איורים של דלועיים בפסיפסי ארץ ישראל מהתקופה הביזנטית - איזה אוכל טעים היה להם כבר לפני אלפי שנים!
בפסיפסי ישראל עוצבו וצוירו מבחר של דלועיים טעימים למאכל. הציורים בפסיפס מלמדים על חקלאות מתקדמת, ידע בגנטיקה של הצומח, יכולות ריבוי והשבחה של זנים.
מה הם גידלו בישראל כבר לפני 1500 שנה? אילו דלועיים היו להם על השולחן? הפסיפסים מעידים שהיו להם 5 מינים של דלועיים על השולחן בישראל הקדומה:
היו להם אבטיחים אדומים וצהובים מבפנים.
היו להם מלונים עגולים וטעימים.
היו להם מלוני עג'ור שרואים אותם בעונת הקית בחקלאות מסורתית בישראל וגם באירופה.
היו לם פקוסים, "מלפפון ערבי", שרואים אותם בקיץ בשווקים מסורתיים ואצל הערבים.
היו להם דלעת הבקבוק, הקרא שאנחנו צורכים בראש השנה לסימן: "קרע רוע גזר דיננו". דלעת הבקבוק נאכלה כשהיא צעירה, וכשהיא בוגרת כמיובשת היא שימשה לאגירת נוזלים. אפשר עד היום למצוא גידולי דלעת בקבוק , ופירות יבשים מרוקנים מאויירים שמשמשים לאגירת נוזלים בכפרים ובחקלאות מסורתית, למשל בנחל המעיינות בכפר חוסאן.
רוצים לקרוא עוד? לחצו להורדת המאמר:
את הפסיפסים המוזכרים במאמר ניתן לראות בטיולים בארץ באתרים הבאים:
טיול אל פסיפס בית הכנסת היהודי בגן לאומי ציפורי
טיול אל פסיפס גן לאומי כנסיית כורסי
טיול אל כנסיית דומינוס פלוויט בהר הזיתים בירושלים
טיול אל בית הכנסת העתיק של בית אלפא
טיול אל הקרייה הארכיאולוגית החדשה בירושלים – פסיפס אל חמאם בית שאן
איורים של דלועיים בפסיפסי ארץ ישראל מן התקופה הביזנטית
ענת אביטל – אוניברסיטת בר-אילן
הרי פריס – מרכז מחקר נוה יער, מינהל המחקר החקלאי
הקדמה
האם פסיפסי התקופה הביזנטית מארץ ישראל משקפים את מגוון פירות הדלועיים שניצרכו על ידי תושבי הארץ הקדומים? לשם מתן מענה נחקרו כל פסיפסי ארץ ישראל ונמצא שמוצגים בהם עשרות מיני גידולים חקלאיים וביניהם גם שישה פירות שונים של דלועיים. זיהויים החזותי של פירות הדלועיים מן הפסיפסים, הגדרתם הסיסטמטית והשוואתם למיני דלועיים המוזכרים במקורות הספרותיים הקדומים, מאפשרים הצצה אל טיבה של החקלאות הקדומה והם משקפים את כוחה של כלכלת האזור.
מאמר זה הוא חלק מתוצאותיו של מחקר מקיף שמטרתו היתה זיהוי ההופעות של הגידולים והכלים החקלאיים בפסיפסי ארץ ישראל וניתוחם. במחקר זה בודדו 134 פסיפסים, מתוך מאות הפסיפסים מן התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית מארץ ישראל שנתגלו עד לסוף שנת 2013, ואשר אותרו בהם איורים הקשורים לחקלאות. חלק מן הדגמים לא היו מוכרים לחוקרים עד כה. בפסיפסים אלו תועדו 30 מיני גידולים צמחיים, כלי עבודה שונים, מלאכות חקלאיות ומגוון של כלים לקיבול התוצרת החקלאית ושינועה באמצעות אדם ובהמה. הפסיפסים עם העיטורים החקלאיים מהווים 25% מתוך כלל המבנים המוכרים למחקר עד כה מן המגזרים הנוצרי, היהודי והשומרוני יחד. לשכיחות משמעותית כזאת יש יכולת לשקף את התהליכים הכלכליים והחברתיים אשר ליוו את יצירת המבנים עם הפסיפסים ואפשר ללמוד מהתנהגות פסיפסים אלו על התרבות החקלאית בישראל. במאמר זה יסקרו רק 23 הפסיפסים בהם אותרו דגמים של פירות ממשפחת הדלועיים כקבוצת מחקר בפני עצמה (איור 1).
רקע
משחר ההיסטוריה היו פירות הדלועיים אהודים על אוכלוסיית אגן הים התיכון ואוכלוסיית ארץ ישראל. אולם, חלק מן הדלועיים שהיו מצויים מאוד על שולחנם של תושבי ארץ ישראל הקדומים, היו שונים מן הדלועיים הנצרכים על ידינו כיום. במשנה מוזכרים ארבעה דלועיי מאכל: הקישוא, הדלעת, האבטיח והמלפפון, שלמרבה הבילבול, לפעמים שמם הקדום לא תואם את שמם המודרני. למשל, השמות קישוא, הדלעת והמלפפון משמשים כיום לכינויי פירות מודרניים שונים מן המינים הקדומים שכונו בשמות אלו. הפרי שכונה קישוא בדברי חז"ל היה פרי מוארך, המכונה כיום פקוס והנמנה עם המין מלון (Cucumis melo L.). הדלעת המוזכרת בדברי חז"ל מזוהה כיום עם הקרא, היא דלעת הבקבוק (Lagenaria siceraria (Mol.) Standl.), והמלפפון מדברי חז"ל מזוהה כיום עם המלון העגול המודרני (Cucumis melo L.). דלוע נוסף, הקרמולין, שהוזכר בתוספתא ובתלמוד ירושלמי, מזוהה כיום עם הלופה המודרנית, היא דלעת הספוג (Luffa aegyptiaca Mill.).
למרבה המזל, נותר פרי אחד אשר שמר על שמו במהלך הדורות, והוא האבטיח. כך, האבטיח המודרני זהה לאבטיח הקדום המוזכר בתנ"ך ובתלמוד.
אם לא די בכך, במהלך הדורות, כתוספת על המבוכה והקושי, שמות של פירות מן העת העתיקה – הקישוא, הדלעת והמלפפון – הומרו ושימשו לכינויים של פירות דלועיים ממינים חדשים שחדרו לאזור מאוחר יותר, והחליפו את המינים הקדומים שפסקו מלהיות אטרקטיביים. הפירות המודרניים והמכונים כיום קישוא ודלעת הגיעו לאזורינו מיבשות אמריקה רק אחרי שנת 1492, והמלפפון המודרני הגיע לאזור מתת-יבשת הודו רק בימי הביניים. למרבה המזל, נותר פרי אחד אשר שמר על שמו במהלך הדורות, והוא האבטיח. כך, האבטיח המודרני זהה לאבטיח הקדום המוזכר בתנ"ך ובתלמוד.
אמצעים
לצורך היכרות של הדגמים מן הפסיפסים נעזרנו בצילומי תקריב חדשים ואיכותיים. עם זאת, גם לאחר שימוש בתמונות איכותיות, עדיין נותרו קשיים אובייקטיביים רבים הנובעים מאיכותם המקורית של הפסיפסים וכן ממצבם השימורי של הפסיפסים. איכותם של הפסיפסים נמדדת באמצעות צפיפות אבני הטסרה (Tessera) בדצמ"ר, המייצגת את הרזולוציה של התמונה. כל אבן מהווה פיקסל (pixel) בתמונה, וביחד האבנים מרכיבות תמונה צבעונית ברת משמעות, בדומה לפיקסלים היוצרים את רשת המשבצות של התמונה הדיגיטאלית. משום כך גודל אבני הטסרה מעניק קנה מידה לאיכות הפסיפס ביחס לשטח נתון. גם מגוון הצבעים של האבנים מהווה גורם המקנה מיימד לאיכותו של הפסיפס. השימוש בצבעים רבים וגוני ביניים רבים מעניק פרטים רבים לתמונה, בעוד ששימוש בצבעים מועטים תורם רק פרטים מעטים לעין הצופה. במקרים בהם השתמשו באבנים קטנות ובמגוון צבעים רב, מטבע הדברים, שהתמונה שנוצרה היתה ברורה יותר וקלה יותר לזיהוי. ראוי לציון המחסור הבולט בסלעים בצבע ירוק בארץ ישראל, שהכתיב שימוש באבנים מצבעים חלופיים לתיאור חלקים צמחיים ירוקים. כך, עלים וגבעולים או פירות שקליפתם ירוקה, כמו אבטיח, הוצגו באמצעות אבנים מצבעים שונים ומגוונים. עם זאת, למרות היעדר הצבע הירוק, החלקים הצמחיים המעוצבים בפסיפסים תמיד ברורים והרושם שהעיטורים משאירים נאמן למציאות ועל פי רוב גם לא קשה לזהות את מין הצמח והפרי.
