שביל ישראל וטיילת נתניה באופניים או ברגל – כל היופי מפולג ועד לחופי נעורים – מקטע 18

אחד המקטעים היפים של שביל ישראל – ממש מעל הים

את המסלול הזה עשיתי באופניים, מדרום לצפון, מאזור פולג ופארק השלולית ועד חוף נעורים – כ־9 ק"מ לכל כיוון וכ־18 ק"מ הלוך וחזור.

וזה מסלול נהדר. באמת אחד ממסלולי החוף היפים בארץ: רוב הדרך מעל הים, לאורך מצוק הכורכר של נתניה, עם רוח מהים, תצפיות, ספסלים, נקודות עצירה והמון כחול בעיניים.

אפשר לעשות אותו ברגל ואפשר באופניים. לא חייבים כמובן לעשות את כולו, ואפשר לבחור מקטע קצר יותר וליהנות ממנו בנחת.

מתחילים בפולג ובפארק השלולית

התחלתי באזור שכונת פולג, ליד פארק השלולית – מקום ששווה טיול בפני עצמו. מכאן ממשיכים צפונה ומתחברים לטיילות של נתניה.

מכאן מתחיל החלק שאני הכי אוהבת: הים נמצא כמעט כל הזמן לידנו. לאורך הדרך רואים רוחצים, גולשים וספורט ימי, בהתאם לעונה, ויש הרבה מקומות שאפשר לעצור בהם ולהסתכל על הים.

הרכיבה נוחה יחסית, בלי עליות וירידות קשות, וגם להולכי רגל זה מסלול נעים מאוד. יש רוח מהים, שולחנות, ספסלים ונקודות תצפית, וברוב הדרך אין את הצפיפות וההמולה שמכירים מטיילות עירוניות אחרות.

טיילת נתניה – עיר, ים וזיכרונות ילדות

באזור המרכז הטיילת נעשית עירונית יותר. יש מסעדות, בתי מלון ואנשים, אבל גם כאן היה לי נעים.

בשבילי נתניה היא גם זיכרון ילדות. כשהיינו ילדים, נתניה הייתה עיר קיץ. כמו נהריה. סבא וסבתא מהקיבוץ היו מגיעים לכאן לנופש, והים היה חלק מהחיים.

אני זוכרת את הירידות הארוכות מהמצוק אל החוף ואת העלייה בחזרה. מבחינתי ככה מגיעים לים: יורדים ואחר כך עולים.

ואני זוכרת גם את מוכר הארטיקים שהיה מסתובב על החוף עם מגש תלוי עליו, מלא ארטיקים, ואת הקרטיב שוקולד־לימון. דברים קטנים שנשארים בראש עשרות שנים.

דווקא בגלל הזיכרונות האלה קצת מוזר לי לראות היום טיילת כל כך יפה, ים, מלונות ומרחב נהדר לטיול – ולתהות לאן נעלמה קצת התחושה של נתניה כעיר קיץ. יש תיירים ויש נופשים, אבל הייתי מצפה לראות כאן הרבה יותר. אולי זו התקופה, אולי המלחמות, ואולי פשוט הגעתי בזמן שקט. אבל הפוטנציאל כאן עצום.

מלון פארק

בדרך עוברים גם ליד מלון פארק. זה המלון שבו התרחש הפיגוע הקשה בליל הסדר בשנת 2002.

היום הבניין נראה מבחוץ מוזנח מאוד, כמעט נטוש, והמראה שלו תפס אותי. אני לא יודעת מה בדיוק מתרחש כיום בתוך המבנה ולכן לא אגדיר אותו כנטוש, אבל קשה לעבור לידו בלי לחשוב על מה שהתרחש כאן.

ממשיכים צפונה – קריית צאנז ולניאדו

ממשיכים צפונה לאורך נתניה, דרך אזור קריית צאנז, בית החולים לניאדו ומלון גלי צאנז.

לאט לאט העיר נשארת מאחור והנוף משתנה שוב. המצוק, הים והמרחבים חוזרים להיות העיקר.

ברגל על החוף – ובאופניים אני מעדיפה להישאר למעלה

בחלק הצפוני שביל ישראל יורד אל החוף וממשיך למרגלות המצוק. להולכי רגל זו דרך נהדרת להמשיך צפונה.

ראיתי גם רוכבי אופניים שיורדים ורוכבים על החוף, ובהחלט אפשר לעשות זאת. אני פחות ממליצה.

רכבתי בעבר בחול ובקרבת מי הים, וזה פחות נוח: החול מקשה על הרכיבה, ומי הים והמלח אינם בדיוק החברים הטובים של האופניים והבלמים. אחר כך גם צריך לשטוף היטב את האופניים.

לכן ברכיבה הזאת העדפתי להישאר למעלה ולהמשיך צפונה מעל החוף.

