תפריט
עופות המים והציפורים הנודדות בפסיפסים מן התקופה הרומית המאוחרת והביזנטית בארץ ישראל מוצגים במגוון של 24 מינים, אשר נבחנו כאן על בסיס שילוב של נתונים אקולוגיים, דפוסי תפוצה, בתי גידול ואופן הופעתם האיקונוגרפי. לפיכך, סיווג המינים נעשה בהתאם להקשרים אלה בפסיפסים, ולא רק על בסיס שיוך טקסונומי. חלקם עופות מים מובהקים ונודדים, חלקם נודדים ואינם עופות מים מובהקים, חלקם עופות מים בהקשר נילוטי, עוף יחיד הוא עוף מים יציב, ושלושה עופות נודדים שאינם עופות מים. ייתכן כי קבוצה זו נראית הטרוגנית, אך החלוקה האקולוגית מאפשרת להחזיק את המגוון תחת מסגרת אחת, המבוססת על בתי גידול והתנהגות עונתית, ולסקור ולהשוות את המינים יחד.
קבוצת עופות המים הנודדים כוללת 10 מינים המוכרים מן הפאונה של ארץ ישראל כחולפים, חורפים או מזדמנים, ואשר מופיעים בפסיפסים בהקשר תיאורי של ריאליה מקומית. מינים אלה כוללים אנפה אפורה, אנפה ארגמנית, ברווז (משפחה), ברכייה, מגלן חום, סייפן עקוד, עגור אפור, פלמינגו גדול, שחף האגמים ושקנאי מצוי. תפוצתם הגאוגרפית באתרי הפסיפסים תואמת את דפוסי הופעתם בנוף המקומי לאורך צירי הנדידה בישראל ובאזורים של מקורות מים ובתי גידול לחים.
החסידה הלבנה אינה נכללת בקבוצת עופות המים במובנה הצר, שכן אינה תלויה במקווי מים כבית גידול עיקרי. היא מאפיינת בעיקר נופים פתוחים — מישורים חקלאיים, שדות וביצות — ולעיתים קרובות מצויה גם בקרבת מקורות מים. על כן, אף שהיא קשורה מבחינה אקולוגית לסביבות לחות ונכללת בהקשר רחב של עופות נודדים הנצפים בנופי מים, אין לסווגה כעוף מים מובהק. היא מתוארת ב־9 פסיפסים, והופעתה התכופה משקפת את נוכחותה הבולטת בנוף המקומי לאורך צירי הנדידה. כמחצית מהופעות החסידה קשורות לתיאורים נילוטיים, שם החסידה מאפיינת נופי ביצות ומים.
ריבוי המופעים של חלק מהמינים הנודדים, ובהם חסידה לבנה, פלמינגו גדול, ברווזים ועגור אפור, מצביע על היכרות רחבה עם מינים אלה ועל נוכחותם הבולטת באזורי האתרים בעונות הנדידה גם בעת העתיקה.
שמונה מינים של עופות מים נוספים מתוארים בפסיפסים רק בהקשר לתיאורים נילוטיים – והם נסקרים בפרק ייחודי, למרות שחלקם מצויים גם בישראל. עמם נמנים ביצנית, ברנטה אדומת חזה, חוגלה ברברית, חופית, עגור הכתר, צולל חלודי וקורמורן גדול, שרשיר מצוי.
פורפיריה כחולה מעוטרת בתשעה אתרי פסיפסים והיא מקרה ייחודי של עוף מים שאיננו נודד אלא יציב בישראל. בשל היותה עוף מים מובהק היא תיסקר כאן.
שני עופות נודדים וחולפים בישראל – שאינם עופות מים – מתוארים בפסיפסי ארץ ישראל, שליו נודד מגיע בעת נדידתו אל החופים הדרומיים של ישראל וצפון סיני, ובהתאם לכך הוא מעוטר רק בפסיפס אחד, בבית הכנסת של מעון-נירים בנגב המערבי. והסבכי שחור-הכיפה מתואר בעיצוב יחידאי בפסיפס כנסיית נהרייה בהקשר לציד ציפורים במטעי הפרי בעונת הסתיו.
נץ מצוי, עוף דורס יום חורף וחולף בישראל, מתואר אף הוא בפסיפס כנסיית נהרייה, ניצב דומם, כמראה פוחלץ, מול צייד הציפורים במערך של ציד במקלות דבק. בשל תפקידו בסצנת הציד הוא יידון בפרק העוסק בעופות דורסי יום, בבזיירות ובציד.
אנפה אפורה מעוצבת בשלושה פסיפסים ואנפה ארגמנית מתועדות בשבעה פסיפסים מאתרים בצפון, בירושלים, בשומרון ובנגב הצפוני והמערבי. מצפון לכינרת האנפות מעוצבות גם בהקשר נילוטי, כגון בעין שבע–טבחה.
אנפה ארגמנית כמוטיב נילוטי מכנסיית הלחם והדגים טבחה עין שבע ניצבת מעל נחש שמתפתל לרגליה ונראה שיהא לפני טריפתו. הנחש מזוהה עם נחש מים משובץ שהוא מין לא ארסי ומצוי מאוד באזור הנילוס.
ברכייה מזוהה בוודאות בשני פסיפסים מארץ ישראל. העיצוב הברור והמפורט ביותר של נקבת הברכייה נמצא בארמון פסיפס הציפורים בקיסריה, שבו עוצבו כ־120 מדליונים הכוללים חזרות רבות של אותם מינים בקומפוזיציה של שורות אלכסוניות. במחקר זה מוצעת השערה כי ריבוי הייצוגים של נקבות הברכייה אינו מקרי. כשם שחזרות של מינים אחרים בפסיפס זה ובפסיפסים נוספים משקפות, ככל הנראה, את היקף גידולם במשק המקומי או את שכיחותם הגבוהה בסביבת האתר, כך גם ריבוי נקבות הברכייה עשוי להעיד על חשיבותן הכלכלית ועל קיומה של להקת רבייה גדולה באחוזה. ייתכן אפוא שפטרוני המבנה ביקשו להבליט באמצעותן את עושרו של המשק החקלאי ואת הצלחתם בגידול ברכיות. אפשר כי חלק מלהקות הברכייה נאספו מן הבר במהלך נדידתן העונתית לאורך מישור החוף, לאחר שעצרו במקווי המים שבאזור קיסריה. אפשרות זו עולה בקנה אחד עם תיאורי וארו וקולומלה, המלמדים כי ברווזי בר הוחזקו בבריכות מלאכותיות כחלק ממשקי האחוזות, ולא בהכרח כאוכלוסיות מבויתות במלוא מובן המונח. הופעתה הוודאית השנייה של הברכייה היא בפסיפס כנסיית טבחה (עין שבע), שבו מתואר זוג ברכיות – זכר ונקבה – הניצבים על גביע פרי הלוטוס. הופעה זו נדונה במסגרת הפרק העוסק בעופות שעוצבו בהקשר הנילוטי.