מצבם השימורי של הפסיפסים איננו אחיד באתרים השונים. חלק מן הפסיפסים השתמרו כמעט בשלמות הודות להיותם קבורים באדמה והם נותרו כחדשים וללא פגע במשך השנים. אולם רבים מן הפסיפסים ניזוקו במהלך ההיסטוריה, כתוצאה מהרס מכוון או אגבי. לעיתים הפסיפסים ניזוקו ממש בעת גילויים בעת חריש, פיצוץ בעת מלחמה או אגב עבודות עפר לשם סלילת כביש. משום כלל התנאים המגבילים הללו, הזיהויים של הפירות מן הפסיפסים שלא היו איכותיים מלכתחילה או שלא השתמרו ונפגעו, היו כרוכים בקשיים ונעשו בזהירות ומתוך ספק. בעוד שזיהויים מן הפסיפסים האיכותיים והשלמים הוגדרו בוודאות ובבטחון רב. זיהוי הדלועיים נעשה על פי התבוננות ועיון מעמיקים ביותר בפרטים החזותיים שהוצגו באמצעות ציורי הפסיפסים. נערכו השוואות רבות בין הציורים הקדומים לבין צורותיהם החיצוניות של הדלועיים המוכרים לנו כיום, במקביל השווינו השווה הממצא לדברי הכתובים הקדומים של מן המקרא, דברי חז"ל וסופרים רומיים.
סימני ההיכר של מיני הדלועיים
ההבחנה הראשונה לזיהויים של פירות הדלועיים נעשתה על פי גודלם היחסי לעומת פירות אחרים באותו פסיפס. בהמשך הזיהוי סייעו לנו עיצובים מורפולוגיים נוספים המאפיינים את פירות הדלועיים. לדלועיים שתי צורות עיקריות, עגול ומוארך., בנוסף, על פני פירות הדלועיים סימנים חזותיים ייחודיים, למשל, פסים וחריצים רדיאלים, שאריות של עלי גביע ועלי כותרת או בליטה בקצה הפרי. לכל סימני ההיכר הללו יש תיעוד ברור באמצעות איורי הפסיפסים והם מסייעים לזיהוי הפרי כמין ממשפחת הדלועיים. ואחדים מן הסימנים מסייעים אף להבחנה בין מיני הדלועיים לבין עצמם.
דלועיים עגולים
דלועיים עגולים מוצגים ב-20 פסיפסים ועל בסיס מראיהם ניתן לזהותם עם שלושה מינים: המלון, האבטיח והקרא. המלונים מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות, מלונים מחורצים ומלונים שפניהם חלקות. בשישה פסיפסים זוהו מלונים מחורצים באמצעות החריצים הרדיאליים שעוטרו על פניהם. מלונים עגולים, שעל פניהם חריצים רדיאליים עמוקים, שכיחים בפסיפסי ארץ ישראל והם מעוצבים במגוון ווריאציות ורמות ביצוע. בשבר קטן של פסיפס מבית אלפא מוצגים שני מלונים עגולים, האחד מייצג פרי בוסר והשני מייצג פרי בשל (איור 2). שני הפירות צומחים על צמח האם, הניתן לזיהוי בוודאות כמלון, גם באמצעות טרפי העלים האינדיקטיביים שצורתם ככליה (איור 2). מלונים עגולים, שעל פניהם חריצים רדיאליים עמוקים, שכיחים בפסיפסי ארץ ישראל והם מעוצבים במגוון ווריאציות ורמות ביצוע. בפסיפס האיכותי ביותר מארץ ישראל מכנסיית המולד בבית לחם, מעוצב מלון עגול שעל פניו חריצי אורך ובבסיסו צלקת בולטת (איור 3). מלונים עגולים שפניהם מחורצות הוצגו גם בפסיפסים מכנסיית המרטיר מבית שאן (איור 4) ומכנסיית כורסי (איור 5). מלונים שפניהם חלקות וללא חריצים רדיאלים הוצגו בארבעה פסיפסים., הצלקת הגדולה בקצה הפרי צלקת גדולה המסייעת בזיהוי הפירות עם מלונים. נראה שמלונים אלו היו מזן לא מחורץ, אולם, יתכן אף, שיוצרי הפסיפס, מסיבותיהם, לא ייצגוטרחו לייצגם החריצים. בבית חג הנילוס מציפורי מוצגת קרן שפע ובה מבחר פירות קיץ, ביניהם מוצג גם מלון עגול צהבהב (איור 6). בכנסיית קריות מוצג מלון עגול צהבהב ליד שני אבטיחים קטנים ממנו המנוקדים בשחור (איור 7). בכנסיית בית לויה מעוצב מלון עגול וצהבהב בתוך קיליקס ביחד עם פירות נוספים (איור 8).
מלונים עגולים מוצגים בפסיפסי ארץ ישראל בשכיחות גבוהה יותר מהופעותיהם בפסיפסים מצפון אפריקה, עבר הירדן, אסיה הקטנה, יוון ואיטליה. בנוסף לכך, דגמי המלונים העגולים מארץ ישראל שונים אלו מאלו ואף שונים מן העיצובים של המלונים העגולים מפסיפסים שמחוץ לישראל. עיצובי המלונים העגולים מארץ ישראל הם מקוריים ומקומיים, אינם מועתקים מאזורים אחרים ומשום כך בכוחם לשקף נאמנה ריאלייה חקלאית מקומית.
בחמישה פסיפסים מופיעים פירות עגולים מפוספסים, חלקם עם פסים כהים רחבים וחלקם עם פסים כהים דקים. מציאותו של פיספוס על פני הפרי והיעדר צלקת או בליטה בקצהו מסייעים בזיהוי פירות אלו כאבטיחים. בששה פסיפסים נוספים, מופיעים פירות עגולים שאינם מפוספסים וחסרי צלקת בקצה של הפרי, גם אותם אנחנו מזהים כאבטיחים. נראה שארבעה זנים של אבטיחים מוצגים בישראל: אבטיח עם פסים רחבים המוצג בכנסיית מדרס (איור 9) ובמנזר הגבירה מרים (איור 10), אבטיח עם פסים דקים המוצג בכנסיית נהריה (איור 11) ובכנסיית ממשית (איור 12), אבטיח כהה המוצג בקפלת מצדה (איור 13) ובכנסיית ממשית, ואבטיח בהיר המוצג בדומינוס פלוויט (איור 14) ובקפלת יוחנן הטביל (איור 15). באיור מענין במיוחד מכנסיית ממשית מוצגים, כנראה, זה ליד זה, שני חלקיו של אבטיח החצוי לרוחבו (איור 16). שני חצאי האבטיח מעוצבים באמצעות אבנים צהובות-כתומות. שני החצאים מנוקדים במעגלי אבנים לבנות בודדות המייצגות את הגרעינים. תיאור זה מזכיר מאוד זנים של אבטיחים מודרניים שציפתם צהובה-כתומה וזרעיהם בהירים, המעיד על היות האבטיח מתוק ומיועד למאכל אדם.
גם האבטיחים מפסיפסי ארץ ישראל מגוונים יותר מן האבטיחים שבפסיפסים מיוון ואיטליה. אבטיחים אלו מעוצבים במגוון של עיצובים ייחודיים, המתבטאים בגודלם וצבעיהם של הפירות, עוביים וסיגנונם של פסי האורך.
