גן לאומי סוסיתא: עיר רומית וביזנטית חשובה, פסיפס ביזנטי מרהיב בכנסייה השרופה, בגולן מעל עין גב והכינרת

לדברי ד"ר מיכאל איזנברג פסיפס 'הכנסייה השרופה', שהתגלתה ביולי 2019, מתוארך לסוף המאה החמישית לספה"נ או תחילת המאה השישית. הכנסייה ממוקמת בחלקו המערבי ביותר של אתר העיר החשובה סוסיתא. רצפתה מכוסה פסיפס גס ששיטחו 10*15 מ"ר. איכותו נשל הפסיפס נמוכה מאוד – ביחס לפסיפסים רבים מישראל.

איכותם של פסיפסים נמדדת בגודלן של אבני הטסרה (אבני הפסיפס הרבועות). צפיפות האבנים בדצמ"ר קובעת את הרזולוציה של האיורים (בדיוק כמו פיקסלים של תמונות מחשב). גם מגוון הצבעים וכמותם, גודל הרצפה, ואיכות האיורים, עושרם ורמת הדיוק בפרטים – תורמים למדדים של איכות הפסיפסים.

במקרה הנוכחי, נמצא שהרזולוציה של התמונות נמוכה מאוד. הפסיפס מציג כ-50 אבנים בדצמ"ר, וזו איכות נמוכה מאוד. כאשר בישראל ממוצע הצפיפות של אבני הטסרה בפסיפסים המאויירים, עומד על 110-130 אבנים בדצמ"ר. כלומר כפול מהצפיפות הנמוכה של הכנסייה הנידונה.

מגוון הצבעים הנמוך של פסיפס 'הכנסייה השרופה' של סוסיתא איננו גבוה. ניכרים בעיקר הצבעים: לבן; שחור ואפור; וגוונים של חום-אדום-כתום-צהוב. מגוון הצבעים הנמוך, גם הוא מעיד על האיכות הנמוכה של הפסיפס. ובפרט האיורים שלוקים בחלקם בדיוק בפרטים, מעידים על השקעה נמוכה ביצירה.

רמת הדיוק וההשקעה ביצירת הפסיפס יכולות להעיד על התקציב שעמד לרשות פטרוני המבנה. התקציב הנתון שימש את היוצרים והאמנים לשם מלאכת הפסיפס. ככל שהכנסייה חשובה יותר, הוקצו לה משאבים כלכליים רבים יותר. והדוגמה הטובה ביותר לכנסייה חשובה ומושקעת ביותר בישראל, היא 'כנסיית המולד' של בית לחם. בה הושקעו משאבים אדירים, והפסיפס שלה הוא המשובח והאיכותי ביותר בישראל, עם הצגה גם של יותר מ-600 אבני טסרה בדצמ"ר! פסיפס כנסיית המולד של בית לחם עומד היטב בתחרות מול פסיפסי איטליה הידועים ביותר (אביטל 2014).

וליהפך, לכנסיות בעלות חשיבות נמוכה, הוקצו משאבים כלכליים נמוכים. ודוגמאות רבות של כנסיות פשוטות מהתקופה הביזנטית, נמצאות בכל רחבי ישראל. משום כך, מותר להניח, שגם הכנסייה המערבית של סוסיתא, שלא קיבלה תיעדוף כלכלי, לא הייתה בעלת חשיבות ייחודית.

 בהשוואה לכנסיות נוספות של סוסיתא, גם מיקומה של 'הכנסייה השרופה' נמצא בנחיתות. למרות שבעיניים מודרניות, המיקום שלה, ממש על צוק ההר, צופה על נופה הנהדר של הכינרת – הוא ה'טופ' של האתר. אבל בהסתכלות בפרספקטיבה היסטורית נכונה, המיקום הטוב ביותר בערים מהתקופות הקלסיות היה במרכז העיר: באזור הפורום והמפגש של הדקומאנוס והקארדו, ליד הנימפאון ומתקני הציבור הראשיים הנוספים.

פסיפס האפסיפס

פסיפס האפסיס עוטר בדגם אינסופי של קשתות ובתוכן עוטרו פרחי ורדים אדומים. בחלקו המערבי של האפסיס כתובת.

פסיפס הסיטראות

הסיטראות מכוסות בפסיפס פשוט ובו מסגרות רבועות ומשושות ובהן מאוכלסים דגמים גאומטריים. במרכז הסיטרה כתובת.