הברכייה היא מן השכיחים שבעופות המים החורפים בישראל גם כיום, ומופיעה בעונת החורף במקווי מים מתוקים, בביצות, באגמים ובנחלים. הדיוק בתיאור נקבת הברכייה בקיסריה, לצד ההבחנה הברורה בין זכר לנקבה בטבחה, מעידים כי האומנים הכירו היטב את מאפייני המין ושאפו לייצגו באופן נאמן למציאות. עם זאת, יש לזכור שהתיאורים הנילוטיים אינם משקפים את נופי ארץ ישראל, אלא את עולם החי והצומח של הנילוס כפי שנתפס באמנות התקופה.
ברווזים ברמת זיהוי של משפחת הברווזיים (Anatidae) מתועדים בתשעה פסיפסים נוספים מן הגליל התחתון, מצפון הכנרת, מירושלים ומשפלת יהודה. מרביתם משולבים בסצנות נילוטיות ולכן נדונים בפרק הייעודי. מבין התיאורים שאינם שייכים לנוף הנילוטי בולטים הברווזים המעוצבים בשטיח הפסיפס של בית הכנסת בבית אלפא, וכן ברווז המתואר בירכתי ספינת הדיג בפסיפס בית האמידים בלוד. תיאור זה משקף תופעה המוכרת גם כיום, שבה עופות מים נודדים, ובהם ברווזים, נוחתים על כלי שיט במהלך חציית הים התיכון כדי לנוח ולהמשיך בנדידתם. במקביל, בספינה השנייה שבפסיפס לוד מתואר שחף אגמים העומד בין שלל הדגים שברשת. שילובם של שני העופות מלמד כי האמן ביקש לתאר סצנות מציאותיות מחיי הספנים. אף שמגבלות הפסיפס חייבו את האמן להסתפק בפרטים בודדים, נראה כי הם מייצגים תופעה רחבה יותר של עופות מים הנחים על כלי שיט במהלך הנדידה.
תפוצת האתרים שבהם מתוארים הברווזים – מן הגליל וצפון הכנרת, דרך מישור החוף ועד אזורי פנים הארץ – תואמת את פיזורם של בתי הגידול הלחים ואת נתיבי הנדידה החוצים את ארץ ישראל. נתונים אלה מעידים כי האומנים הכירו היטב את עופות המים שנכחו בנוף המקומי בעונות הנדידה והחורף. חלק מן הברווזים שימשו ככל הנראה עופות ציד שניצודו למאכל, ואחרים שולבו כחלק מן הפאונה של הנופים הנילוטיים.
גם הספרות החקלאית הרומית מלמדת על היכרות קרובה עם ברווזים. וארו וקולומלה מתארים את גידולם בבריכות מלאכותיות כחלק ממשקי אחוזות, את תכנון הבריכות, המחסות, ההגנה מפני טורפים ואת גידול הברווזונים. עם זאת, בניגוד לאווזים, המקורות אינם מבחינים בין מיני הברווזים השונים, ונראה כי במקרים רבים הוחזקו ברווזי בר שנלכדו בטבע ולא אוכלוסיות מבויתות במלוא מובן המונח. ברווזי הבר ניצודו בעיקר בעונת החורף ונחשבו למקור מזון חשוב, כפי שהם מתוארים גם בפסיפס מארגוס שבפלופונס, שבו בזייר משלח עוף דורס לציד ברווזים. באמנות הרומית מופיעים הברווזים לעיתים קרובות בנופי מים ואף כסמל לעונת החורף, וטוינבי מציינת כי ברווזונים ניתנו לעיתים לילדים כחיות מחמד, עדות נוספת לקרבתם אל האדם.
כאמור, לא כל הברווזים המתוארים בפסיפסי ארץ ישראל ניתנים לזיהוי ברמת המין, וסביר שחלקם מייצגים מיני ברווזים נוספים החורפים בישראל, ולא רק ברכיות. הקושי בזיהוי נובע מממדי הדמויות, מרזולוציית הפסיפסים, ממצב השתמרותם, מהסתמכות על תיעוד היסטורי ישן שלא ניתן עוד להשלים באמצעות צילום חוזר, ולעיתים גם מפגיעה מכוונת במסגרת האיקונוקלאזם. כך למשל, בפסיפס כנסיית בית לויה השתמרה רק צללית כללית של העוף, המאפשרת זיהוי ברמת משפחת הברווזיים בלבד. יש להבחין בין הברווזים המתוארים בפסיפסים המשקפים את נופי ארץ ישראל לבין אלה המשולבים בסצנות נילוטיות. בעוד שהייצוגים המקומיים משקפים היכרות ישירה עם עופות המים שנכחו בארץ ישראל בעונות הנדידה והחורף, הסצנות הנילוטיות אינן מתארות את הפאונה הארץ־ישראלית אלא את עולם החי והצומח של הנילוס. כפי שעולה ממחקר זה, התיאורים הנילוטיים מבוססים על היכרות ממשית עם סביבת הנילוס ומשקפים את הקשרים המדיניים, הכלכליים, המסחריים והתרבותיים בין ארץ ישראל למצרים בתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית. לפיכך, אין לראות בהם עדות לתפוצת הברווזים בארץ ישראל, והם נדונים בנפרד בפרק העוסק בעופות נופי הנילוס.
חסידה לבנה נמנית עם העופות הנודדים הבולטים בישראל, והיא חולפת בלהקות גדולות מאוד. שכיחותה הגבוהה בפסיפסים, בתשעה אתרי פסיפס, מעידה כי הייתה מן העופות הנודדים המוכרים והבולטים בנוף הארץ גם בעת העתיקה. החסידה אינה עוף מים במובן המובהק, אך היא קשורה לנופים לחים ופתוחים של מישורים, ביצות, גדות נחלים ומקווי מים, שבהם היא מחפשת את מזונה.
החסידות בפסיפסי ישראל מתועדות גם כעופות מצויים בנופי הנילוס, כשהן מהלכות בין צמחי מים ולוטוס קדוש, ולעיתים אוחזות נחש במקורן, כפי שנראה בפסיפס בית חג הנילוס בציפורי. תיאורים אלה תואמים את סביבת מחייתן הטבעית ואת דפוסי חיפוש המזון של החסידות בבתי גידול לחים.
דפוס זה תואם גם את מסלולי הנדידה של החסידות כיום. החסידות מקננות באירופה ונודדות בסתיו דרומה לאורך צירי נדידה יבשתיים העוברים דרך ישראל אל אפריקה. אחד מנתיבי הנדידה המרכזיים ממשיך לאורך עמק הנילוס, המשמש מסדרון אקולוגי עשיר במקורות מים, מזון ובתי גידול מתאימים. בדרכן דרומה, ולעיתים גם בדרכן צפונה באביב, הן עוצרות במקווי מים, בשטחים פתוחים ובמישורים ירוקים לצורך מנוחה והזנה.
חסידות ניצודו גם לצורכי מאכל. תיעוד לכך נראה בפסיפס אחוזתו של יוליוס (The Estate of Julius) מקרתגו, שבו מגיש אחד מעובדי האחוזה שתי חסידות כתשורה לאדון האחוזה. ייצוג זה מעיד כי החסידות נחשבו גם למשאב מזון ולשלל ציד ראוי להגשה לבעלי האחוזה. ציד חסידות לאורך נתיבי נדידתן נמשך גם בעת החדשה, ובאזורים מסוימים, ובהם לבנון ומצרים, עדיין מתועדים מקרי ציד בלתי חוקי של חסידות במהלך עונות הנדידה.