דלועיים מוארכים
דלועיים מוארכים מוצגים ב-13 פסיפסים, והם מתמיינים לשלושה מינים שונים, מלון, קרא ולופה. הפירות הגליליים עם או בלי נפיחות בקצה, המגלים יחס של 1:4 בין האורך לרוחב הפרי, זוהו כמלוני פקוס. פירות מהקבוצה הזאת מופיעים בשמונה פסיפסים והם שונים אלו מאלו בעיצוביהם ובצבעיהם, ויש בכוחם לשקף יצירה עצמאית, מקורית ומקומית המלמדת על תיאור של חקלאות מקומית. מגוון הפקוסים המעוטרים בארץ ישראל מייצגים שני זנים. הזן האחד של פירות ארוכים מאוד המאויירים בפסיפסים מכנסיות קריות (איור 17) ואבו חוף (איור 18). הזן השני של פירות פחות ארוכים מוצג בפסיפסים מכנסיית ממשית (איור 19), כנסיית המרטיר (איור 20), דומינוס פלוויט (איור 21) ומבית הכנסת בציפורי (איור 22). הפקוסים המעוטרים בפסיפסי ארץ ישראל מגלים גם שוני ממגוון מלוני פקוס המוצגים בציורי הקיר והפסיפסים מאיטליה, יוון, לבנון וצפון אפריקה, ונתון זה מחזק את עוצמתם התיעודית של העיטורים.
פירות פחות ארוכים מן הפקוסים שנמנו למעלה מזוהים כמלוני עג'ור. מלוני העג'ור מעוטרים רק בפסיפס כנסיית כורסי, שם הם מאוכלסים בזוגות או בשלשות במדליונים מעויינים (איור 23). איכותו הגבוהה של העיטור ומצבו השימורי הטוב של הפסיפס מסייעים לזיהויו הוודאי. נוכחותו של העג'ור רק בפסיפס אחד מלמדת על כך שבתקופה הביזנטית העג'ור היה פחות שכיח ופחות אהוד מן הפקוס. גם היעדרו המוחלט של מלון העג'ור מהאומנות הביזנטית במרחב האימפריה, מחזק את המסקנה בדבר היותו גידול לא שכיח בתקופה זו.
פרי הקרא עוטר בצורת בקבוק והוא מוצג רק בפסיפס מכנסיית כורסי (איור 24). בפסיפס זה פירות הקרא, שחלקם התחתון מעובה וחלקם העליון מוצר כבקבוק, מאוכלסים בודדים במדליונים מעויינים. צורת הפירות מרמזת על שימוש בפרי הבוגר כמיכל לנשיאת מים, והקרבה אל הכינרת ומימיה המתוקים מחזקים השערה זו. אולם מן הראוי לציין שפירות הקרא גם שימשו ומשמשים עד היום לאכילה בהיותם צעירים. פרי הקרא, אמנם, מוזכר פעמים רבות במשנה, אך נדירותו באומנות הפסיפסים מישראל מרמזת, כנראה, שהוא היה שכיח במידה פחותה מן הדלועיים האחרים בארץ ישראל בתקופה הביזנטית. פירות הקרא שעוצבו בפסיפסים מאיטליה וצפון אפריקה היו שונים מאלו המעוטרים בארץ ישראל. הם היו מוארכים ודקים, לא היתה להם צורת בקבוק, וניתן להסיק שהם שימשו למאכל ולא כמיכלים לאגירת נוזלים.
הלופה (דלעת הספוג) מזוהה עם הקרמולין המוזכר בדברי חז"ל, מוצגת ב-12 פסיפסים והיא המין השכיח ביותר מבין הדלועיים אחרי המלונים (המוארכים והעגולים יחדיו). איורי הלופה מתאפיינים ביחס של 1:3 בין האורך והרוחב של הפרי. לפירות הללו קוטר רחב וקבוע מהצלקת ועד לשני שליש אורך הפרי, וקוטר מוצר מן השליש העליון עד העוקץ. פרי הלופה הצעיר עסיסי ומשמש למאכל לאחר בישול, בדומה לשימוש בקישוא המודרני, אולם, הפרי הבוגר מתייבש וחדל להיות ראוי למאכל. עם ההבשלה, פנים הפרי הופך לרשת סיבים ספוגית, הלקליפה הדקה והיבשה נטייה נוטה להיקרע ולהתקלף בקלות ותוך כדי כך נחשפים הזרעים השחורים. על פי רוב, הלופה משמשת כספוג לרחצה לאחר קילוף הקליפה וחילוץ הזרעים מתוך הרשת הסיבית המהווה את ציפת הפרי הבוגר והיבש.
פירות בשלים של לופה מוצגים בתשעה פסיפסים. בגרותם של הפירות ניכרת באמצעות הצבעים החומים של גוף הלופה המלמדים על הבשלת הלופה לקראת עונת החורף. גם ראשה הקטום של הלופה וחשיפת הגרעינים מלמדים על בגרותה. שילוב נתונים זה מצביע על שימושה העיקרי של הלופה בבגרותה ליצירת ספוגים לרחצה לאחר התיבשותה. הלופה הבוגרת מוצגת בכנסיית קריות (איור 25), בבית כנסת נערן (איור 26), בכנסיית כורסי (איור 27), כנסיית המרטיר (איור 28), קפלת אל חמאם (איור 29), מנזר הגבירה מרים (איור 30), בית הכנסת ציפורי (איור 31) ובית הנכסת הכנסת בית אלפא (איור 32). מענין לציין, שמרבית איורי הלופה מרוכזים בעמק בית שאן ובגליל התחתון המזרחי, דבר נתון שיכול להעיד על אזורים אלו כמועדפים ונוחים לגידול הלופה, עקב תנאי החום הרב וריבוי המים. מותר לשער שללופה היה תפקיד חשוב בניקוי הגוף, באזורים בהם היו מים זמינים לרחצה, שם היא הייתה גידול חקלאי משמעותי ויוקרתי. בנוסף ניתן להסיק על התפשטות מנהגי הרחצה באמצעות הלופה והעתקת הרעיון לאיור הלופה בין פסיפסי האזור. פירות צעירים של לופה מוצגים בארבעה פסיפסים, במנזר הגבירה מרים (איור 33), בית הכנסת בית אלפא (איור 34) ובבית חג הנילוס מציפורי (איור 6).
ניכר שבתקופה הביזנטית הלופה היתה יותר שכיחה מן הקרא בארץ ישראל והיא שימשה למאכל כפרי צעיר. עם זאת משום שבפסיפסי ארץ ישראל שכיחותה של הלופה הבוגרת, שקצהה קלוף, גבוהה יותר, אפשר להסיק שעיקר שימושי הלופה בארץ ישראל היו לרחצה ומיעוטם למאכל. הלופה מעוטרת לראשונה בפסיפסים מארץ ישראל, ולמיטב ידיעתנו כיום, האיורים של פירות הלופה הצעירים מבית חג הנילוס מציפורי והפרי הבוגר מבית הכנסת של ציפורי הם העיצובים האמנותיים הראשונים של פרי זה.
זיהוי פירות הדלועיים המאויירים בפסיפסים עם פירות המוזכרים במקורות היהודייםספרותיים קדומים
המלון העגול הוא ה'מלפפון' המוזכר במקורות חז"ל, שמו melopepon בפי היוונים ו-melopepo בפי הרומאים, שמשמעו: 'תפוח – אבטיח'. מקור השם, כנראה, נבע ממראהו של המלון המזכיר את התפוח ואת האבטיח בו זמנית. המלון העגול התגלה באורח מקרה באיטליה לפני כ-2000 שנה, וכנראה שהוא לא היה מוכר קודם לכן. לדבריו של פליניוס הזקן, סופר וחוקר טבע רומי בן המאה הראשונה לסה"נ, באופן מוזר, גדל בקמפניה פרי 'קוקומיס' cucumis (cucumis) שצורתו חדשה, הדומה לחבוש. פליניוס העיד שמלונים מסוג זה, הנקראים 'מלופפו' (melopepo) , לא ניתנים לגידול בהדליה, הצמחים זוחלים על הקרקע ופירותיהם ניתקים מאליהם מגבעוליהם בעת ההבשלה. צבע הפירות זהוב והם ניכרים בשונות צבעם, צורתם וריחם.