בתים ישנים מעל הים

בהמשך הדרך נתקלתי באזור של בתים ישנים מעל הים, חלקם נראים נטושים. יש בהם משהו יפהפה ועצוב בו־זמנית – וילות ישנות, חלקן מעוצבות בסגנון שכמעט הזכיר לי את יוון, מול אחד הנופים היפים בארץ.

קצת כאב לי הלב לראות אותן כך. כל הזמן חשבתי איזה מקום נפלא זה יכול להיות אם הבתים האלה יחזרו לחיים.

ואז הגעתי למנאו נעורים – ופתאום תאילנד

בסוף הגעתי לחוף מנאו נעורים – ופתאום הרגשתי בתאילנד. באמת.

חוף רחצה מסודר ונקי, אבל ברגע שנכנסים אליו המכוניות וההמולה נשארות מאחור. יש ים, חול, גלשנים, מסעדה ממש על החוף, מוזיקה טובה ואווירה נהדרת של חופש.

קשה לי אפילו להסביר מה בדיוק היה שם שגרם לי להרגיש ככה – משהו בשילוב של המקום, האנשים, המוזיקה והים. מאוד מאוד כיפי. מין תאילנד קטנה, רק נקייה ומסודרת יותר.

ואחרי תשעה קילומטרים לאורך הים, זה מקום נהדר לעצור בו.

איך אני מטיילת באופניים

אצלי רכיבה במקום חדש היא אף פעם לא רק רכיבה. בדרך הלוך אני עוצרת בלי סוף: מצלמת, נכנסת לנקודות תצפית, בודקת שבילים שיורדים לים ומסתכלת על כל דבר שמסקרן אותי בדרך. לכן תשעה קילומטרים יכולים לקחת לנו הרבה זמן.

בקצה המסלול אנחנו עושים עצירה אמיתית. קושרים את האופניים, נכנסים לים אם מתחשק, אוכלים משהו שהבאנו איתנו ונחים עשרים דקות או חצי שעה. אחר כך אני כבר מכירה את הדרך, ובחזור פשוט רוכבים. תשעה קילומטרים דוך, הרבה יותר מהר.

אני בדרך כלל זו שמתכננת את הטיול, גם כשאני רוכבת עם מישהו. אני בוחרת את המסלול, את נקודות העצירה ואת המקום שבו נעצור בסוף. לפעמים אני רוכבת לבד, ולפעמים אנחנו יוצאים יחד, אם זה מסתדר. כשאנחנו יחד, אנחנו פותחים פק"ל קפה ומכינים קפה ביחד. ועדיין, אני אוהבת את האפשרות לצאת לבד, מתי שמתחשק לי, בלי לתאם ובלי להיות תלויה בלוחות זמנים של מישהו אחר.

וגם את מקום החניה אני בוחרת מראש. אני משתדלת לא להשאיר את האוטו סתם בחניון צפוף או ליד כביש ראשי, אלא למצוא מקום שקט ונעים, ואם אפשר – עם נוף, כשהחלק האחורי של האוטו פונה אליו. כי שם הטיול שלנו מסתיים.

אנחנו חוזרים, פותחים את תא המטען, מתיישבים, מכינים קפה ואוכלים את הסלט, הפירות והחלבון שהבאנו מהבית. לפעמים בשמש של החורף, לפעמים מחפשים צל. אחרי הרכיבה אפשר פשוט לשבת שם בשקט מול הנוף.

מבחינתי זה חלק מהטיול. קצת קמפינג על אופניים: לצאת עם כל מה שצריך, לבד או בחברה, לפתוח פק"ל קפה, לעצור איפה שטוב לנו, ולא להיות תלויים בשום דבר. יש בזה המון חופש.

זהירות במצוק הכורכר

המצוק הוא חלק גדול מהיופי של המסלול, אבל צריך לזכור שהוא גם מצוק מתפורר.

לא עוברים גדרות ומחסומים, לא מתקרבים לשפת המצוק במקום שאינו מיועד לכך, וכשיורדים לחוף שמים לב גם לסכנת התמוטטות למרגלות המצוק ופועלים לפי השילוט במקום.

ולסיום – פשוט צאו לטייל

זה מסלול שלא צריך בשבילו הרבה. נעלי הליכה או אופניים, מים, משהו לאכול וזמן.

אפשר ללכת רק חלק ממנו, אפשר לרכוב את כולו, ואפשר לעשות כמוני – תשעה קילומטרים צפונה, לעצור ליד הים, לנוח ולחזור.

ים כמעט לכל אורך הדרך, רוח טובה, מצוקי כורכר, טיילת יפה, זיכרונות של נתניה הישנה ובסוף חוף אחד שהצליח לגרום לי לרגע להרגיש בתאילנד.

לפעמים לא צריך לנסוע רחוק כדי להרגיש שיצאנו לחופש.