כך, הופעתן הן בנופי ארץ ישראל והן בנופים הנילוטיים משקפת לא רק היכרות עם המין, אלא גם את התאמתו למסדרון הנדידה של בקע הירדן ועמק הנילוס, אשר שימש מאז העת העתיקה נתיב נדידה מרכזי בין אירופה לאפריקה. שילוב העדויות מן הפסיפסים עם דפוסי התפוצה והנדידה המוכרים כיום מחזק את המסקנה כי תיאורי החסידות בפסיפסים משקפים מציאות אקולוגית מוכרת.
מגלן חום מתואר בשני פסיפסים מהגליל התחתון המזרחי ומשפלת יהודה. בכנסיית שדה נחום נותר הראש והמקור המעונקל האופייני, בפסיפס כנסיית בית לויה נותרו הראש והמקור וצורת הגו.
בפסיפס כנסיית בית לויה בשפלת יהודה, עדות למין מוכר אך שאינו שכיח בממצא. הזיהוי מתאפשר על סמך מכלול סימנים אינדיקטיביים ברורים: מקור מאונקל אופייני, גוון נוצות חום, מבנה גוף כללי מאורך, עיקול צוואר מודגש ומבנה נוצות זנב תואם.
בכנסיית בית לויה נערך איקונוקלאזם אגרסיבי, שפגע במידה ניכרת בשלמות הדימויים והקשה על זיהוי מיני עופות ויונקים. עם זאת, לא מדובר בצלליות כלליות בלבד, אלא בשרידים ברורים של חלקי גוף — קצוות הגוף, רגליים, מקורים, אוזניים, זנבות ולעיתים גם חלקי גו. דווקא בשל אופי ההשחתה, שנראה כי בוצעה באופן מבוקר וזהיר, נותרו פרטים מורפולוגיים מזהים רבים. פרטים אלה, בצירוף מבנה אנטומי ותנוחות הגוף האופייניות, מאפשרים זיהוי מהימן של מרבית הדמויות.
מבחינה היסטורית, החוקרים מייחסים את ההשחתה לצו האיקונוקלאסטי של יזיד השני (721 לספירה), אשר הורה על מחיקת דמויות אדם וחיה. נראה כי תושבי האתר עצמם הם שביצעו את הפגיעה, אך עשו זאת באופן חלקי בלבד — תוך הימנעות מהרס מוחלט של הפסיפס. כך נוצר מצב מעניין, שבו ההשחתה הזהירה מאפשרת במידה רבה את הזיהוי. דווקא פסיפס זה, על אף פגיעתו, מציג מגוון רחב של בעלי חיים ומרחיב את מסגרת המינים המוכרים מן הפסיפסים בכלל ומאזור שפלת יהודה בפרט. במילים פשוטות יותר — מזל שהם לא מחקו הכול.
המגלן החום הוא עוף מים בינוני בגודלו, בעל צוואר ורגליים ארוכים ומקור מאונקל. לבושו חום כהה, ולכנפיו ברק ירוק מתכתי. מקורו ורגליו בגוון חום־אדמדם. בלבוש הקיץ מתעצם הגוון האדמדם, בעיקר באזור הצוואר, וגשר העין מקבל גוון כחלחל התחום בפסים לבנים דקים.
המין מאכלס בתי גידול לחים, וניזון מחסרי חוליות, דו־חיים ודגים, תוך חיפוש מזון בהליכה על גדות מקווי מים או במים רדודים, כשהוא מחטט בבוץ באמצעות מקורו.
המגלן החום הוא עוף נודד. בישראל הוא מוכר כיום כחולף, חורף ויציב — מקנן שכיח. עד לשנות השבעים של המאה העשרים היה מוכר כחורף וחולף בלבד. הופעתו היחידה בממצא הפסיפסים מצביעה על כך שגם בעת העתיקה לא היה מן המינים השכיחים בנוף המקומי, ואף ניתן להניח כי לא היה יציב באזור בתקופה זו.
סבכי שחור־כיפה (Sylvia atricapilla) מתואר בפסיפס יחיד בישראל, בכנסיית נהרייה מאמצע המאה השישית. זהו תיאור ייחודי, שלא היה מוכר עד כה בפסיפסי ארץ ישראל, ולמיטב ידיעתי המין אינו מעוצב גם בפסיפסים אחרים מאמנות התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית. בכך מתרחב מגוון ציפורי השיר המוכרות מן הממצא.
בנהרייה הוא מופיע בהקשר של סצנת ציד ציפורים במקלות דבק. בסצנה צייד אוחז מקלות דבק, ומולו עומד נץ מצוי דומם (אף הוא בעיצוב יחידי בפסיפסים מישראל), כנראה פוחלץ, לעזר הצייד. הסבכים וציפורים נוספות מתוארים בתוך מדליונים אחרים ובין המדליונים. בולטים בהם שחרור ועורב אפור הניצבים מול כלובים ריקים ופתוחים.
בפסיפס מתוארים כמה פרטים של סבכי שחור־כיפה: זכר ונקבות בעמידה, ונקבה אחת במעוף. זיהוי המין נשען על מבנה הגוף הקטן, ובעיקר על סימן הזיהוי המובהק שלו, הדו־צורתיות הזוויגית. לזכר כיפה שחורה ולנקבה כיפה חומה־חלודית, וכך הן מתוארות גם בפסיפס. בטבע גוף הנקבה חום יותר מגוף הזכר האפרפר, ובפסיפס הודגש גוון זה, כנראה כדי לחדד את הזיהוי ואת ההבדל בין הזוויגים.
ריבוי הפרטים, זכרים ונקבות, מעיד על נוכחות בולטת של המין בסצנה. כפי שניכר בפסיפסים אחרים מארץ ישראל, חזרה על כמה פרטים מאותו מין בפסיפס יחיד ונוכחות בולטת שלו ביחס למינים האחרים מעידות על חשיבותו לאדם: לציד, לביות, לכלכלה ולמסחר. כך למשל החזרות על התוכים בפסיפס בית ליאונטיס בבית שאן ועל המינים השונים בארמון פסיפס הציפורים בקיסריה.
הסבכי שחור־הכיפה הוא ציפור נודדת. הסבכים העוברים בגליל המערבי בנדידת הסתיו ניזונים מפירות וצוברים עתודות לקראת המשך הנדידה. נוכחותם הבולטת בפסיפס משקפת ככל הנראה את עונת הסתיו כעונת השיא של הציד במטעי הפרי. אותה עונה משתקפת גם בפירות המתוארים בפסיפס: אשכולות ענבים, רימונים ותאנים, המבשילים בסוף הקיץ ובראשית הסתיו ומוצגים בשלים ומוכנים לאכילה. התאנים מוגשות על עלה של קולקס הקדמונים, ולצד מלון עגול, צהוב ובשל מוצגת סכין.
שלוש ציפורים מתוארות בנהרייה במעוף: שתי יוני סלעים ונקבת סבכי שחור־כיפה. תיאור ציפורים במעוף אינו מוכר עד כה מפסיפסים אחרים בארץ ישראל, והוא נדיר גם בפסיפסי התקופה בכלל. כשהוא מופיע, הוא קשור כמעט תמיד לציד ציפורים בשיטות שונות. בפסיפסי התקופה הידועים מתוארים במעוף בעיקר עופות דורסי יום העטים על טרפם, בסצנות של בזיירות, או ציפורים המגיבות בתעופה לציד באמצעות דורס עזר לציידים.