בדברי חז"ל מוזכר האבטיח במגוון נושאים. בנוגע להלכות תרומות ומעשרות ופגימתו כתוצאה מניקור עופות, בנושאים חקלאיים ומסחריים, כגון מחירו הנמוך בשוק, וגם בנושאים הלכתיים, למשל, כלאיים ואיסור מעניין על נטיעת גפן בתוך אבטיח: "אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח, שתהא זורקת מימיה לתוכה, מפני שהוא אילן בירק" (משנה כלאיים, פרק א', ח'). הבלבול בין הדלועיים השונים היה נפוץ עד כדי כך שנדמה היה שהם אותו המין, ויש ביכולתם להשתנות לאחר הזריעה: "א"ר יודן בר מנשה דברי חכמים אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של קישו' ונוטעה והיא נעשית אבטיח" (ירו' כלאיים, פ"א, ה"ב, ב, ע"א). מעניין לציין שליד הפרי מנהריה מוצג סכין מטבח המרמז על אופן התקנת הפרי למאכל (איור 11). סכינים דומים מוצגים גם ליד פירות בפסיפס מכנסיית גן יבנה וגם בפסיפסים מעבר הירדן המזרחי. נוכחות הסכין ליד הפירות מזכירה את הכתוב במשנה: "באבטיח שאבור לי, סופת ואוכל" (מעשרות פ"ב, ו').
שמו הערבי של המלון הארוך, הפקוס ,התגלגל גם אל העברית העכשווית. מקורו של השם מן הפועל 'פִּקּוּס' המוזכר במשנה: "הקישואים והדלועים, משיפקס; אם אינו מפקס, עד שיעמיד ערימה" (מעשרות פ"א, ה'). הפעולה התייחסה להסרת הפלומה המכסה את פירות הדלועיים הצעירים (pekos ביוונית = שערות רכות). בתלמוד הירושלמי (מעשרות א', ד, דא), לערימה הזאת ניתנה שם מיוחד, פקסוסיה. הפקוסים, אשר כונו 'קישואין' בלשון חז"ל, היו גידול נפוץ וחשוב בתקופה הביזנטית והם מוזכרים בדברי חז"ל פעמים רבות יותר מכל דלוע אחר. דברי חז"ל בנוגע לעושרו של רבי יהודה הנשיא וחביבותם של הקישואין: "אלו אנטונינוס ורבי שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים" (בבלי ברכות, נ"ז, ב'), מזכירים מאוד את התיאורים על הקיסר טיבריוס בדברי פליניוס, שלא פסק משולחנו ה'קוקומיס (cucumis)' כל השנה.
מלוני העג'ור, המוארכים פחות מן הפקוסים, מעוצבים כבר באמנות המצרית מקברי הפרעונים מן האלף השני לפסה"נ, ולכן החוקרים מקשרים אותם עם ה'קישואים' המוזכרים בחומש במדבר, אליהם התגעגעו אבותינו במדבר: "…אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים" (י"א, ה'). הכינוי 'מקשה': "וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה" (ישעיה א', ח'), המוזכר בתקופת הבית הראשון, התייחס לשדות מיוחדים בהם גדלו 'קשואים' (=מלוני פקוס ועג'ור) ומלמד על היותם גידול נפוץ וחשוב בעת ההיא.
מרבית זני הקרא שגודלו בעבר שימשו כפירות בוגרים ליצירת כלים לנשיאה ואיחסון של נוזלים, והם מוזכרים בשם 'דלעת המצרית' בדברי חז"ל. רק מיעוט מן הזנים, אלו שהניבו פירות ארוכים, שימשו למאכל לאחר בישול הפירות הצעירים. זנים אלו מוזכרים בדברי חז"ל כ'דלעת היוונית': "דלעת יונית עם המצרית והרמוצה אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה" (משנה כלאיים פרק א', ה'). ה'דלעות' בעת ההיא היו מאוד נפוצות, והיו והיוו ענף כלכלי חשוב, עד כדי כך שלשדה 'דלעות' היה שם מיוחד: 'מִדְלָעָה' המוזכר פעמים רבות בדברי חז"ל: "כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשיות ובמדלעות" (משנה שביעית א', א').
הלופה, המזוהה עם הקרמולין שבדברי חז"ל: "מביאין שחלים [וקרומלים] מחוצה לארץ לארץ" (תוספתא שביעית, ד', י"ב), מוזכרת לראשונה בספרות הארץ ישראלית, בתוספתא ובתלמוד הירושלמי, ואיננה מוזכרת כלל בספרות היוונית והרומית. מניחים שהלופה הגיעה לארץ ישראל כנראה, בזמן כתיבת התוספתא או בעת חתימתה (במאות ראשונה-שניה לסה"נ).
סיכום
דלועיים ממין יחיד או מכמה מינים שונים עוצבו על 23 פסיפסים מתוך 134 הפסיפסים מארץ ישראל בהם מעוטרים כלל הגידולים חקלאיים, בשכיחות גבוהה ומפתיעה (17%). הדלועיים עוצבו בדגמים מקוריים וייחודיים וללא העתקות, ולכן יש בכוחם לשקף ריאליה חקלאית מקומית עשירה. מרבית העיטורים הוצגו על פסיפסים מאיכות גבוהה, שהאבנים המרכיבות אותם קטנות ו, הרזולוציה של התמונה שלהם גבוהה. בפסיפסים איכותיים אלו, המעידים על עושרם ורווחתם הכלכלית של תושבי האתר, מוצג גם המגוון הגבוה ביותר של מיני הגידולים החקלאים בכלל, וניכר שאיכות הפסיפס מהווה פקטור חשוב לעיטור באמצעות פירות הדלועיים.
בפסיפסי ארץ ישראל מיוצגים שישה גידולים המשתייכים לארבעה מינים שונים של דלועיים: המלון (מלון עגול, פקוס ועג'ור), האבטיח, הקרא, והלופה. הנפוצים ביותר הם המלון העגול, מלון הפקוס, האבטיח, והלופה, לעומתם הקרא ומלון העג'ור מוצגים כל אחד בפסיפס אחד בלבד. מגוון הדלועיים ושכיחותם בפסיפסי ארץ ישראל גבוהים ביחס להופעותיהם בפסיפסים מרחבי האימפריה הביזנטית. נתונים אלו משקפים הורטיקולטורה מפותחת ומגוונת והעדפות קולינריות ותעשייתיות מקומיות לגידולם של פירות דלועיים ממגוון רחב בתקופה הביזנטית בארץ ישראל. ניצולם של פירות הלופה הבוגרים כספוגים לרחצה מרמזת גם על התפתחות ההגיינה האישית בארץ ישראל.
מקור התמונות
צילומים של ענת אביטל באתרים הפתוחים לקהל שהצילום בהם מותר באדיבות "רשות העתיקות": בית לויה, דומינוס פלוויט, מדרס (באדיבות החופרים אמיר גנור ואלון קליין).
צילומים של ענת אביטל בגנים לאומיים שהצילום בהם מותר באדיבות "רשות הטבע והגנים" : בית אלפא, בית שאן, כורסי, ממשית, מצדה, ציפורי.
צילומים של ענת אביטל באתרים שהתירו באדיבותם צילום ושימוש בתמונות: קפלת יוחנן המטביל בהר הזיתים.
תמונות נוספות: י' גוברין, החפירות בכנסיה המערבית בחר' קריות, חיבור המוגש כעבודת גמר לקראת תואר "מוסמך אוניברסיטה" באוניברסיטה העברית ירושלים, תשס"ו; נהריה, צילום הפסיפס ע"י דוד מוסרי, עיבוד תמונה ע"י אלעד הרשקוביץ, פוטו לזר, נהריה, בשיתוף רשות העתיקות.
תמונות באדיבות ארכיון רשות העתיקות:
קפלת אל חמאם, אר"ע תיקייה מנדטורית, Mastaba, תיק 139; נערן, אר"ע תיקייה מנדטורית, Ed Duyuk, תיק 50; אבו חוף, אר"ע באיכת אבו חדבה, 1980; כנסיית המולד, בית לחם, אר"ע תיקייה מנדטורית, Bethlehem Church of the Nativity, תיק 37.
