ואחרים נראים סגורים, עייפים ומוזנחים, שנראים כאילו הזמן פשוט עצר בהם.

יש בהם משהו שמאוד הזכיר לי איים ביוון, בתי נופש של פעם סביב הים התיכון: קשתות, מרפסות, אבן, דקלים, בתים נמוכים מול הים. ובאותה תמונה ממש כבר רואים מאחור את המגדלים החדשים. ישראל הישנה והנמוכה מול ישראל החדשה שעולה לגובה.

קצת כאב לי הלב על הבתים המוזנחים. עם המיקום המדהים הזה, מול הים, אני רק יכולה לדמיין כמה יפים הם יכולים להיות אם מישהו יחזיר אותם לחיים.

ואז הגעתי למנאו נעורים – ופתאום חופשת חוף בתאילנד

בסוף הגעתי לחוף מנאו נעורים – ופתאום הרגשתי רגע באווירת חופשה בתאילנד. אמיתי. רק בלי טיסה של 12 שעות והלחות.

חוף רחצה מסודר ונקי, וברגע שנכנסים אליו המכוניות וההמולה נשארות מאחור. יש ים, חול, גלשנים, מסעדה ממש על החוף, מוזיקה טובה ואווירה נהדרת של חופש.

קשה לי אפילו להסביר מה בדיוק היה שם שגרם לי להרגיש ככה – משהו בשילוב של המקום, האנשים, המוזיקה והים. מאוד מאוד כיפי. מין תאילנד קטנה רק נקייה ומסודרת יותר, פינה מדהימה בישראל שלנו.

ואחרי תשעה קילומטרים לאורך הים, זה מקום נהדר לעצור בו. להכינס לים, לאכול משהו מתוק ולהחליף כוחות לקראת הדרך חזור.

איך אני מטיילת באופניים

אצלי רכיבה במקום חדש היא אף פעם לא רק רכיבה. בעצם, גם רכיבה במקום מוכר לא יכולה להיות רק רכיבה, כי תמיד משהו יפרח, יצהיב או יוריק, תמיד יהיה איזה בעל חיים, ציפור או עוד משהו מעניין בדרך.

ובכל מקרה, כשאני עושה מסלול בפעם הראשונה באופניים, בדרך הלוך אני עוצרת בלי סוף: מצלמת, נכנסת לנקודות תצפית, בודקת שבילים שיורדים לים ומסתכלת על כל דבר שמסקרן אותי בדרך. לכן תשעה קילומטרים יכולים לקחת לנו הרבה זמן.

בקצה המסלול אנחנו עושים עצירה אמיתית. קושרים את האופניים, נכנסים לים אם מתחשק, אוכלים משהו שהבאנו איתנו ונחים עשרים דקות או חצי שעה. אחר כך אני כבר מכירה את הדרך, ובחזור פשוט רוכבים. תשעה קילומטרים דוך, הרבה יותר מהר.

אני בדרך כלל זו שמתכננת את הטיול, גם כשאני רוכבת עם מישהו. אני בוחרת את המסלול, את נקודות העצירה ואת המקום שבו נעצור בסוף. לפעמים אני רוכבת לבד, ולפעמים אנחנו יוצאים יחד, אם זה מסתדר. כשאנחנו יחד, אנחנו פותחים פק"ל קפה ומכינים קפה ביחד. ועדיין, אני אוהבת את האפשרות לצאת לבד, מתי שמתחשק לי, בלי לתאם ובלי להיות תלויה בלוחות זמנים של מישהו אחר.

וגם את מקום החניה אני בוחרת מראש. אני משתדלת לא להשאיר את האוטו סתם בחניון צפוף או ליד כביש ראשי, אלא למצוא מקום שקט ונעים, ואם אפשר – עם נוף, כשהחלק האחורי של האוטו פונה אליו. כי שם הטיול שלנו מסתיים.

אנחנו חוזרים, פותחים את תא המטען, מתיישבים, מכינים קפה ואוכלים את הסלט, הפירות והחלבון שהבאנו מהבית. לפעמים בשמש של החורף, לפעמים מחפשים צל. אחרי הרכיבה אפשר פשוט לשבת שם בשקט מול הנוף.

מבחינתי זה חלק מהטיול. קצת קמפינג על אופניים: לצאת עם כל מה שצריך, לבד או בחברה, לפתוח פק"ל קפה, לעצור איפה שטוב לנו, ולא להיות תלויים בשום דבר. יש בזה המון חופש.

זהירות – למה מצוק הכורכר מתמוטט?

מצוק הכורכר הוא חלק גדול מהיופי של המסלול, אבל הוא גם מצוק חי, שנשחק ונסוג כל הזמן. הסיבה פשוטה יחסית: החול שלמרגלות המצוק הוא שכבת ההגנה שלו מפני גלי הים. כשהחוף רחב ויש הרבה חול, הגלים מאבדים עליו חלק מהאנרגיה שלהם ופוגעים פחות בבסיס המצוק.

וכאן נכנס גם הנילוס לסיפור. במשך אלפי שנים הגיע חלק גדול מהחול לחופי ישראל ממערכת הנילוס: הסחף הגיע אל הדלתה ומשם הוסע בזרמי הים צפונה לאורך חופי סיני וישראל. הקמת הסכרים על הנילוס, ובעיקר סכר אסואן הגבוה, צמצמה מאוד את אספקת הסחף החדשה לים התיכון.

כאשר חסר חול ורצועת החוף נעשית צרה יותר, הגלים מגיעים קרוב יותר לבסיס המצוק וחופרים בו. במקביל גם גשמי החורף, הנגר וכוח הכבידה מחלישים את הכורכר מלמעלה. לאט־לאט המצוק מאבד את התמיכה בבסיסו, ואז חלקים ממנו מתמוטטים.

כן, כואב הלב לראות את המצוק הולך ונאכל, ומבנים שונים שהיו על הקצה נהרסים ומתמוטטים אף הם — אבל בעיקר צריך להיזהר. לא עוברים גדרות ומחסומים, לא מתקרבים לשפת המצוק, וגם בחוף לא יושבים ממש למרגלותיו. נשמעים לשלטי האזהרה ושומרים מרחק, גם מלמעלה וגם מלמטה.

ולסיום – פשוט צאו לטייל

זה מסלול שלא צריך בשבילו הרבה. נעלי הליכה או אופניים, מים, משהו לאכול וזמן. אפשר ללכת רק חלק ממנו, אפשר לרכוב את כולו, ואפשר לעשות כמוני – תשעה קילומטרים צפונה, לעצור ליד הים, לנוח ולחזור.

ים לכל אורך הדרך, רוח טובה, מצוקי כורכר, טיילת יפה, זיכרונות של נתניה הישנה ובסוף חוף אחד שהצליח לגרום לי לרגע להרגיש בתאילנד, ובקטע טוב….

ובאמת שבישראל לפעמים לא צריך לנסוע רחוק כדי להרגיש שיצאנו לחופש.