בעמידה יכול האמן להציג את סימני הזיהוי בבירור, ואילו במעוף קווי הגוף משתנים וסימני הזיהוי מוסתרים בחלקם, גם היות העוף בעמידה נוח לצפייה בהיותו בשבי בכלובים או כפוחלצים לדגמים מול האומנים. כפי הנראה אלו חלק מהסיבות לעיצוב ציפורים ועופות בעמידה בכלל הפסיפסים. החריגה בתיאורי המעוף הייחודיים משתקפת גם בנהרייה, משום שהמעוף נחוץ להבנת ההתרחשות: חלק מן הציפורים מוצגות בעמידה, ואחרות נבהלות ונמלטות. המעוף מוסיף אפוא למכלול את ממד התנועה במרחב הציד ואת הבהלה במטעים.
על רקע זה, הופעת הסבכי שחור־הכיפה בפסיפס נהרייה משקפת מציאות חקלאית מוכרת: ציפור נודדת שגרמה נזק למטעי הפרי בסתיו, נלכדה בשיטות שנועדו גם להגן על היבול וגם לנצל את הציפורים כמזון, והוחזקה בכלובים לאחר לכידתה. זהו תיעוד חזותי ישיר של אחת מן הציפורים המרכזיות בציד הסתווי.
למרבה הצער, ציד בלתי חוקי של הסבכים במקלות דבק נמשך באגן הים התיכון עד ימינו, ובולט במיוחד בקפריסין. בכל סתיו נלכדים שם סבכים שחורי־כיפה ואדומים־חזה בנדידתם, ברשתות ערפל ובמקלות דבק. הם נמכרים בשוק השחור כמנה מקומית בשם "אמבלופוליה" ("ציפורי הכרם"), שאכילתה אסורה בחוק. הסבכי שחור־הכיפה הוא המין העיקרי שאליו מכוון הציד הסתווי באי. מקלות הדבק מוכנים שם מפירות של עץ מקומי או מדבק ציפורים, ולעיתים רגלי הציפורים נדבקות למקל עד כדי כך שיש לתלוש אותן ממנו. המנה הייתה בעבר מזון משלים לעניים, ועדיין קיים אחריה ביקוש רב. בקרב הלוכדים, הכנת מקלות הדבק, הכשרת המטע, הלכידה ואכילת הציפורים נחשבות לפעילות חברתית שרבים זוכרים מילדותם עם אבותיהם וסביהם. אף שהשימוש ברשתות ובמקלות דבק אסור בקפריסין מאז 1974, הציד נמשך, ומניעיו כבר אינם מסורת בלבד אלא רווח כספי. בסתיו 2024 נהרגו בקפריסין כ־620,000 ציפורי שיר נודדות, ובהן סבכים שחורי־כיפה וסבכים חורשים.
סייפן עקוד מופיע בפסיפס רצפה מקיסריה, שבו מתוארים שני פרטים ניצבים בחן על שפת כלי מים ומגיעים לשתות. הסצנה מתוארת בפסיפס הממוקם מערבית לקמרונות קיסריה, ובה נראים שני הסייפנים עומדים על גביע זכוכית ושותים ממנו. הם משובצים במדליון עגול של שריגי גפן, בין אלמנטים של הכנסת אורחים, סלים עמוסי ענבים, עופות ויונקים אחרים — מכלול תיאורים מן הריאליה המקומית, החקלאות וחיי הכרם.
זיהוי המין מתאפשר בעיקר על סמך מבנה המקור השחור, הארוך והמאונקל כלפי מעלה — סימן מובהק של הסייפן. לכך מצטרפים ממדי גוף קטנים יחסית, מבנה אנטומי עדין, רגליים ארוכות ודקיקות, וכן דגם הניצוי: ראש ועורף שחורים. בפרט השמאלי ניכרת חלוקה ברורה של כתמים שחורים על הכנף — בסוככות השכמה, בסוככות הגדולות ובקצה הכנף. ייתכן כי הפרט הימני, הקטן יותר, מייצג נקבה, המתאפיינת בדגם ראש בהיר יותר ובמקור קצר יותר.
הקִרבה אל חוף הים מדגישה את נוכחות עופות המים בסביבת המבנה בקיסריה, שהיה ממוקם בסמוך לחוף ולנמל. הזוג המתואר בפסיפס משקף מציאות אקולוגית יומיומית, כאילו עשה דרך קצרה מן החוף אל מי הקערה. התיאור משלב ייצוג נאמן של עופות מים עם סצנה יומיומית ונעימה לעין, המשקפת את סביבת החיים המקומית.
הסייפן הוא עוף מים חולף בישראל, הנצפה בעיקר לאורך חופים, בלגונות, בשדות מוצפים ובגדות מקווי מים. מזונו מבוסס על חסרי חוליות קטנים — סרטנים, תולעים וחרקים מימיים — אותם הוא מאתר במים רדודים או בבוץ באמצעות מקורו הרגיש. רגליו הארוכות מאפשרות תנועה במים רדודים, ובתנועות סריקה מצד לצד הוא לוכד את טרפו.
סייפן נוסף מעוצב בפסיפס הווילה הרומית באל מקרקש, בית גוברין. שם הוא מעוצב בהקשר נילוטי ונופי הנילוס ומקדש מאלכסנדריה, והוא מוזכר בפרק העופות הנילוטיים.
עגור אפור נצפה בשבעה פסיפסים שלאורך צירי הנדידה בבקע הירדן, במרכז הארץ ובנגב המערבי, ועגור הכתר מופיע רק בפסיפס יחיד בעין שבע, טבחה, בכנסיית הלחם והדגים מצפון לכינרת, במסגרת שטיח של תיאורים נילוטיים.
העגור האפור הוא עוף נודד, החולף בישראל בלהקות גדולות לאורך נתיבי הנדידה המרכזיים. הוא מאכלס שטחים פתוחים, שדות ומישורים, וכן אזורים בקרבת מקורות מים. תזונתו מגוונת וכוללת חומר צמחי ובעלי חיים קטנים, בהתאם לזמינות הסביבתית. העגורים נלכדו בעונות הנדידה בעת שהם חלפו בישראל וירדו לקרקע למנוחה, אגירת כוחות ואכילה במסעותיהם מאירופה לאפריקה וחזרה.
המקורות היווניים־רומיים מתארים בהרחבה את אורחות חיי העגור. פליניוס, פלוטרכוס ואיליאנוס מזכירים את נדידת העגורים בלהקות מסודרות ואת מבנה התעופה האופייני שלהן. קלאודיאנוס תיאר את מסעות העגורים מטרקיה אל הנילוס, ואילו לוקרטיוס הזכיר את קריאותיהם הרמות בשמים. לצד ההתעניינות בהתנהגותם, העגור נודע גם כעוף ניצוד למאכל. הורטיוס, סטאטיוס ואאולוס גליוס מזכירים את בשר העגור כמזון יוקרתי, ופליניוס מציין כי בתקופתו היה מבוקש מאוד בשולחנות האצולה. מקורות נוספים מתארים החזקת עגורים בלהקות, האבסתם ואף מופעי ראווה וקרבות פומביים שנערכו בהם בתקופה הרומית.