IMAGES OF CUCURBITS IN BYZANTINE MOSAICS FROM THE LAND OF ISRAEL
Six cucurbit crops are represented in 23 Byzantine-era mosaics from the Land of Israel, these being round melons (Cucumis melo L.), watermelons (Citrullus lanatus (Thunb.) Matsum. & Nakai), sponge gourds (Luffa aegyptiaca Mill.), snake melons (faqqous, Cucumis melo Flexuosus Group), adzhur melons (Cucumis melo Adzhur Group), and bottle gourds (Lagenaria siceraria (Mol.) Standl. Cucurbits are represented in 23 of the 134 mosaics containing images of crop plants, a surprisingly high frequency of 17% and higher than anywhere else in the Roman and Byzantine Empires. The cucurbit images are original and unique, not copies from elsewhere and thus reflect a diverse and highly developed local horticulture of cucurbits in the Land of Israel during the Byzantine era. Representations of mature sponge gourds are found in widespread localities, suggestive of the high value accorded to cleanliness and hygiene.
לחצו להורדת המאמר:
את הפסיפסים המוזכרים במאמר ניתן לראות בטיולים בארץ באתרים הבאים:
טיול אל פסיפס בית הכנסת היהודי בגן לאומי ציפורי
טיול אל פסיפס גן לאומי כנסיית כורסי
טיול אל כנסיית דומינוס פלוויט בהר הזיתים בירושלים
טיול אל בית הכנסת העתיק של בית אלפא
טיול אל קריית הארכיאולוגיה בירושלים-פסיפס אל-חמאם בית שאן
איורים של דלועיים בפסיפסי ארץ ישראל מן התקופה הביזנטית
ענת אביטל – אוניברסיטת בר-אילן
הרי פריס – מרכז מחקר נוה יער, מינהל המחקר החקלאי
הקדמה
האם פסיפסי התקופה הביזנטית מארץ ישראל משקפים את מגוון פירות הדלועיים שניצרכו על ידי תושבי הארץ הקדומים? לשם מתן מענה נחקרו כל פסיפסי ארץ ישראל ונמצא שמוצגים בהם עשרות מיני גידולים חקלאיים וביניהם גם שישה פירות שונים של דלועיים. זיהויים החזותי של פירות הדלועיים מן הפסיפסים, הגדרתם הסיסטמטית והשוואתם למיני דלועיים המוזכרים במקורות הספרותיים הקדומים, מאפשרים הצצה אל טיבה של החקלאות הקדומה והם משקפים את כוחה של כלכלת האזור.
מאמר זה הוא חלק מתוצאותיו של מחקר מקיף שמטרתו היתה זיהוי ההופעות של הגידולים והכלים החקלאיים בפסיפסי ארץ ישראל וניתוחם. במחקר זה בודדו 134 פסיפסים, מתוך מאות הפסיפסים מן התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית מארץ ישראל שנתגלו עד לסוף שנת 2013, ואשר אותרו בהם איורים הקשורים לחקלאות. חלק מן הדגמים לא היו מוכרים לחוקרים עד כה. בפסיפסים אלו תועדו 30 מיני גידולים צמחיים, כלי עבודה שונים, מלאכות חקלאיות ומגוון של כלים לקיבול התוצרת החקלאית ושינועה באמצעות אדם ובהמה. הפסיפסים עם העיטורים החקלאיים מהווים 25% מתוך כלל המבנים המוכרים למחקר עד כה מן המגזרים הנוצרי, היהודי והשומרוני יחד. לשכיחות משמעותית כזאת יש יכולת לשקף את התהליכים הכלכליים והחברתיים אשר ליוו את יצירת המבנים עם הפסיפסים ואפשר ללמוד מהתנהגות פסיפסים אלו על התרבות החקלאית בישראל. במאמר זה יסקרו רק 23 הפסיפסים בהם אותרו דגמים של פירות ממשפחת הדלועיים כקבוצת מחקר בפני עצמה (איור 1).
רקע
משחר ההיסטוריה היו פירות הדלועיים אהודים על אוכלוסיית אגן הים התיכון ואוכלוסיית ארץ ישראל. אולם, חלק מן הדלועיים שהיו מצויים מאוד על שולחנם של תושבי ארץ ישראל הקדומים, היו שונים מן הדלועיים הנצרכים על ידינו כיום. במשנה מוזכרים ארבעה דלועיי מאכל: הקישוא, הדלעת, האבטיח והמלפפון, שלמרבה הבילבול, לפעמים שמם הקדום לא תואם את שמם המודרני. למשל, השמות קישוא, הדלעת והמלפפון משמשים כיום לכינויי פירות מודרניים שונים מן המינים הקדומים שכונו בשמות אלו. הפרי שכונה קישוא בדברי חז"ל היה פרי מוארך, המכונה כיום פקוס והנמנה עם המין מלון (Cucumis melo L.). הדלעת המוזכרת בדברי חז"ל מזוהה כיום עם הקרא, היא דלעת הבקבוק (Lagenaria siceraria (Mol.) Standl.), והמלפפון מדברי חז"ל מזוהה כיום עם המלון העגול המודרני (Cucumis melo L.). דלוע נוסף, הקרמולין, שהוזכר בתוספתא ובתלמוד ירושלמי, מזוהה כיום עם הלופה המודרנית, היא דלעת הספוג (Luffa aegyptiaca Mill.).
למרבה המזל, נותר פרי אחד אשר שמר על שמו במהלך הדורות, והוא האבטיח. כך, האבטיח המודרני זהה לאבטיח הקדום המוזכר בתנ"ך ובתלמוד.
אם לא די בכך, במהלך הדורות, כתוספת על המבוכה והקושי, שמות של פירות מן העת העתיקה – הקישוא, הדלעת והמלפפון – הומרו ושימשו לכינויים של פירות דלועיים ממינים חדשים שחדרו לאזור מאוחר יותר, והחליפו את המינים הקדומים שפסקו מלהיות אטרקטיביים. הפירות המודרניים והמכונים כיום קישוא ודלעת הגיעו לאזורינו מיבשות אמריקה רק אחרי שנת 1492, והמלפפון המודרני הגיע לאזור מתת-יבשת הודו רק בימי הביניים. למרבה המזל, נותר פרי אחד אשר שמר על שמו במהלך הדורות, והוא האבטיח. כך, האבטיח המודרני זהה לאבטיח הקדום המוזכר בתנ"ך ובתלמוד.
אמצעים
לצורך היכרות של הדגמים מן הפסיפסים נעזרנו בצילומי תקריב חדשים ואיכותיים. עם זאת, גם לאחר שימוש בתמונות איכותיות, עדיין נותרו קשיים אובייקטיביים רבים הנובעים מאיכותם המקורית של הפסיפסים וכן ממצבם השימורי של הפסיפסים. איכותם של הפסיפסים נמדדת באמצעות צפיפות אבני הטסרה (Tessera) בדצמ"ר, המייצגת את הרזולוציה של התמונה. כל אבן מהווה פיקסל (pixel) בתמונה, וביחד האבנים מרכיבות תמונה צבעונית ברת משמעות, בדומה לפיקסלים היוצרים את רשת המשבצות של התמונה הדיגיטאלית. משום כך גודל אבני הטסרה מעניק קנה מידה לאיכות הפסיפס ביחס לשטח נתון. גם מגוון הצבעים של האבנים מהווה גורם המקנה מיימד לאיכותו של הפסיפס. השימוש בצבעים רבים וגוני ביניים רבים מעניק פרטים רבים לתמונה, בעוד ששימוש בצבעים מועטים תורם רק פרטים מעטים לעין הצופה. במקרים בהם השתמשו באבנים קטנות ובמגוון צבעים רב, מטבע הדברים, שהתמונה שנוצרה היתה ברורה יותר וקלה יותר לזיהוי. ראוי לציון המחסור הבולט בסלעים בצבע ירוק בארץ ישראל, שהכתיב שימוש באבנים מצבעים חלופיים לתיאור חלקים צמחיים ירוקים. כך, עלים וגבעולים או פירות שקליפתם ירוקה, כמו אבטיח, הוצגו באמצעות אבנים מצבעים שונים ומגוונים. עם זאת, למרות היעדר הצבע הירוק, החלקים הצמחיים המעוצבים בפסיפסים תמיד ברורים והרושם שהעיטורים משאירים נאמן למציאות ועל פי רוב גם לא קשה לזהות את מין הצמח והפרי.
