העיטורים הצמחיים באמנות היהודית של תקופת הבית השני | ד"ר ענת אביטל

בתקופת הבית השני התקיימה אוכלוסיה יהודית פעילה מאוד שהשאירה אחריה יצירה חזותית עשירה 

במהלך כל אותה העת היהודים הקפידו לקיים את הדיבר השני האוסר על ביטוי חזותי של אמנות הדמות 

משום כך – בתקופה זו המוטיב הצמחי באמנות היהודית היה בולט במיוחד

המצגת מבוססת על תוצאות עבודת מחקר גמר לתואר שני באוניברסיטת בר אילן:

אביטל ענת, 2005, אספקטים נבחרים בעיטור הצמחי של האומנות היהודית בתקופות ההלניסטית המאוחרת והרומית הקדומה, עד מרד בר-כוכבא (מ-167 לפסה"נ ועד 135 לסה"נ) , בודת גמר (תזה) לתואר שני, אוניברסטית בר אילן רמת גן

מצורפת המצגת:
העיטורים הצמחיים באמנות היהודית של תקופת הבית השני – מצגת PDF

הסקירה של העיטורים הצמחיים באמנות היהודית של תקופת הבית השני מעלה כי מגוון מיני הצומח המעוטרים באמנות התקופה איננו רחב. מרבית העיטורים מורכבים מדגמי שושנות סכמתיות ומענפים נושאי עלים, המשמשים כמוטיבים מרכזיים וכאמצעי למילוי חללים בעיטור.

מבין הדגמים המדמים פרחים, השושן על מבחר הווריאציות שלו היה המוטיב הנפוץ ביותר. השושן הופיע בצורות סכמתיות שונות, ולעיתים עבר עיבודים צורניים מגוונים, אך שמר על זיקה ברורה לצומח הארצישראלי המוכר.

מן המחקר עולה כי יוצרי הדגמים היו בעלי ידע בוטני ממשי. הם הכירו את הצומח המקומי ולא טעו בתיאורו ובמאפייניו המורפולוגיים. בהתאם לכך, באמנות העיטור היהודית נקלטו רק דגמים של צמחים שהיו מוכרים לעין המקומית. לא זוהו עיטורים של צמחים שאינם גדלים בארץ ישראל, ולא נצפו מוטיבים צמחיים דמיוניים או בלתי מציאותיים.

הנתונים מצביעים על כך שהאמנים המקומיים השתמשו פעמים רבות בדגמים מוכרים שהגיעו מן המערב או מן המזרח הקרוב. במקרים אחדים של יצירות יוצאות דופן באיכותן, ניתן אף להציע כי מדובר באמנים מיומנים במיוחד, שהגיעו מארצות אחרות. עם זאת, יצירות מקוריות יהודיות היו נדירות, ואף אלו שאבו את השראתן מדגמים שהיו מוכרים באמנות התקופה.

הדגמים המקוריים באמנות הפגאנית היו עשירים בסצנות, בדמויות אליליות, בדמויות אדם ובבעלי חיים. המעבר לעולם האמנות היהודית בארץ ישראל חייב שינויים והתאמות מהותיות: איסור אמנות הדמות, הימנעות ממוטיבים של עבודה זרה, והמרת דגמים בעלי אופי פגאני למוטיבים צמחיים.

מן המחקר עולה כי האמנות היהודית בתקופה זו עשתה שימוש בעיקר באלמנטים פרקטיים, ולא התבטאה בהכרח במוטיבים בעלי אופי סמלי־יהודי מובהק. נעשה שימוש בדגמים שרווחו באמנות התקופה, במוטיבים קלים לביצוע, פשוטים לעיטור, אופנתיים ונאים למראה, אשר התאימו למילוי שטחים נרחבים ולחללים ריקים. השימוש המקביל במוטיבים שמקורם באמנות הפגאנית, לצד עיטורים בעלי משמעות יהודית ידועה כגון הגפן וההדס, מרמז על היעדר סמליות מחייבת בקומפוזיציה.

שינויים אחדים שנעשו במוטיבים פגאניים העניקו להם מראה שאיננו נושא סמליות פגאנית או נוכרית. הרצון למלא חללים ריקים ביצירות תרם לבחירת המוטיבים ולהתאמתם למרחב הנתון לעיטור, בהתאם לגודלו ולצורתו.