זיהוי העגור האפור בפסיפסים מתבסס על מאפייניו המובהקים: גוף גדול וגבוה, רגליים ארוכות, גוון נוצות אפור מגוון ומבנה אנטומי אופייני למין. לעיתים מתואר ניצוי שחור בקדמת הצוואר, נוצות זנב קצרות או מבודרות בחלק מהתנוחות, ובתיאורי הפסיפסים ניכרת גם הליכה טיפוסית וגם תנועה אופיינית של כיפוף הצוואר בעת הורדת הראש.
בכנסיית באר שמע מופיע העגור האפור בסצנה מחיי המשק, בעמדה לעומתית מול גור כלבים מטיפוס כנעני. הסצנה מרמזת על החזקת עגורים בשבי, ככל הנראה לשם פיטום למאכל, שכן בשרם נחשב למעדן, ואולי גם לצורכי נוי ושעשוע. סביר כי עגורים שהסתובבו חופשי בחצר המשק שימשו גם להתרעה, בדומה לאווזים. בספרות הקלאסית נודע העגור כעוף ערני, בשל תיאורי הזקיף השומר על הלהקה בלילה (פליניוס, תולדות הטבע 10.30), וקריאתו הרמה נשמעת למרחק רב . האיור משקף אינטראקציה יומיומית במרחב המשק, שבה גור כלבים מטיפוס כנעני מציק לעגור משוטט בעת שהם נמצאים באותו מרחב חצר.
הסצנה בפסיפס כנסיית באר שמע, של שני בעלי החיים, מתוארת במדליון יחיד ומבליטה את ההשקעה בהעסקת אומנים בעלי יכולת ביצוע גבוהה במיוחד. תיאור מדויק של שני בעלי חיים בסיטואציה דינמית מתאפשר הודות לשימוש באבני פסיפס זעירות במיוחד, בקנה מידה של כ־2–3 מ״מ, וכן באמצעות מגוון צבעים עשיר התורם להבעה ולחיות הדימוי. מכלול זה משקף סביבה של כלכלה מקומית חזקה ורווחה, חיי משק עשירים ומגוונים, כפי שעולה גם מן המגוון הרחב של עופות ויונקים המתוארים בפסיפס כנסיית באר שמע.
עדויות היסטוריות מצביעות על ניסיונות ביות מוקדמים של עגורים כבר במצרים העתיקה, שם הם מתוארים בציורי קיר כשהם נלכדים ברשתות ומגודלים בלהקות כגידול חקלאי, מואבסים ומפוטמים. בתבליטים מסקארה מאמצע האלף השלישי לפנה״ס מתוארת האבסת עגורים. במצרים העתיקה אכלו את בשרם ואף הקריבו אותם לאלים. הופעתו של העגור בפסיפס באר שמע בהקשר לעומתי עם כלב משתלבת במכלול זה של החזקת עגורים וניצולם במסגרת חיי היום־יום.
עגור כתר מופיע רק בפסיפס הנילוטי בעין שבע, טבחה, והוא מזוהה על פי ציצת הנוצות הזהובה האופיינית לראשו, לצד מבנה הגוף הארוך של העגור. המין קשור לבתי גידול לחים באפריקה שמדרום לסהרה ובאזורי הנילוס העליון. בפסיפס הוא מתואר מול קוברה מצרית ולצד לוטוס קדוש, כחלק ממכלול נילוטי מובהק. בשל חשיבותו בהקשר זה, המין נידון בהרחבה בפרק העופות הנילוטיים.
הפורפיריה הכחולה היא עוף מים יציב בישראל, הקשור לבתי גידול של קנים וסבכי מים, ומופיעה ב־11 פסיפסים בפריסה ארצית רחבה. נתונים אלה מעידים על היכרות ישירה עם המין ועל שכיחותו בעבר. בשל היותה עוף מים מובהק, היא נסקרת כאן ולא במסגרת פרק העופות היציבים.
בעת העתיקה הייתה הפורפיריה נפוצה ככל הנראה בבתי גידול לחים של מים וקנים, וזו הסיבה לשכיחותה הגבוהה גם בפסיפסים בישראל. בעבר התקיימו מקורות מים יציבים באזורי מעיינות וביצות לאורך מישור החוף והחולה. עד העת החדשה יובשו מקורות מים טבעיים, כגון ביצות, ונעשה ניצול אינטנסיבי של מי מעיינות; בתי הגידול הלחים הצטמצמו, ועימם פחתה נוכחותה של הפורפיריה בישראל עד שכמעט נעלמה לחלוטין, והוגדרה כעוף מזדמן נדיר. רק בשנים האחרונות נצפתה שוב כמקננת, בעיקר במלחות באזור ים המלח, והיא מגלה נטיות לנדידה מקומית בתוך ישראל, וכן מגיעים מעת לעת פרטים מאפריקה.
בתחילת המאה ה־20 התגבר גם הציד באמצעות נשק חם, שגרם להכחדה מקומית של מינים גדולים נוספים בישראל. שילוב זה — אובדן בתי גידול והגברת הציד — הביא להיעלמות כמעט מוחלטת של הפורפיריה. עם זאת, עדויות הפסיפסים מצביעות בבירור על כך שלפני כ־1500 שנה הייתה נוכחת מאוד, ובפריסה רחבה ברחבי הארץ.
הפורפיריה ניצודה הן למאכל — בשל בשרה וביציה — והן לצורכי נוי, בזכות נוצותיה הכחולות הבולטות ומראהּ החריג.
המקורות היווניים־רומיים מזכירים את הפורפיריה כעוף מים מרשים ובולט. אריסטו תיאר את רגליה ומקורה האדומים, ואילו פליניוס ציין את יכולתה להחזיק מזון ברגלה בזמן האכילה. איליאנוס מספר כי לעיתים הוחזקה כעוף נוי וחיית מחמד בבתי עשירים ובמקדשים. תיאורים אלו תואמים היטב את בולטותה החזותית בפסיפסים ואת ערכה כעוף מים אקזוטי ומרשים.
הפלמינגו הגדול מעוצב בעשרה פסיפסים בישראל, והוא מן העופות הבולטים בתיאורי הפסיפסים, ואף השכיח ביותר מבין העופות הנודדים המיוצגים בהם. שכיחותו הגבוהה נגזרת ממאפייניו הבולטים: גודל מרשים, גוף גבוה, תנועה אלגנטית ונוכחות חזותית ייחודית, ובשרו שנחשב למעדן תאווה. בפסיפסים ניכרת העדפה לבעלי חיים גדולים ובולטים, אשר יופיים ניכר לעין, לצד ערכם הכלכלי־תזונתי; ערכם הוויזואלי של מינים אלו הפך אותם למוטיב עיטורי מרכזי.