מצבם השימורי של הפסיפסים איננו אחיד באתרים השונים. חלק מן הפסיפסים השתמרו כמעט בשלמות הודות להיותם קבורים באדמה והם נותרו כחדשים וללא פגע במשך השנים. אולם רבים מן הפסיפסים ניזוקו במהלך ההיסטוריה, כתוצאה מהרס מכוון או אגבי. לעיתים הפסיפסים ניזוקו ממש בעת גילויים בעת חריש, פיצוץ בעת מלחמה או אגב עבודות עפר לשם סלילת כביש. משום כלל התנאים המגבילים הללו, הזיהויים של הפירות מן הפסיפסים שלא היו איכותיים מלכתחילה או שלא השתמרו ונפגעו, היו כרוכים בקשיים ונעשו בזהירות ומתוך ספק. בעוד שזיהויים מן הפסיפסים האיכותיים והשלמים הוגדרו בוודאות ובבטחון רב. זיהוי הדלועיים נעשה על פי התבוננות ועיון מעמיקים ביותר בפרטים החזותיים שהוצגו באמצעות ציורי הפסיפסים. נערכו השוואות רבות בין הציורים הקדומים לבין צורותיהם החיצוניות של הדלועיים המוכרים לנו כיום, במקביל השווינו השווה הממצא לדברי הכתובים הקדומים של מן המקרא, דברי חז"ל וסופרים רומיים.
סימני ההיכר של מיני הדלועיים
ההבחנה הראשונה לזיהויים של פירות הדלועיים נעשתה על פי גודלם היחסי לעומת פירות אחרים באותו פסיפס. בהמשך הזיהוי סייעו לנו עיצובים מורפולוגיים נוספים המאפיינים את פירות הדלועיים. לדלועיים שתי צורות עיקריות, עגול ומוארך., בנוסף, על פני פירות הדלועיים סימנים חזותיים ייחודיים, למשל, פסים וחריצים רדיאלים, שאריות של עלי גביע ועלי כותרת או בליטה בקצה הפרי. לכל סימני ההיכר הללו יש תיעוד ברור באמצעות איורי הפסיפסים והם מסייעים לזיהוי הפרי כמין ממשפחת הדלועיים. ואחדים מן הסימנים מסייעים אף להבחנה בין מיני הדלועיים לבין עצמם.
דלועיים עגולים
דלועיים עגולים מוצגים ב-20 פסיפסים ועל בסיס מראיהם ניתן לזהותם עם שלושה מינים: המלון, האבטיח והקרא. המלונים מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות, מלונים מחורצים ומלונים שפניהם חלקות. בשישה פסיפסים זוהו מלונים מחורצים באמצעות החריצים הרדיאליים שעוטרו על פניהם. מלונים עגולים, שעל פניהם חריצים רדיאליים עמוקים, שכיחים בפסיפסי ארץ ישראל והם מעוצבים במגוון ווריאציות ורמות ביצוע. בשבר קטן של פסיפס מבית אלפא מוצגים שני מלונים עגולים, האחד מייצג פרי בוסר והשני מייצג פרי בשל (איור 2). שני הפירות צומחים על צמח האם, הניתן לזיהוי בוודאות כמלון, גם באמצעות טרפי העלים האינדיקטיביים שצורתם ככליה (איור 2). מלונים עגולים, שעל פניהם חריצים רדיאליים עמוקים, שכיחים בפסיפסי ארץ ישראל והם מעוצבים במגוון ווריאציות ורמות ביצוע. בפסיפס האיכותי ביותר מארץ ישראל מכנסיית המולד בבית לחם, מעוצב מלון עגול שעל פניו חריצי אורך ובבסיסו צלקת בולטת (איור 3). מלונים עגולים שפניהם מחורצות הוצגו גם בפסיפסים מכנסיית המרטיר מבית שאן (איור 4) ומכנסיית כורסי (איור 5). מלונים שפניהם חלקות וללא חריצים רדיאלים הוצגו בארבעה פסיפסים., הצלקת הגדולה בקצה הפרי צלקת גדולה המסייעת בזיהוי הפירות עם מלונים. נראה שמלונים אלו היו מזן לא מחורץ, אולם, יתכן אף, שיוצרי הפסיפס, מסיבותיהם, לא ייצגוטרחו לייצגם החריצים. בבית חג הנילוס מציפורי מוצגת קרן שפע ובה מבחר פירות קיץ, ביניהם מוצג גם מלון עגול צהבהב (איור 6). בכנסיית קריות מוצג מלון עגול צהבהב ליד שני אבטיחים קטנים ממנו המנוקדים בשחור (איור 7). בכנסיית בית לויה מעוצב מלון עגול וצהבהב בתוך קיליקס ביחד עם פירות נוספים (איור 8).
מלונים עגולים מוצגים בפסיפסי ארץ ישראל בשכיחות גבוהה יותר מהופעותיהם בפסיפסים מצפון אפריקה, עבר הירדן, אסיה הקטנה, יוון ואיטליה. בנוסף לכך, דגמי המלונים העגולים מארץ ישראל שונים אלו מאלו ואף שונים מן העיצובים של המלונים העגולים מפסיפסים שמחוץ לישראל. עיצובי המלונים העגולים מארץ ישראל הם מקוריים ומקומיים, אינם מועתקים מאזורים אחרים ומשום כך בכוחם לשקף נאמנה ריאלייה חקלאית מקומית.
בחמישה פסיפסים מופיעים פירות עגולים מפוספסים, חלקם עם פסים כהים רחבים וחלקם עם פסים כהים דקים. מציאותו של פיספוס על פני הפרי והיעדר צלקת או בליטה בקצהו מסייעים בזיהוי פירות אלו כאבטיחים. בששה פסיפסים נוספים, מופיעים פירות עגולים שאינם מפוספסים וחסרי צלקת בקצה של הפרי, גם אותם אנחנו מזהים כאבטיחים. נראה שארבעה זנים של אבטיחים מוצגים בישראל: אבטיח עם פסים רחבים המוצג בכנסיית מדרס (איור 9) ובמנזר הגבירה מרים (איור 10), אבטיח עם פסים דקים המוצג בכנסיית נהריה (איור 11) ובכנסיית ממשית (איור 12), אבטיח כהה המוצג בקפלת מצדה (איור 13) ובכנסיית ממשית, ואבטיח בהיר המוצג בדומינוס פלוויט (איור 14) ובקפלת יוחנן הטביל (איור 15). באיור מענין במיוחד מכנסיית ממשית מוצגים, כנראה, זה ליד זה, שני חלקיו של אבטיח החצוי לרוחבו (איור 16). שני חצאי האבטיח מעוצבים באמצעות אבנים צהובות-כתומות. שני החצאים מנוקדים במעגלי אבנים לבנות בודדות המייצגות את הגרעינים. תיאור זה מזכיר מאוד זנים של אבטיחים מודרניים שציפתם צהובה-כתומה וזרעיהם בהירים, המעיד על היות האבטיח מתוק ומיועד למאכל אדם.
גם האבטיחים מפסיפסי ארץ ישראל מגוונים יותר מן האבטיחים שבפסיפסים מיוון ואיטליה. אבטיחים אלו מעוצבים במגוון של עיצובים ייחודיים, המתבטאים בגודלם וצבעיהם של הפירות, עוביים וסיגנונם של פסי האורך.
דלועיים מוארכים
דלועיים מוארכים מוצגים ב-13 פסיפסים, והם מתמיינים לשלושה מינים שונים, מלון, קרא ולופה. הפירות הגליליים עם או בלי נפיחות בקצה, המגלים יחס של 1:4 בין האורך לרוחב הפרי, זוהו כמלוני פקוס. פירות מהקבוצה הזאת מופיעים בשמונה פסיפסים והם שונים אלו מאלו בעיצוביהם ובצבעיהם, ויש בכוחם לשקף יצירה עצמאית, מקורית ומקומית המלמדת על תיאור של חקלאות מקומית. מגוון הפקוסים המעוטרים בארץ ישראל מייצגים שני זנים. הזן האחד של פירות ארוכים מאוד המאויירים בפסיפסים מכנסיות קריות (איור 17) ואבו חוף (איור 18). הזן השני של פירות פחות ארוכים מוצג בפסיפסים מכנסיית ממשית (איור 19), כנסיית המרטיר (איור 20), דומינוס פלוויט (איור 21) ומבית הכנסת בציפורי (איור 22). הפקוסים המעוטרים בפסיפסי ארץ ישראל מגלים גם שוני ממגוון מלוני פקוס המוצגים בציורי הקיר והפסיפסים מאיטליה, יוון, לבנון וצפון אפריקה, ונתון זה מחזק את עוצמתם התיעודית של העיטורים.
