ביות עופות לתועלת האדם בפסיפסים
פסיפסי התקופות הרומית והביזנטית בארץ ישראל משלימים את המקורות הכתובים בני התקופה, המתארים ביות עופות בהקשרים של הלכות יהודיות, מסחר, יבוא וניהול משק חקלאי, ומספקים עדות חזותית ישירה למיני העופות, לאופן גידולם ולשימושים שנעשו בהם. בדומה לתיאורי הצומח והחקלאות, גם תיאורי העופות משקפים את הדאגה המתמדת לאספקת תוצרת מן החי ואת היכולת לנהל משק יצרני, מגוון ומבוקר.
ראשית ביות העופות קשורה לצרכים פונקציונליים בסיסיים של האדם – אספקת מזון, בשר וביצים. בהתאם לכך, מיני העופות המתועדים בפסיפסים – תרנגול הבית, פנינית הקסדה, פסיון מצוי, יאורית מצרית, טווס ומינים נוספים – שימשו למאכל. אגב גידולם למאכל נעשה שימוש בנוצותיהם לקישוט ולנוי, עורם נוצל, והלשלשת שימשה לזיבול השדות. מינים גדולים ויפים במיוחד, שבשרם משובח, הטווס והפסיון, שימשו כמאכל תאווה לבעלי אמצעים בלבד, והחזקתם סימלה שפע, עושר ויכולת כלכלית.
הפסיפסים מתעדים באופן ישיר את היבטי הביות. הצגת עופות בזוגות – יונים, טווסים, פניניות, פסיונים – משקפת רבייה מבוקרת ותצוגת שפע ותנובה חקלאית. תיאורי ביצים, כגון סל ביצי פניניות, מעידים על איסוף תוצרת. קינון יונים בתוך אמפורות משקף יצירת מתקני קינון יזומים ושליטה בגידולים. העופות משולבים לצד גידולים צמחיים חקלאיים, כלים ותוצרת, כחלק ממערכת כלכלית עשירה.
הצגת עופות בר בכלובים, כגון שליו וקורא מדברי, מלמדת על מערכת מאורגנת של לכידה, החזקה והובלה לשווקים, וכנראה גם פיטום טרם אכילה, כחלק מאספקת מזון. מדובר בפרקטיקה כלכלית של ניהול משאבי טבע, שאינה משקפת ביות במלוא המובן, אלא שליטה בתהליך אספקת המזון.
מגוון המינים כולל עופות מקומיים לצד עופות מיובאים. היאורית המצרית ופנינית הקסדה הובאו מאפריקה וגודלו לצורכי בשר, ביצים ונוי. הפסיון הגיע מאסיה ושימש למאכל, לביצים ולנוצות. הטווס ההודי, שמקורו בתת־היבשת ההודית, הובא לאזור הלבנט דרך נתיבי מסחר ארוכים כבר בעת העתיקה, ובוית כעוף נוי וכמאכל תאווה לבעלי אמצעים. תרנגול הבית שימש מקור תזונתי מרכזי לבשר ולביצים, וכן לניצול נוצותיו. יונת הסלעים, המוכרת מן הטבע, מופיעה בהקשר של קינון מבוקר ומלמדת על תהליכי ביות, המוכרים גם ממערכות קולומבריה מן התקופות הרומית והביזנטית. העגור, המתועד בפסיפסים ובמקורות נוספים, ניצוד למאכל, גודל בשבי, ואף אולף לשמירה. היען, עוף בר גדול, מופיע בהקשרים של ניצול ביצים, בשר ונוצות; בפסיפס כנסיית פטרה מתוארים שני יענים משני עברי סל ביצים גדולות, תיאור המשקף איסוף תוצרת ושפע חקלאי. בהקשר לעופות נילוטיים ניתן לציין את החוגלה הברברית, המתוארת בפסיפס מדרס במסגרת נילוטית ואינה שייכת לפאונה המקומית; נראה כי נלכדה לצורך גידול בשבי ולאכילה, אף כי לא ברור שהגיעה לביות מלא.
הבזיירות משתקפת בפסיפסים באמצעות עופות דורסי-יום מאולפים לציד. מדובר בשיטה להשגת מזון מן הטבע באמצעות אילוף ושיתוף פעולה בין אדם לחיה. תיאורי דורסים מאולפים, שלצווארם סרט או קולר ופעמון איתור, ובכלל זה עוף העומד על כדור בפסיפס חלת אל־פולה, מעידים על רמת אילוף גבוהה ועל ידע מקצועי. ההיבטים של יוקרה וסטטוס נגזרים מן ההשקעה והמיומנות ויידונו בפרק נפרד על אומנות הבזיירות.
להלן מיני העופות המתועדים בפסיפסים, הנחלקים לפי אופן הניצול לתועלת האדם:
עופות מבויתים לצורכי ייצור חקלאי – אווז הבית; טווס הודי; יונת סלעים; יאורית מצרית; יען מצוי; עגור אפור; פנינית הקסדה; פסיון מצוי; תרנגול הבית – במסגרת גידול מבוקר, וכן חוגלה ברברית (בהקשר נילוטי), אשר שימשה ככל הנראה לגידול בשבי ולאכילה, אף כי לא ברור שהגיעה לביות מלא.
עופות בר שתועדו בפסיפסים כשהם הוחזקו והובלו בכלובים למסחר – קורא מדברי; שליו נודד.
עופות דורסי־יום שאולפו לציד במסגרת הבזיירות – בז ציידים; חיוויאי הנחשים; עיט זהוב; פרס; וכן דורסי יום נוספים, כגון דיה מצויה המתוארת בפסיפס ממידבא, ירדן.
עופות בר ניצודו, גודלו בשבי ובויתו כבר בתקופות קדומות, ותחילת תהליך הביות מתוארכת לכ־5,000 שנה. הפסיפסים משקפים מציאות של ניסיונות ביות וגידול של מינים מגוונים, כולל מינים שאינם מצויים בישראל בטבע ואשר הובאו אליה על ידי האדם. במהלך ההיסטוריה של הביות, האדם זנח מינים שאינם כלכליים והתמקד במינים יעילים יותר, כגון תרנגולת הבית. מגמה זו נמשכה עד העת החדשה, וביתר שאת בעשורים האחרונים, שבהם פוחת השימוש במינים כגון פניניות, אווזים וברווזים, בעוד שמינים אחרים, כגון טווסים ויענים, חדלו לשמש למאכל ולחומרי גלם ונותרו בעיקר בהקשר של נוי.