בהקשר זה מתחדדת הבחנה עקרונית: לא די בכך שמין יהיה בעל ערך כלכלי כדי להיכלל בתיאורי הפסיפס. כך למשל הזית, מן הגידולים המרכזיים בכלכלת הארץ, כמעט ואינו מתואר, למעט מקרה יחיד בבית הכנסת השומרוני בסמארה. לעומת זאת, הפלמינגו – שאינו מין משקי מובהק – זוכה לייצוג חוזר, ככל הנראה בשל איכויותיו האסתטיות והנראות הייחודית שלו, צבעיו הבולטים וגם בשל היותו מאכל יוקרה ובשרו מרובה. גם נוצותיו הוורדרדות נחשבו יוקרתיות בעולם הרומי. יובנאליס ומרטיאליס מזכירים את הפלמינגו כעוף מותרות המוגש במשתאות עשירים, ויובנאליס מציין במיוחד את לשון הפלמינגו כמעדן נחשק.
זיהוי הפלמינגו מתבסס על מאפיינים מורפולוגיים ברורים: גוף גבוה, רגליים ארוכות ודקות, צוואר מוארך וגמיש ומקור מעוקל כלפי מטה. מקור זה מותאם לסינון מזון מן המים והוא אחד מסימני הזיהוי המובהקים של המין. צבעו הוורדרד של הפלמינגו, הנובע מתזונה עשירה בפיגמנטים קרוטנואידיים, מהווה אף הוא מאפיין בולט.
הפלמינגו הגדול הוא עוף מים חברותי, החי בלהקות גדולות בבתי גידול של מים רדודים, בעיקר אגמים מליחים, לגונות, בריכות חוף ומלחות. תפוצתו רחבה ומשתרעת מאגן הים התיכון, דרך אפריקה ועד דרום־מערב אסיה. ישראל מצויה על ציר נדידה מרכזי של המין, והוא מופיע בה בלהקות בעיקר כעוף חורף ולעיתים גם בעונות המעבר.
בעת נדידתם או חנייתם בישראל, הפלמינגו שוהים פרקי זמן ממושכים באתרים מתאימים, לעיתים ימים ואף שבועות, לצורכי מנוחה ואכילה. הם מתרכזים בבריכות מלוחות ובבתי גידול רדודים לאורך מישור החוף והערבה. סביר כי חנו גם באתרי מים רדודים רבים שהתקיימו בעבר לאורך צירי הנדידה והביצות של מישור החוף, ובהם אזור עתלית, שבו הופק כבר בתקופה הרומית מלח מבריכות רדודות, שיצרו בתי גידול מליחים המתאימים לעופות מים, ומושכים את הפלמינגו גם כיום.
תזונתם מתבססת על סינון מזון מן המים באמצעות תנועות סריקה של המקור. הפלמינגו ניזון מאצות, יצורים זעירים, סרטנים ורכיכות, אותם הוא מסנן מתוך המים והבוץ. דגם אכילה זה מחייב סביבה עשירה במזון מיקרוסקופי ובמים רדודים.
כאשר להקות הפלמינגו נעצרות למנוחה ואכילה, הן הופכות זמינות לציד. בהיותו עוף גדול השוהה בקבוצות צפופות בבתי גידול רדודים, הפלמינגו היה יעד נוח יחסית לציד. קשייו בהמראה מיידית – הצורך בריצה לפני התרוממות והתרוממות הדרגתית לגובה – מגבירים את פגיעותו בשלב זה. גודלו הופך אותו לטרף משתלם, המספק כמות בשר גדולה. מקורות רומיים, ובראשם פליניוס הזקן, יובנאליס ומרטיאליס, מעידים כי הפלמינגו נחשב מאכל יוקרתי, ובמיוחד לשונו נחשבה למעדן, דבר המצביע על ערכו הקולינרי הגבוה. בפסיפס מאל־ג'ם (El-Djem) שבתוניסיה מתואר פלמינגו כפות, עדות אפשרית ללכידתו ולהחזקתו בידי אדם.
נוכחותם הממושכת והבולטת בנוף, זמינותם למאכל תאווה בעיתות הנדידה יחד עם גודלם, צבעיהם ויופיים הייחודי, תרמו להטמעתם בזיכרון החזותי ולבחירתם כמוטיב עיטורי בפסיפסים.
שחף האגמים מתואר בעיצוב יחידאי בפסיפס בית האמידים בלוד כחלק מסצנת דיג ימית, שבה הוא ניצב בירכתי ספינת מפרש עמוסת דגים, כממתין לשלל. בתוך הפסיפס הגדול ועמוס הפרטים של לוד מוצנע איור ייחודי ובעל חן רב של שחף זה. במבט כללי אין נוכחותו ניכרת, אולם בהתבוננות חקרנית ומעמיקה, כאשר מבחינים בו בתוך המכלול, מתגלה דמות קטנה אך חיה מאוד. השחף, הנראה בתוך רשת דייג על ירכתי ספינת דייגים גדולה, מוסיף ליצירה ממד של ריאליה יומיומית וקושר את הסצנה לעולמם הממשי של הדייגים.
האומן משלב כאן התבוננות מדויקת בחיי היום־יום של הספנים, המתמודדים עם אובדן חלק משללם לטובת עופות הים. השחפים, הנוהגים לעקוב אחר ספינות דיג ולהמתין לשלל קל העולה ברשתות, משתלבים בסצנה כחלק בלתי נפרד מן הפעילות. האיור מצליח להעביר אולי גם רושם של עוף שבע ומרוצה, היושב בתוך שפע הדגים שנפל בחלקו.
קשה לקבוע בוודאות את מינו של השחף המתואר, הן בשל היעדר הצבעים המתאימים, הן בשל ממדיו הקטנים של האיור והן משום שרק חלק מגופו העליון אויר. עם זאת, שחף האגמים הוא המועמד הסביר ביותר לזיהוי, בהיותו השחף הנפוץ והמוכר ביותר באזורנו, החי בלהקות גדולות לאורך מישור החוף ומלווה פעילות דיג עד ימינו.
מאפייני הזיהוי העדינים המתוארים בפסיפס תואמים זיהוי זה: העוף נראה בלבוש חורף, כשראשו בהיר וגוון כהה בכיפת הראש. סביב העין השחורה ניכרת טבעת בהירה, אשר באיור מתורגמת לאבן לבנה יחידה בחלקה האחורי של העין – פרט מינימליסטי אך מדויק. בנוסף, עיצוב כתם כהה בקצה המקור עשוי להעיד על פרט צעיר של שחף אגמים, שגילו עד שנה.
שחף האגמים הוא עוף נודד וחורף שכיח בישראל, המגיע לאזורנו בעונת הסתיו ונשאר עד האביב. הוא ניזון מדגים ומיצורים קטנים אותם הוא אוסף מעל פני המים, ונמשך במיוחד לסירות דיג ולמקורות מזון זמינים. התנהגות זו, של ליווי ספינות וניצול שלל הדיג, מתועדת היטב גם כיום, ומקבלת בפסיפס לוד ביטוי חזותי מדויק, חי ונעים לעין.
שקנאי מצוי מופיע פעם אחת בלבד בישראל, בארמון פסיפס הציפורים בקיסריה, כחלק מן הקומפוזיציה הייחודית של הפסיפס הגדול, והוא משתלב במערך הכולל של העופות המתוארים בו. נוכחותו אינה מבודדת, אלא נטועה בתוך מכלול רחב של עופות גדולים ומרשימים אשר עוצבו כאן במכוון. לצד השקנאי מופיעים מינים גדולים נוספים, ובהם יען, פלמינגו ופורפיריה, בחירה המבליטה העדפה מודעת לעופות בעלי נוכחות פיזית בולטת וערך חזותי ותזונתי.