פירות פחות ארוכים מן הפקוסים שנמנו למעלה מזוהים כמלוני עג'ור. מלוני העג'ור מעוטרים רק בפסיפס כנסיית כורסי, שם הם מאוכלסים בזוגות או בשלשות במדליונים מעויינים (איור 23). איכותו הגבוהה של העיטור ומצבו השימורי הטוב של הפסיפס מסייעים לזיהויו הוודאי. נוכחותו של העג'ור רק בפסיפס אחד מלמדת על כך שבתקופה הביזנטית העג'ור היה פחות שכיח ופחות אהוד מן הפקוס. גם היעדרו המוחלט של מלון העג'ור מהאומנות הביזנטית במרחב האימפריה, מחזק את המסקנה בדבר היותו גידול לא שכיח בתקופה זו.
פרי הקרא עוטר בצורת בקבוק והוא מוצג רק בפסיפס מכנסיית כורסי (איור 24). בפסיפס זה פירות הקרא, שחלקם התחתון מעובה וחלקם העליון מוצר כבקבוק, מאוכלסים בודדים במדליונים מעויינים. צורת הפירות מרמזת על שימוש בפרי הבוגר כמיכל לנשיאת מים, והקרבה אל הכינרת ומימיה המתוקים מחזקים השערה זו. אולם מן הראוי לציין שפירות הקרא גם שימשו ומשמשים עד היום לאכילה בהיותם צעירים. פרי הקרא, אמנם, מוזכר פעמים רבות במשנה, אך נדירותו באומנות הפסיפסים מישראל מרמזת, כנראה, שהוא היה שכיח במידה פחותה מן הדלועיים האחרים בארץ ישראל בתקופה הביזנטית. פירות הקרא שעוצבו בפסיפסים מאיטליה וצפון אפריקה היו שונים מאלו המעוטרים בארץ ישראל. הם היו מוארכים ודקים, לא היתה להם צורת בקבוק, וניתן להסיק שהם שימשו למאכל ולא כמיכלים לאגירת נוזלים.
הלופה (דלעת הספוג) מזוהה עם הקרמולין המוזכר בדברי חז"ל, מוצגת ב-12 פסיפסים והיא המין השכיח ביותר מבין הדלועיים אחרי המלונים (המוארכים והעגולים יחדיו). איורי הלופה מתאפיינים ביחס של 1:3 בין האורך והרוחב של הפרי. לפירות הללו קוטר רחב וקבוע מהצלקת ועד לשני שליש אורך הפרי, וקוטר מוצר מן השליש העליון עד העוקץ. פרי הלופה הצעיר עסיסי ומשמש למאכל לאחר בישול, בדומה לשימוש בקישוא המודרני, אולם, הפרי הבוגר מתייבש וחדל להיות ראוי למאכל. עם ההבשלה, פנים הפרי הופך לרשת סיבים ספוגית, הלקליפה הדקה והיבשה נטייה נוטה להיקרע ולהתקלף בקלות ותוך כדי כך נחשפים הזרעים השחורים. על פי רוב, הלופה משמשת כספוג לרחצה לאחר קילוף הקליפה וחילוץ הזרעים מתוך הרשת הסיבית המהווה את ציפת הפרי הבוגר והיבש.
פירות בשלים של לופה מוצגים בתשעה פסיפסים. בגרותם של הפירות ניכרת באמצעות הצבעים החומים של גוף הלופה המלמדים על הבשלת הלופה לקראת עונת החורף. גם ראשה הקטום של הלופה וחשיפת הגרעינים מלמדים על בגרותה. שילוב נתונים זה מצביע על שימושה העיקרי של הלופה בבגרותה ליצירת ספוגים לרחצה לאחר התיבשותה. הלופה הבוגרת מוצגת בכנסיית קריות (איור 25), בבית כנסת נערן (איור 26), בכנסיית כורסי (איור 27), כנסיית המרטיר (איור 28), קפלת אל חמאם (איור 29), מנזר הגבירה מרים (איור 30), בית הכנסת ציפורי (איור 31) ובית הנכסת הכנסת בית אלפא (איור 32). מענין לציין, שמרבית איורי הלופה מרוכזים בעמק בית שאן ובגליל התחתון המזרחי, דבר נתון שיכול להעיד על אזורים אלו כמועדפים ונוחים לגידול הלופה, עקב תנאי החום הרב וריבוי המים. מותר לשער שללופה היה תפקיד חשוב בניקוי הגוף, באזורים בהם היו מים זמינים לרחצה, שם היא הייתה גידול חקלאי משמעותי ויוקרתי. בנוסף ניתן להסיק על התפשטות מנהגי הרחצה באמצעות הלופה והעתקת הרעיון לאיור הלופה בין פסיפסי האזור. פירות צעירים של לופה מוצגים בארבעה פסיפסים, במנזר הגבירה מרים (איור 33), בית הכנסת בית אלפא (איור 34) ובבית חג הנילוס מציפורי (איור 6).
ניכר שבתקופה הביזנטית הלופה היתה יותר שכיחה מן הקרא בארץ ישראל והיא שימשה למאכל כפרי צעיר. עם זאת משום שבפסיפסי ארץ ישראל שכיחותה של הלופה הבוגרת, שקצהה קלוף, גבוהה יותר, אפשר להסיק שעיקר שימושי הלופה בארץ ישראל היו לרחצה ומיעוטם למאכל. הלופה מעוטרת לראשונה בפסיפסים מארץ ישראל, ולמיטב ידיעתנו כיום, האיורים של פירות הלופה הצעירים מבית חג הנילוס מציפורי והפרי הבוגר מבית הכנסת של ציפורי הם העיצובים האמנותיים הראשונים של פרי זה.
זיהוי פירות הדלועיים המאויירים בפסיפסים עם פירות המוזכרים במקורות היהודייםספרותיים קדומים
המלון העגול הוא ה'מלפפון' המוזכר במקורות חז"ל, שמו melopepon בפי היוונים ו-melopepo בפי הרומאים, שמשמעו: 'תפוח – אבטיח'. מקור השם, כנראה, נבע ממראהו של המלון המזכיר את התפוח ואת האבטיח בו זמנית. המלון העגול התגלה באורח מקרה באיטליה לפני כ-2000 שנה, וכנראה שהוא לא היה מוכר קודם לכן. לדבריו של פליניוס הזקן, סופר וחוקר טבע רומי בן המאה הראשונה לסה"נ, באופן מוזר, גדל בקמפניה פרי 'קוקומיס' cucumis (cucumis) שצורתו חדשה, הדומה לחבוש. פליניוס העיד שמלונים מסוג זה, הנקראים 'מלופפו' (melopepo) , לא ניתנים לגידול בהדליה, הצמחים זוחלים על הקרקע ופירותיהם ניתקים מאליהם מגבעוליהם בעת ההבשלה. צבע הפירות זהוב והם ניכרים בשונות צבעם, צורתם וריחם.
בדברי חז"ל מוזכר האבטיח במגוון נושאים. בנוגע להלכות תרומות ומעשרות ופגימתו כתוצאה מניקור עופות, בנושאים חקלאיים ומסחריים, כגון מחירו הנמוך בשוק, וגם בנושאים הלכתיים, למשל, כלאיים ואיסור מעניין על נטיעת גפן בתוך אבטיח: "אין תוחבין זמורה של גפן לתוך האבטיח, שתהא זורקת מימיה לתוכה, מפני שהוא אילן בירק" (משנה כלאיים, פרק א', ח'). הבלבול בין הדלועיים השונים היה נפוץ עד כדי כך שנדמה היה שהם אותו המין, ויש ביכולתם להשתנות לאחר הזריעה: "א"ר יודן בר מנשה דברי חכמים אדם נוטל מעה אחת מפיטמה של קישו' ונוטעה והיא נעשית אבטיח" (ירו' כלאיים, פ"א, ה"ב, ב, ע"א). מעניין לציין שליד הפרי מנהריה מוצג סכין מטבח המרמז על אופן התקנת הפרי למאכל (איור 11). סכינים דומים מוצגים גם ליד פירות בפסיפס מכנסיית גן יבנה וגם בפסיפסים מעבר הירדן המזרחי. נוכחות הסכין ליד הפירות מזכירה את הכתוב במשנה: "באבטיח שאבור לי, סופת ואוכל" (מעשרות פ"ב, ו').