הכתובות מספרות על שני אבות הכנסייה, תאודורוס ופטרוס שבנו היכל לקדוש מעונה.

עיטורי הפסיפס במלבנים שבין עמודי הכנסייה

בין העמודים שמפרידים בין הסטראות לאולם המרכזי עוטרו מעויינים ובהם עיטורים שונים.

1. שני עופות שותים מים מגביע קטן
2. שני רימונים היראלדיים לסל פירות עגולים
3. שני עופות אוחזים במקורם מחרוזת פרחים
4. מעויינים

מן העבר השני של האולם גם כן עוטרו מלבנים בין העמודים ובהם עוצבו.:

1. שני אשכולות ענבים אדמדמים עגולים ובינהם סל פרות עגולים. הסל מקושט בפרים
2. שני עופות אוחזים במקורם מחרוזת פרחים
3. מעויינים

פסיפס האולם המרכזי

פסיפס האולם המרכזי הוא כרגיל המעניין והחשוב ביותר ובו נמצאים אלמנטים בעלי תוכן ומסר לצופה המבקר במבנה. הפסיפסים מחולקים למטעים ומקטעי משנה, כדי להקל על ההתמצאות של הצופה. התמונות מחולקות למסגרות בגודל בו ניתן להבין את האיור ממרחק עמידה מעל לדגם.

שטיח האולם המרכזי מוקף במסגרת תשליב של סרטים צבעוניים. מרכז השטיח התגלה על ידי יאנה ויטקלוב מרשות העתיקות מעגל גדול ובו כתובת. ד"ר גרגור סטאב מאוניברסיטת קלן שבגרמניה, אפיגרף המשלחת ליוונית עתיקה, שקרא את הכתובת מצא בה את שמו של הקדוש תאודורוס.

שאר חלקי שטיח האולם מחולקים למעויינים באמצעות דגמי ורדים אדמדמים. בתוך המעויינים שנוצרו מסודרים בשורות אלכסוניות דגמים: גאומטריים, פרות בסלים, פרות כדגם יחיד במדליון, דגים ועופות. סגנון העיטור מזכיר כנסיות ביזנטיות נוספות מרחבי ישראל ועבר הירדן מהמאות החמישית והשישית לסה"נ.

סקירת הדגמים שבאולם המרכזי, ממערב למזרח (החל מהאזור ששרד):

1. דגם מעויין גאומטרי
2. אשכולות ענבים עגולים
3. הדגמים נהרסו
4. הדגמים נהרסו
5. הדגמים נהרסו
6. דגמים גאומטריים
7. טווסים זכרים
8. דגים, כנראה מסמלים דגים שניצודו בכינרת (תיאורי הדגים ממתינים למחקר מקצועי והגדרה)
9. עופות שחורים, כנראה שחרורים; חוגלה עם אפרוחים – ייחודי מאוד!
10. סלי קלתוס ובהם רימונים גדולים ופרות עגולים, כנראה תפוחים:

    סל אחד מציג מוטות משני עברייו. מוטות אלו עזרו לנשיאתו עמוס פרות מן המטעים באמצעות שני פועלים.

    

    לצידו של סל אחד מוצגת מזמרה, סכין מעוקלת ששימשה לקטיף פרות, לבציר ענבים ואף לקציר הירק. מטרת איור המזמרה, או מגל היד, בלשון חז"ל – ללמד את הצופה שהתיאורים הם של פרות שנקטפו ונבצרו. ייתכן שאיור זה הוא מהחשובים שבפסיפס, על מנת להסביר לצופים שכוונת האמנים לתאר פרות וכנראה לא כפי שחלק מהחוקרים ניסו להציע- שמעוטרים כאן כיכרות לחם.

    

    למרות שהאיור נעשה בצורה דלת פרטים, היוצרים טרחו להסביר לצופים ולפרש את כוונתם. וההסברים הועברו בצורה חזותית ובאמצעות אייקונים מוכרים לכל עין של בן התקופה העתיקה.

    בסל אחר הפרות מונחים על צעיף מעוטר.

11.  מעויינים גאומטריים
12. אתרוגים אדמדמים גדולים עם מותניים צרים
13. מעויינים גאומטריים
14. אשכולות ענבים אפורים עגולים
15. מעויינים גאומטריים
16. רימונים אדומים