השקנאי, מן הגדולים בעופות המים, מופיע בישראל בעונות הנדידה, בסתיו ובתחילת החורף, כאשר להקות גדולות חולפות לאורך מישור החוף. נתיב נדידה זה קשור למקורות מים, ביצות ובריכות שהתקיימו בעבר לאורך מישור החוף ושימשו תחנות עצירה קבועות למנוחה ולהזנה. במהלך נדידתו עוצר השקנאי באתרי מים עשירים בדגה, שם הוא שוהה מספר ימים, ניזון ומחדש את מאגרי האנרגיה שלו, ולאחר מכן ממשיך דרומה אל אזורי החריפה באפריקה. דגם התנהגות זה, של עצירה ממושכת במקווי מים רדודים ועשירים בדגים, הופך אותו לעוף בולט בנוף המקומי בעונות הנדידה ואף ליעד נוח יחסית לציד. גם בעת המראה מגוף המים מתקשה השקנאי להימלט במהירות: עליו להניע את גופו הגדול בריצה קצרה ולהתרומם בהדרגה בתנועות כנפיים כבדות, והוא מגביה באיטיות יחסית — מאפיינים המגבירים את פגיעותו.
פליניוס מתאר את השקנאי (onocrotalus) כעוף גדול בעל מקור עצום ושק גרון רחב המשמש לאגירת מזון, ומדגיש במיוחד את תאבונו החריג ואת יכולתו לאגור כמויות גדולות של דגים. גם מרטיאליס מזכיר את גרגרנותו של השקנאי. עם זאת, בניגוד לפלמינגו, עגור או טווס, אין במקורות הקלאסיים עדויות לכך שבשר השקנאי נחשב מאכל יוקרה או מזון משובח לבני אדם.
ייחודו של השקנאי בפסיפס קיסריה אינו מתמצה בעצם הופעתו, אלא גם בעובדה שהוא כמעט נעדר מן האמנות הרומית בכלל. מוכר רק תיאור נוסף אחד של שקנאי באמנות הרומית — בפסיפס “גן העדן לבעלי חיים” מן המאה החמישית בכנסייה בדאג פזארי (Dag Pazari) שבדרום אנטוליה. היעדרו הכמעט מוחלט של השקנאי מן הפסיפסים בולט במיוחד לנוכח גודלו, הקלות היחסית שבלכידתו וכמות הבשר הרבה שהוא מספק. מצב זה עשוי ללמד כי למרות ממדיו המרשימים, השקנאי לא נחשב עוף מאכל איכותי או יוקרתי לבני אדם.
בהקשר זה יש להבין את מכלול הפסיפס בקיסריה לא רק כתיאור של טבע, אלא כהצהרה על עושר, שליטה ויכולת ארגון. הפסיפס כולל גם ייצוגים של יונקים גדולים, חלקם אקזוטיים, ומציג באופן עקבי בעלי חיים גדולים ובולטים. בחירה זו עשויה ללמד על רצון פטרוני המבנה להציג את יכולותיהם להחזיק בעלי חיים גדולים — תחום מורכב, יקר ודורש כוח אדם מיומן, ידע, שטחים נרחבים של חחות גידול ומערך תפעולי מסודר.
השקנאי, בהקשר זה, משקף את יכולותיה הכלכליות והתפעוליות של המערכת שבתוכה פעל האתר. לכידתו דורשת מיומנות ותזמון, וגודלו יוצר כמות בשר משמעותית המחייבת יכולות עיבוד ושימור. לפיכך, עצם האפשרות לנצל עוף כזה מצביעה על קיומה של מערכת מאורגנת הכוללת כוח אדם, תשתיות אחסון ושימור ויכולת הפצה.
ייתכן כי השקנאים שימשו לא רק למאכל אדם, אלא גם להאבסת בעלי חיים מוחזקים, ובהם טורפים וחיות ראווה. אפשרות זו משתלבת היטב בקרבתה של קיסריה לנמל, למתקני מופעים ולאמפיתיאטרון הגדול של העיר, ששימש מאוחר יותר גם כהיפודרום. במסגרת מערכי החזקת בעלי חיים לצורכי תצוגה, יוקרה, ציד ומשחקי ארנה וגלדיאטורים, ייתכן כי עופות גדולים ונוחים יחסית ללכידה, כדוגמת השקנאי, היוו מקור בשר זמין ומשמעותי.
תבנית הצגת העופות בפסיפס מחזקת קריאה זו. המינים אינם מופיעים כייצוג בודד, אלא חוזרים פעמים מספר לאורך אלכסוני השטיח במסגרת ארגון שיטתי של יחידות דקורטיביות. חזרות אלו עשויות לרמוז על ריבוי בעלי חיים מכל מין ועל פעילות מתמשכת של אחזקה, ציד וניצול משאבים במסגרת משק חי רחב היקף.
עצם זיהויו של המכלול הארכיאולוגי כארמון או אחוזה של בעלי ממון רב כבר הוצג במחקר הארכיאולוגי. על רקע זה, גודלו המרשים של הפסיפס, איכותו הביצועית והבחירה במוטיבים של בעלי חיים גדולים, חלקם אקזוטיים, משתלבים היטב בתמונה של אחוזה חקלאית־יצרנית, חווה רחבת היקף ובעלת אופי מסחרי מובהק.
מודל זה עולה בקנה אחד עם תיאורי אחוזות במקורות רומיים בני התקופה, כגון כתבי קולומלה (Columella) ו־וארו (Varro), שבהם מתוארת האחוזה כיחידת ייצור משולבת הכוללת גידולים, בעלי חיים, עיבוד תוצרים והפצתם, לצד החזקת בעלי חיים לצורכי תצוגה ויוקרה.
שליו נודד, כשמו כן הוא, עוף נודד שאינו עוף מים, והכללתו כאן נובעת מדפוסי נדידתו ונחיתתו בחופים הדרומיים של ארץ ישראל. הוא מתואר בפסיפס אחד בלבד, בבית הכנסת של מעון-נירים בנגב המערבי, המצוי לאורך תחום תפוצתו ובמסלולי נדידתו.
תופעת נדידת השלווים לחופי דרום הארץ מוכרת היטב מן המקורות הקדומים ומתועדת כבר במקרא בהקשר ליציאת מצרים. השלווים נודדים בלהקות גדולות מעל הים, ולאחר מסע לילי ממושך של מאות קילומטרים הם נוחתים בבוקר כשהם תשושים, ולעיתים קרובות מחפשים מסתור תחת צמחייה נמוכה. מצב זה הופך אותם לטרף קל לציד המוני, תופעה שהייתה מוכרת היטב לאוכלוסיות החוף הדרומי של ארץ ישראל וצפון סיני.