שמו הערבי של המלון הארוך, הפקוס ,התגלגל גם אל העברית העכשווית. מקורו של השם מן הפועל 'פִּקּוּס' המוזכר במשנה: "הקישואים והדלועים, משיפקס; אם אינו מפקס, עד שיעמיד ערימה" (מעשרות פ"א, ה'). הפעולה התייחסה להסרת הפלומה המכסה את פירות הדלועיים הצעירים (pekos ביוונית = שערות רכות). בתלמוד הירושלמי (מעשרות א', ד, דא), לערימה הזאת ניתנה שם מיוחד, פקסוסיה. הפקוסים, אשר כונו 'קישואין' בלשון חז"ל, היו גידול נפוץ וחשוב בתקופה הביזנטית והם מוזכרים בדברי חז"ל פעמים רבות יותר מכל דלוע אחר. דברי חז"ל בנוגע לעושרו של רבי יהודה הנשיא וחביבותם של הקישואין: "אלו אנטונינוס ורבי שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים" (בבלי ברכות, נ"ז, ב'), מזכירים מאוד את התיאורים על הקיסר טיבריוס בדברי פליניוס, שלא פסק משולחנו ה'קוקומיס (cucumis)' כל השנה.
מלוני העג'ור, המוארכים פחות מן הפקוסים, מעוצבים כבר באמנות המצרית מקברי הפרעונים מן האלף השני לפסה"נ, ולכן החוקרים מקשרים אותם עם ה'קישואים' המוזכרים בחומש במדבר, אליהם התגעגעו אבותינו במדבר: "…אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים" (י"א, ה'). הכינוי 'מקשה': "וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה" (ישעיה א', ח'), המוזכר בתקופת הבית הראשון, התייחס לשדות מיוחדים בהם גדלו 'קשואים' (=מלוני פקוס ועג'ור) ומלמד על היותם גידול נפוץ וחשוב בעת ההיא.
מרבית זני הקרא שגודלו בעבר שימשו כפירות בוגרים ליצירת כלים לנשיאה ואיחסון של נוזלים, והם מוזכרים בשם 'דלעת המצרית' בדברי חז"ל. רק מיעוט מן הזנים, אלו שהניבו פירות ארוכים, שימשו למאכל לאחר בישול הפירות הצעירים. זנים אלו מוזכרים בדברי חז"ל כ'דלעת היוונית': "דלעת יונית עם המצרית והרמוצה אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה" (משנה כלאיים פרק א', ה'). ה'דלעות' בעת ההיא היו מאוד נפוצות, והיו והיוו ענף כלכלי חשוב, עד כדי כך שלשדה 'דלעות' היה שם מיוחד: 'מִדְלָעָה' המוזכר פעמים רבות בדברי חז"ל: "כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשיות ובמדלעות" (משנה שביעית א', א').
הלופה, המזוהה עם הקרמולין שבדברי חז"ל: "מביאין שחלים [וקרומלים] מחוצה לארץ לארץ" (תוספתא שביעית, ד', י"ב), מוזכרת לראשונה בספרות הארץ ישראלית, בתוספתא ובתלמוד הירושלמי, ואיננה מוזכרת כלל בספרות היוונית והרומית. מניחים שהלופה הגיעה לארץ ישראל כנראה, בזמן כתיבת התוספתא או בעת חתימתה (במאות ראשונה-שניה לסה"נ).
סיכום
דלועיים ממין יחיד או מכמה מינים שונים עוצבו על 23 פסיפסים מתוך 134 הפסיפסים מארץ ישראל בהם מעוטרים כלל הגידולים חקלאיים, בשכיחות גבוהה ומפתיעה (17%). הדלועיים עוצבו בדגמים מקוריים וייחודיים וללא העתקות, ולכן יש בכוחם לשקף ריאליה חקלאית מקומית עשירה. מרבית העיטורים הוצגו על פסיפסים מאיכות גבוהה, שהאבנים המרכיבות אותם קטנות ו, הרזולוציה של התמונה שלהם גבוהה. בפסיפסים איכותיים אלו, המעידים על עושרם ורווחתם הכלכלית של תושבי האתר, מוצג גם המגוון הגבוה ביותר של מיני הגידולים החקלאים בכלל, וניכר שאיכות הפסיפס מהווה פקטור חשוב לעיטור באמצעות פירות הדלועיים.
בפסיפסי ארץ ישראל מיוצגים שישה גידולים המשתייכים לארבעה מינים שונים של דלועיים: המלון (מלון עגול, פקוס ועג'ור), האבטיח, הקרא, והלופה. הנפוצים ביותר הם המלון העגול, מלון הפקוס, האבטיח, והלופה, לעומתם הקרא ומלון העג'ור מוצגים כל אחד בפסיפס אחד בלבד. מגוון הדלועיים ושכיחותם בפסיפסי ארץ ישראל גבוהים ביחס להופעותיהם בפסיפסים מרחבי האימפריה הביזנטית. נתונים אלו משקפים הורטיקולטורה מפותחת ומגוונת והעדפות קולינריות ותעשייתיות מקומיות לגידולם של פירות דלועיים ממגוון רחב בתקופה הביזנטית בארץ ישראל. ניצולם של פירות הלופה הבוגרים כספוגים לרחצה מרמזת גם על התפתחות ההגיינה האישית בארץ ישראל.
מקור התמונות
צילומים של ענת אביטל באתרים הפתוחים לקהל שהצילום בהם מותר באדיבות "רשות העתיקות": בית לויה, דומינוס פלוויט, מדרס (באדיבות החופרים אמיר גנור ואלון קליין).
צילומים של ענת אביטל בגנים לאומיים שהצילום בהם מותר באדיבות "רשות הטבע והגנים" : בית אלפא, בית שאן, כורסי, ממשית, מצדה, ציפורי.
צילומים של ענת אביטל באתרים שהתירו באדיבותם צילום ושימוש בתמונות: קפלת יוחנן המטביל בהר הזיתים.
תמונות נוספות: י' גוברין, החפירות בכנסיה המערבית בחר' קריות, חיבור המוגש כעבודת גמר לקראת תואר "מוסמך אוניברסיטה" באוניברסיטה העברית ירושלים, תשס"ו; נהריה, צילום הפסיפס ע"י דוד מוסרי, עיבוד תמונה ע"י אלעד הרשקוביץ, פוטו לזר, נהריה, בשיתוף רשות העתיקות.
תמונות באדיבות ארכיון רשות העתיקות:
קפלת אל חמאם, אר"ע תיקייה מנדטורית, Mastaba, תיק 139; נערן, אר"ע תיקייה מנדטורית, Ed Duyuk, תיק 50; אבו חוף, אר"ע באיכת אבו חדבה, 1980; כנסיית המולד, בית לחם, אר"ע תיקייה מנדטורית, Bethlehem Church of the Nativity, תיק 37.
IMAGES OF CUCURBITS IN BYZANTINE MOSAICS FROM THE LAND OF ISRAEL
Six cucurbit crops are represented in 23 Byzantine-era mosaics from the Land of Israel, these being round melons (Cucumis melo L.), watermelons (Citrullus lanatus (Thunb.) Matsum. & Nakai), sponge gourds (Luffa aegyptiaca Mill.), snake melons (faqqous, Cucumis melo Flexuosus Group), adzhur melons (Cucumis melo Adzhur Group), and bottle gourds (Lagenaria siceraria (Mol.) Standl. Cucurbits are represented in 23 of the 134 mosaics containing images of crop plants, a surprisingly high frequency of 17% and higher than anywhere else in the Roman and Byzantine Empires. The cucurbit images are original and unique, not copies from elsewhere and thus reflect a diverse and highly developed local horticulture of cucurbits in the Land of Israel during the Byzantine era. Representations of mature sponge gourds are found in widespread localities, suggestive of the high value accorded to cleanliness and hygiene.
היכנס גם תוכן מותאם עבורך:
