רשימת מיני הגידולים בפסיפסים

במסגרת בחינת כ-140 פסיפסים מן התקופות הרומית והביזנטית בארץ ישראל זוהו 30 מיני צמחים וצורות שניתנים להגדרה בוטנית ולזיהוי מדעי מבוסס. הזיהוי נשען על ניתוח מורפולוגי שיטתי של פרי, עלים, ענפים והקשר הופעה, והוא מתועד בטבלאות שכיחות, חלוקה אזורית, תיארוך ואיכות פסיפס.

התפלגות המינים איננה אחידה. הגפן היא המין הדומיננטי באופן מובהק ומופיעה בלמעלה מ-100 פסיפסים — כ־78% מן המכלול. אחריה מופיעים רימון (51 מופעים), אתרוג (34), תפוח (30), תאנה (23), אפרסק (22) ותמר (16). רוב המינים האחרים מופיעים בפחות מ־10% מן הפסיפסים, וחלקם ייחודיים לאזור מסוים בלבד (כגון קרא ומלון עג'ור בגליל).

הבדלים אזוריים ניכרים במגוון המינים: בגליל מצוי המספר הגבוה ביותר של מיני גידולים ביחס למספר הפסיפסים, ואילו בנגב מספר הפסיפסים נמוך אך היחס בין מספר המינים למספר הפסיפסים גבוה במיוחד — עדות לאיכות גבוהה ולעושר פרטים בעיטור.

הנתונים מצביעים גם על קשר ישיר בין איכות הפסיפס לבין מגוון המינים המעוטרים בו: בפסיפסים מאיכות גבוהה (איכות 3) מספר מיני הגידולים הממוצע כמעט כפול מזה שבפסיפסים מאיכות נמוכה. מגמה זו מעידה כי גודל האבנים ורמת הביצוע שימשו תנאי טכני לייצוג בוטני מפורט.

הפער הבולט בין שכיחותה העצומה של הגפן בפסיפסים לבין הופעתם המצומצמת של הדגן והזית — גידולי היסוד של החקלאות העתיקה — מלמד כי בחירת המינים לעיטור לא שיקפה בהכרח חשיבות כלכלית בלבד. הערך הדקורטיבי של המוטיב היה גורם מכריע, לצד חשיבותו החקלאית והרצון להציגו לראווה כסמל לשפע וליכולת כלכלית. בחירה זו הושפעה גם משיקולים אסתטיים ומקומפוזיציה במרחב הייצוג החזותי של הפסיפס.

הרשימה בעמוד זה מוצגת בסדר אלפביתי לצורכי מיון אנציקלופדי, וכאמור אינה משקפת שכיחות או היררכיה חקלאית. מכלול הנתונים משקף מערכת חקלאית מקומית עשירה ומגוונת, אשר הפסיפסים משמשים לה עדות חזותית ישירה.