כבשים בפסיפסים מהתקופה הביזנטית בארץ ישראל: תיעוד חקלאות קדומה

הכבשים הם בין בעלי החיים הראשונים שבוייתו לפני כ-8,000 שנה, לראשונה , כנראה במערב אסיה.

במהלך התירבות האדם יצר זנים רבים של כבשים.

כבש אַלְיָה  Ovis orientalis platyura הוא גזע של כבש הבית שממנו תורבתו בהכלאות רבות, במהלך ההיסטוריה האנושית, כמה תתי גזע של כבשים.

כבש האליה מתאפיין בזנב רחב שבו נאגר שומן (אַלְיָה). משקל האליה אצל הכבשה עשוי להגיע עד 6 קילוגרם ואצל הזכר עד 10 קילוגרם. תפקידה של האליה לאגור ולשמר שומן, ולספקו כאנרגיה לכבש בעונות מחסור. גזעים של כבשים בעלי אליה נפוצים במזרח התיכון, באפריקה ובאסיה.

כבר במאה הראשונה לספה"נ כתב פליניוס הזקן בכרך השמיני של האנציקלופדיה, בספרו "תולדות הטבע"Historia Naturalis , בסוף פרק 46 שבסוריה יש לכבשים זנב באורך אמה, הנושא צמר רב (In Syria, sheepe have tailes a cubit long, and they beare most wooll there http://penelope.uchicago.edu/holland/pliny8.html)

האוואסי הוא תת גזע של כבשים שמשתייך לגזע כבש האליה. כבש האוואסי הוא המצוי ביותר כיום בחקלאות בישראל וסביבותיה. תת גזע זה מכונה על שם שבט בדואי, האוואסי, השוכן על גדות נהר הפרת.  מרבית הכבשים בישראל משתייכים לתת גזע האוואסי. לכבשי האוואסי צמר לבן ארוך ומתולתל. לכבש ראש ורגליים חומים. הראש מוארך והאוזניים  ארוכות ושמוטות מטה. הנקבות חסרות קרניים בדרך כלל בעוד שלזכרים, האיילים, קרניים מפותלות. משקלו של הזכר נע בין 70–120 קילוגרם, משקל הרחלה 50–70 קילוגרם.

כבשי האליה המופיעים באמנות הפסיפסים בישראל וסביבתה

בחלק גדול מהעיצובים והתיאורים של כבשים מהתקופה הביזנטית מישראל ומשכנותיה מתוארים כבשי האליה. ומותר להסיק שכבשי האליה היו נפוצים בחקלאות בישראל ובסביבותיה בתקופה הביזנטית.

 במרבית הפריטים והעיטורים מישראל ומשכנותיה מהתקופות הרומית והביזנטית קרני הכבשים ואוזניהם אינן דומות לאלו של האוואסי. כנראה שכבשים דומות לתת גזע האוואסי לא היו קיימות באזור בתקופות אלו, או שלא היו מצויות דיין כדי להשפיע על דגמי העיטורים.

הכבשים בפסיפסים ביזנטיים מישראל וסביבותיה אינם ממויינים לזן האוואסי. אפשר להניח אם כן, שהמיון לתת גזע האוואסי פותח על יד החקלאים הקדמונים רק לאחר התקופה הביזנטית, כנראה במהלך התקופה האיסלמית הקדומה (גוטוויין 2015, 150: 132-131).

הכבש מוזכר 81 פעם בתנ"ך בשמות שונים: כִּשְבָה, רָחֵל, איל, עתוּד וכו'. ובפסוקים רבים, למשל "וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן" )בראשית ד', ב').

"וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת-שֶׁבַע כִּבְשֹׂת הַצֹּאן–לְבַדְּהֶן. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל-אַבְרָהָם: מָה הֵנָּה שֶׁבַע כְּבָשֹׂת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הִצַּבְתָּ לְבַדָּנָה. וַיֹּאמֶר כִּי אֶת-שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה-לִּי לְעֵדָה כִּי חָפַרְתִּי אֶת-הַבְּאֵר הַזֹּאת. עַל-כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כ"א, כ"ח-ל"א)

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-אֶחָיו מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם; וַיֹּאמְרוּ אֶל-פַּרְעֹה, רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם-אֲנַחְנוּ, גַּם-אֲבוֹתֵינו" (בראשית מ"ז, ג')

"וְעַתָּה כֹּה-תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִיד, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן-הַנָּוֶה, מִן-אַחֲרֵי הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א', י"ז, ז').