פסיפס הכנסייה הביזנטית אלומה, שבדרום שפלת יהודה – הוא כנראה אחד הפסיפסים המיוחדים ביותר בכל רחבי האימפריה הביזנטית. ובוודאי שהוא מעניין ומיוחד במינו במרחב הקטן של ארץ ישראל בתקופה הביזנטית.

בשנת 2014 התגלה פסיפס כנסיית אלומה, מדרום לצומת ראם. ובחודש פברואר הוא נחשף לעיני הציבור. הגעתי פעמיים לצלם את פסיפס אלומה, בקפידה רבה, ממש לפני העתקתו לשימור במוזיאון רוקפלר. מאז, מחשבתי סורקת ללא הרף את המוטיבים המעוטרים בו.

החידות גדול, המוטיבים חלקם הרוסים, אך נותרו לנו הרבה רמזים מן העבר.

אוכל לציין את אחד הפרטים המעניינים ביותר בפסיפס אלומה- והוא ההצגה של זוגות בוגרים בשילוב הצגת הצאצאים.

ובזה מתייחד פסיפס אלומה מפסיפסים רבים אחרים בישראל.

זוג חזירי בר, זכר ונקבה, שהוגדרו בטעות כזברות (ורגה, אלומה, ח"א גיליון 127 לשנת 2015), ובמדליון מרוחק מהם, נמצאים שני גורי חזיר צעירים (שהוגדרו במחקר בטעות כעכברים.

תרנגולת וסביבה שישה אפרוחים קטנים ומתוקים – מוצגים במדליון אחר. דמות התרנגול, האב, כנראה הייתה במדליון סמוך שלא שרד את ההרס.

גור של דוב חום סורי מוצג, כשראשו לא שרד. גופו הגוץ והעבה, רגליו ואצבעותיו, מסגירים את מינו. 

רק חלקן התחתון של רגלי גמל שרדו במדליון בודד. כל שאר הגוף הרוס.

צוצלות, פסיונים זכרים וחסידות אף הם מעטרים את פסיפס אלומה.

ראשה של ארנבת מצויה מציץ מקצהו של מדליון שנהרס ברובו.

זוג טווסים זכרים, מעטר את שני צדדי הכתובת המרכזית של פסיפס אלומה.

חלקו הקדמי של גוף חוגלה אף הוא נותר לנו כמזכרת מהעבר העשיר של פסיפס כנסיית אלומה.

נמר צעיר, שאוייר בצורה לא ממש מקצועית, עוצב במדליון בחלקו הצפוני של שטיח הפסיפס. בשל הדימיון, אפשר לשער שאיור הנמר של כנסיית אלומה, הועתק בצורה לא איכותית מפסיפס בית הכנסת של מעון-נירים.