תיאורים היסטוריים מחזקים תמונה זו. ההיסטוריון דיודורוס סיקולוס (המאה ה־1 לפנה"ס) מתאר את תושבי אזור אל־עריש הניזונים מציד שלווים באמצעות רשתות. פליניוס הזקן (המאה ה־1 לספירה) מציין את גודל הלהקות החריג, עד כדי כך שתיאר אותן כמכסות כלי שיט בעת נחיתתן. באותו חיבור הוא מציין כי באיטליה גידלו שלווים גם לצורכי קרבות. וארו מספר כי נהגו לפטמם למאכל וכי הם נמכרו במחירים גבוהים, עדות לערכם הכלכלי ולביקוש שהיה להם בשווקים הרומיים. פליניוס מוסיף כי בימיו רווחה האמונה שבשר השליו עלול להיות רעיל, משום שהעוף ניזון מזרעי הרוש, אף שעדויות רבות אחרות מצביעות על היותו עוף מאכל מבוקש. גם בספרות חז"ל נזכר השליו כעוף עתיר שומן, הנאסף למאכל בהמוניו. חוקרי ארץ ישראל בעת החדשה תיארו להקות עצומות הנראות כענן כהה מעל קו החוף.
שיטות הציד המסורתיות תואמות את התנהגות העוף: רשתות גבוהות, לעיתים בגובה של שלושה עד ארבעה מטרים, נפרסו לאורך החוף. לעיתים הוצבו בזוגות, כך שהשליו נכנס דרך רשת אחת ונלכד בשנייה, בעוד הסוואה באמצעות שיחים וענפי דקל גורמת לעופות לחפש מחסה דווקא במקום המלכודת.
על רקע זה, הופעת השליו בכלוב בפסיפס מעון–נירים תואמת היטב את אזור תפוצתו ואת התנאים הייחודיים ללכידתו, ומעידה על ניצולו כמשאב כלכלי עונתי זמין. תיאור זה משתלב במכלול רחב יותר של סצנות בפסיפס מעון–נירים, הכוללות גם עיט מאולף לצורכי בזיירות, ומעיד על קיומה של מערכת ציד מפותחת ומגוונת.
ניתן להציע כי לקהילה שפעלה במקום היו ציידים מיומנים במספר שיטות ציד, וכי פעילות זו תרמה לאספקת מזון מקומי ואף ליצירת עודפים בעלי ערך מסחרי, כפי שמשתקף בהצגת השליו בכלוב, המעידה ככל הנראה על הצגתו למכירה. עם זאת, מן המקורות הרומיים עולה כי השליו לא שימש למאכל בלבד. פליניוס מציין כי גידלו שלווים גם לקרבות, וארו מספר כי נהגו לפטמם והם נמכרו במחירים גבוהים. פלאוטוס מוסיף כי שלווים נמכרו גם כצעצועים לילדים, והמילה "שליו" שימשה אף ככינוי חיבה. לפיכך, ייתכן כי השלווים שהוחזקו בכלובים לא נועדו למאכל בלבד, אלא שווקו גם לפיטום, לקרבות, כצעצועים לילדים ולהחזקה בבתים.
לכידת שלווים מוכרת גם בעת החדשה ובימינו ממש לאורך חופי דרום הארץ, ובכלל זה ברצועת עזה ובצפון סיני, שם נמשכת לכידה עונתית של שלווים נודדים באמצעות רשתות, איסופם לאחר הלכידה והחזקתם בכלובים עד למכירתם כמשאב מזון זמין.
ריבוי השימושים בשליו ממחיש כי גם עוף קטן לכאורה היה בעל ערך כלכלי מגוון בעולם העתיק. המסחר בשלווים חיים כלל ככל הנראה לא רק אספקת מזון, אלא גם פיטום, קרבות, שעשוע והחזקה בבתים, והוא משקף את ניצולם של משאבי הטבע המקומיים למגוון צרכים כלכליים וחברתיים.
הצגת משאבי ציד ומזון במסגרת מבנה דתי קהילתי משקפת תפיסה של שפע, ברכה ויציבות תחת חסות אלוהית. תופעה זו מוכרת היטב במחקר, ולפיה עיטור מבני פולחן שימש גם אמצעי להצגת עוצמה כלכלית וחברתית של הקהילה בחסות האמונה. בתקופה הביזנטית התקיים מתח דתי מובהק בין הקהילה היהודית לבין הסביבה הנוצרית, לצד מאמצים מתמשכים לגיוס מאמינים. על רקע זה, יש לראות בתיאורים החזותיים חלק ממסר מכוון של שגשוג ויכולת, כפי שביקשה הקהילה להציג את עצמה כלפי פנים וכלפי חוץ.
קבוצה מצומצמת של עופות מים מופיעה בפסיפסים בהקשר נילוטי בלבד, ואינה משתלבת במסגרת הפאונה המקומית של ארץ ישראל. מינים אלה משולבים בסצנות המתארות סביבה מימית עשירה הכוללת צמחיית לוטוס, בעלי חיים אופייניים לנילוס ואלמנטים ייחודיים כגון נילומטר, ועל כן הקשר הופעתם שונה מן ההקשרים האקולוגיים המקומיים הנדונים בפרק זה. מאחר שמדובר בקבוצה בעלת מסגרת סצנוגרפית מובחנת, הדיון המלא במינים אלו ובהקשר הופעתם יידון בהרחבה בפרק הייעודי לעופות (ציפורים) בהקשר נילוטי.
ייצוג עופות המים והעופות הנודדים בפסיפסי ארץ ישראל משקף היכרות ישירה עם הפאונה המקומית ועם מחזור העונות. רוב המינים מתוארים באתרים הסמוכים לצירי הנדידה ולבתי הגידול הלחים שבהם הם נצפים גם כיום, לאורך מישור החוף, בבקע הירדן ובנגב המערבי. תפוצתם הגאוגרפית בפסיפסים תואמת את דפוסי הופעתם בנוף. עונות הנדידה והחריפה הביאו לנוף להקות גדולות וזמינות, ולכן היו גם עונות של ציד ולכידה.
בולטת חשיבותם הכלכלית של מינים אלה: עופות שניצודו למאכל, עופות שנלכדו בעת נדידתם והוחזקו בכלובים או בבריכות לפיטום ולמכירה, ועופות שהוחזקו לנוי ולראווה במשקי האחוזות. לצד העדפה לעופות בינוניים וגדולים, הבולטים במראם ומספקים כמות בשר רבה, כגון פלמינגו, עגור ושקנאי, מתוארים גם עופות קטנים שנלכדו בהמוניהם בעונת נדידתם, כגון שליו נודד וסבכי שחור־כיפה. נראה אפוא שלא הגודל לבדו קבע את בחירת המין, אלא מקומו בחיי המשק והציד.
יש להבחין בין המינים המתוארים כחלק מן הנוף המקומי לבין אלה המשולבים בסצנות נילוטיות. הראשונים מעידים על נוכחותם בארץ ישראל בעונות הנדידה והחורף. התיאורים הנילוטיים, לעומתם, משקפים היכרות ממשית עם סביבת הנילוס ואת הקשרים בין ארץ ישראל למצרים, ואינם עדות לתפוצת המינים בארץ.
בסך הכול מתוארים בפרק זה 24 מינים של עופות מים ועופות נודדים, ובהם גם עופות בהקשר נילוטי ועוף מים יציב יחיד. הם מהווים כ־49% מ־49 מיני העופות שזוהו בפסיפסי ארץ ישראל. שיעור גבוה זה מלמד על מקומם המרכזי של עופות אלה בנוף, בכלכלה ובעולם הציד של התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית.