ביות עופות לתועלת האדם
בפסיפסי התקופות הרומית והביזנטית בארץ ישראל תועדו שמונה מיני עופות ששימשו לביות, לגידול בשבי ולמגוון צרכים חקלאיים, כלכליים וחברתיים. מינים אלה הם: אווז הבית; דררת קרמר; טווס הודי; יאורית מצרית; עגור אפור; פניניית הקסדה; פסיון מצוי; תרנגול הבית. לצד עופות אלה מופיעים בפסיפסים גם עופות דורסי־יום שאולפו לציד במסגרת מקצוע הבזיירות היוקרתי, אך בשל אופייה הייחודי של אומנות זו הם נידונים בנפרד בפרק ייעודי.
תיאורי העופות בפסיפסים משלימים את הידע מן המקורות הכתובים בני התקופה, העוסקים בהיבטים של הלכות יהודיות, מסחר, יבוא וניהול משק חקלאי, ומספקים עדות חזותית ישירה למיני העופות, לאופן גידולם ולשימושים שנעשו בהם. בדומה לתיאורי הצומח והחקלאות, גם תיאורי העופות משקפים את הדאגה המתמדת לאספקת תוצרת מן החי ואת היכולת לנהל משק יצרני, מגוון ומבוקר.
ראשית ביות העופות קשורה לצרכים פונקציונליים בסיסיים של האדם – אספקת מזון, בשר וביצים. בהתאם לכך, מיני העופות המתועדים בפסיפסים שימשו למאכל, ואגב גידולם נעשה שימוש גם בנוצותיהם לקישוט ולנוי, בעורם ובלשלשתם לזיבול השדות. מינים גדולים ויפים במיוחד, כגון הטווס והפסיון, שימשו כמאכל תאווה לבעלי אמצעים בלבד, והחזקתם סימלה גם שפע, עושר ויכולת כלכלית. תוכיי הדררה שימשו לשעשועים ולבידור, הוחזקו כחיות מחמד בחצרות האצולה, אולפו לחיקוי דיבור וקולות אנושיים ונחשבו לעופות אהובים ויקרי ערך. לעיתים הוגשו אף למאכל משובח, ולעיתים שימשו גם להאבסת טורפים שהוחזקו בשבי. העגור האפור והאווז גודלו בשבי ואולפו גם לצורכי שמירה.
הפסיפסים מתעדים באופן ישיר את היבטי הביות והגידול בשבי. הצגת עופות בזוגות – יונים, טווסים, פניניות ופסיונים – משקפת רבייה מבוקרת ותצוגת שפע ותנובה חקלאית. תיאורי ביצים, כגון סל ביצי פניניות, מעידים על איסוף תוצרת, ואילו קינון יונים בתוך אמפורות משקף יצירת מתקני קינון יזומים ושליטה בגידולים. העופות משולבים לצד גידולים צמחיים חקלאיים, כלים ותוצרת, כחלק ממערכת כלכלית עשירה.
לצד העופות המבויתים מתועדים גם עופות בר שנלכדו והוחזקו זמן־מה בשבי לצורכי מסחר ומאכל. הצגת עופות בתוך כלובים, כגון שליו נודד וקורא מדברי, מלמדת על מערכת מאורגנת של לכידה, החזקה והובלה לשווקים, ולעיתים גם פיטום טרם אכילה כחלק מאספקת המזון. מדובר בפרקטיקה של ניצול משאבי טבע ושליטה בתהליך אספקת המזון, גם כאשר לא התקיים ביות מלא.
מגוון המינים כולל עופות מקומיים לצד עופות מיובאים. היאורית המצרית ופניניית הקסדה הובאו מאפריקה וגודלו לצורכי בשר, ביצים ונוי. הפסיון הגיע מאסיה ושימש למאכל, לביצים ולנוצות. הטווס ההודי, שמקורו בתת־היבשת ההודית, הובא לאזור הלבנט דרך נתיבי מסחר ארוכים כבר בעת העתיקה, ובוית כעוף נוי וכמאכל תאווה לבעלי אמצעים. תרנגול הבית שימש מקור תזונתי מרכזי לבשר ולביצים וכן לניצול נוצותיו. יונת הסלעים, שתוארה בפרק העופות היציבים בישראל, מופיעה גם בהקשר של קינון מבוקר ומלמדת על תהליכי ביות, המוכרים גם ממערכות קולומבריה מן התקופות הרומית והביזנטית. העגור האפור, המתועד בפסיפסים ובציורים ממצרים הקדומה, ניצוד למאכל, גודל בשבי ואף אולף לשמירה.
היען, עוף בר שהיה יציב בישראל בעת העתיקה, מופיע בהקשרים של ניצול ביצים, בשר ונוצות. בפסיפס כנסיית פטרה מתוארים שני יענים משני עברי סל ביצים גדולות, תיאור המשקף איסוף תוצרת ושפע חקלאי. בהקשר לעופות נילוטיים ניתן לציין את החוגלה הברברית, המתוארת בפסיפס מדרס במסגרת נילוטית ואינה שייכת לפאונה הישראלית המקומית; וכפי הנראה נלכדה לצורך גידול בשבי ולאכילה, אף כי לא ברור שהגיעה לביות מלא.
עופות בר ניצודו, גודלו בשבי ובויתו כבר בתקופות קדומות, ותחילת תהליך הביות מתוארכת לכ־5,000 שנה. הפסיפסים משקפים מציאות של ניסיונות ביות וגידול של מינים מגוונים, כולל מינים שאינם מצויים בישראל בטבע ואשר הובאו אליה על ידי האדם. במהלך ההיסטוריה של הביות זנח האדם מינים שאינם כלכליים והתמקד במינים יעילים יותר, כגון תרנגולת הבית. מגמה זו נמשכה עד העת החדשה, וביתר שאת בעשורים האחרונים, שבהם פוחת השימוש במינים כגון פניניות, אווזים וברווזים, בעוד שמינים אחרים, כגון טווסים ויענים, חדלו לשמש למאכל ולחומרי גלם ונותרו בעיקר בהקשר של נוי.
אווז הבית
אווז הבית מתועד בחמישה פסיפסים מארץ ישראל, שמקורם בגליל התחתון, בשרון, בשפלת יהודה ובנגב המערבי. מבין חמשת הפסיפסים, אחד מהתקופה הרומית: בבית אורפאוס בציפורי, כחלק מסצנת בעלי החיים המקיפה את אורפאוס. בפסיפס מקיסריה מתואר האווז כשהוא רועה בכרם ומנקר באשכול ענבים, ואילו בפסיפס כנסיית שדה נחום עוצבו שלושה אווזים המשוטטים ורועים בין שריגי הגפן. ייחודו של פסיפס שדה נחום הוא בתיאור שלושה אווזים באותו שטיח פסיפס, אלו לצד אלו, ונראה שהיה רצון לתאר עדר אווזים. ריבוי האווזים בפסיפס יחיד עשוי לשקף גידול להקות אווזים באתר, והוא מדגיש את חשיבותם במשק החקלאי, בדומה לריבוי הדררות בבית ליאונטיס בבית שאן ולריבוי מיני העופות בפסיפס הציפורים בקיסריה.
אווז הבית הוא צאצאו המבוית של האווז האפור (Anser anser), ונמנה עם עופות הבית הקדומים ביותר בעולם הישן. כבר במצרים של האלף השלישי לפסה"נ, מתועד גידול אווזים בציורי קברים ובתבליטים, והם מוצגים כשהם רועים, מוחזקים במכלאות, מפוטמים ומובלים כחלק בלתי נפרד מן המשק. בתקופות היוונית והרומית היה האווז אחד מעופות המשק החשובים ברחבי אגן הים התיכון, ושימש מקור לבשר, ביצים, שומן, נוצות ופלומה איכותית למילוי כרים ושמיכות. נוסף על ערכו הכלכלי נודע האווז גם בערנותו הרבה ובקריאות האזהרה החזקות שלו, ולכן שימש לעיתים כשומר בחצרות ובמשקים.
הספרות החקלאית הרומית משקפת היכרות מעמיקה עם גידול האווזים וחשיבותם למשק. וארו תיאר את תנאי גידולם, את הצורך במקווי מים, את בחירת הפרטים לרבייה ואת הזנתם, והמליץ להעדיף אווזים לבנים על פני אווזים אפורים ומנומרים, שנחשבו קרובים יותר לאווזי הבר. הוא אף תיאר את פיטומם באמצעות קמח שעורים והדגיש את הצורך בניקיון המכלאות. קולומלה הרחיב את הדיון בתכנון הלולים, בגידול האפרוחים, בדגירה, בהגנה מפני טורפים ובשיטות הפיטום, ואף קבע שהאווז הוא השומר הטוב ביותר של המשק, טוב אף מן הכלב בזכות ערנותו המתמדת. פליניוס הזקן הדגיש את ערכם הכלכלי של האווזים, את איכות נוצותיהם ואת כבד האווז המפוטם כמעדן יוקרתי, תיאר את הסחר הנרחב בהם ברחבי האימפריה, והזכיר את הובלת עדרי האווזים למרחקים ואת השימוש בפלומתם למילוי כרים. במסורת הרומית נקשר האווז גם לסיפור האווזים שהתריעו בקריאותיהם על התקפת הגאלים על גבעת הקפיטול ובכך הצילו את רומא, ומאז נעשה לסמל של ערנות, נאמנות והגנה.
גם במקורות היהודיים נזכרים האווזים כעופות בית מוכרים. המשנה, התוספתא והתלמוד עוסקים בהם בהקשרים של כשרות, שחיטה, ביצים, גוזלים, נזקי בעלי חיים ודיני ממונות, ומעידים כי גידולם היה נפוץ בארץ ישראל ובבבל. מן המקורות עולה כי האווזים גודלו בעיקר לשם בשרם, ביציהם ונוצותיהם, ובכמה מקומות נזכר גם פיטומם, המלמד על היכרות עם שיטות להשבחתם ולהגדלת ערכם הכלכלי. מכלול העדויות הספרותיות, בצירוף ייצוגיהם בפסיפסי ארץ ישראל, מלמד כי האווז היה מרכיב חשוב במשק החקלאי בתקופות הרומית והביזנטית, והופעתו בפסיפסים משקפת מציאות חקלאית יומיומית והיכרות ישירה של האומנים עם גידולו, .ומשקפת גם את שאיפתם של פטרוני המבנים להבליט את עושרם, את הצלחת משקם החקלאי ואת שפע התוצרת שעמדה לרשותם.
דררת קרמר
דררת קרמר מתועדת בתשעה אתרי פסיפס בארץ ישראל, בתפוצה גאוגרפית רחבה הכוללת את הגליל התחתון המזרחי, ירושלים וסביבתה, שפלת יהודה והנגב המערבי. שניים מן התיאורים, בבתי האמידים בעין יעל ובלוד, מתוארכים כבר לתקופה הרומית, בעוד היתר שייכים לתקופה הביזנטית. תפוצה כרונולוגית וגאוגרפית זו מלמדת כי הדררה הייתה מוכרת היטב בארץ ישראל במשך מאות שנים, ושימשה עוף מבוית ומוערך שהוחזק בחצרות ובבתי בעלי אמצעים.
התוכי (psittacus) נחשב בעולם היווני־רומי לעוף אקזוטי שמוצאו בדרום אסיה, ובמידה מסוימת גם מאפריקה. נראה כי העולם היווני לא הכיר תוכים לפני מסע אלכסנדר להודו, ולאחר מכן הובאו תוכים בכלובים במסגרת מסחר ותהלוכות מלכותיות אל העולם ההלניסטי והרומי. אריסטו כינה אותו “העוף ההודי” והתפעל מיכולתו לחקות דיבור אנושי. איליאנוס מספר כי בהודו נחשב כושר הדיבור של התוכים לדבר מקודש, ולכן לא נהגו להרוג אותם. פליניוס, סולינוס ואפוליאוס מתארים את התוכי כעוף ירוק בעל פס אדום סביב הצוואר, מקור עבה ומאונקל ויכולת למידה וחיקוי מרשימה. פליניוס מציין כי תוכים למדו לברך קיסרים לשלום, וכי שתיית יין הפכה אותם לפטפטנים וחצופים יותר. בבתים רומיים עשירים הוחזקו תוכים כחיות מחמד יקרות ערך, ואובידיוס וסטאטיוס אף חיברו קינות ספרותיות על מות תוכים אהובים.
זיהוי תוכיי הדררה בפסיפסים מישראל מתבסס על הגוף הירוק, הזנב הארוך, הפס האדום־כהה סביב הצוואר והמקור הקצר והמאונקל — מאפיינים התואמים היטב את דררת קרמר ואת סדרת התוכאים (Psittaciformes). למרות נדירותן היחסית של אבנים ירוקות בפסיפסים, הוקפד לעצב את גוף הדררות בצבע ירקרק, דבר המלמד על חשיבותו של צבע זה בזיהוי העוף ועל המאמץ שהושקע בתיאור ריאליסטי. במרבית התיאורים הביזנטיים מישראל מופיעות הדררות כשעל צווארן סרט צבעוני אדום או כתום, פרט המעיד על אחזקה בשבי ועל ביות מכוון בידי האדם. נראה כי עופות יקרי ערך במיוחד זכו לקשירת סרטים צבעוניים כסימן לבעלות, לטיפוח ולמעמד מיוחד בחצר הבית. מאפיין הסרט איננו מופיע בתיאורים הרומיים המוקדמים מעין יעל ומלוד.
הדררות המתוארות בפסיפסים מתעדות ככל הנראה את הפרטים האהובים והמטופחים ביותר מתוך להקות הגידול, אשר הוחזקו כחיות מחמד בחצרות האצולה ואולפו לחיקוי דיבור וקולות אנושיים. עופות אלה שימשו לשעשוע, לבידור ולראווה, והחזקתם ביטאה יוקרה, פנאי ויכולת לגדל בעלי חיים אקזוטיים מיובאים. לצד הפרטים המאולפים התקיימו להקות רבייה גדולות יותר, אשר גודלו בשבי לצורכי נוי, מסחר ואספקת פרטים חדשים. לא כל התוכים זכו ליחס אישי או לחיבה מיוחדת, וחלקם שימשו גם למאכל יוקרתי. מן הספרות הרומית עולה כי דררות שימשו אף להאבסת טורפים שהוחזקו בשבי.
בבית ליאונטיס בבית שאן מופיעות דררות ירוקות בשורות אלכסוניות ובחזרות, ובפסיפסים נוספים מתוארות כמה דררות באותו השטיח. ריבוי הדמויות כנראה משקף גאווה מקומית על החזקה של מספר רב של תוכים וידע מקצועי ברביית העופות, כענף גידול מקומי יוקרתי שבו התגאו בעלי המבנה, כמתועד בספרות הקדומה.
הופעת הדררה בבית ליאונטיס מעניינת במיוחד, שכן זהו המבנה היהודי היחיד שבו זוהה מין זה. עם זאת, אין בכך כדי להעיד בהכרח על מסורת יהודית ייחודית של גידול תוכים. בית ליאונטיס כולל גם מכלול רחב של מוטיבים שמקורם בעולם הקלאסי, ובהם אודיסאוס והסירנות, האל נילוס, נוף נילוטי והעיר אלכסנדריה, המלמדים על פתיחותו של בעל הבית לתרבות ההלניסטית־רומית לצד זהותו היהודית.
מעניין לציין כי בניגוד לעופות משק אחרים, תוכים ודררות אינם נזכרים בספרות המשנה והתלמוד. לפיכך, הופעת הדררה דווקא בבית ליאונטיס מעוררת את השאלה האם גידול תוכים היה מקובל גם בקרב יהודי התקופה, או שמא ייצוגה משקף את אימוצם של דפוסי גידול בעלי חיים שהיו מקובלים בעולם הרומי־ביזנטי.
דררות מופיעות גם בפסיפסים ובציורי קיר ברחבי העולם הרומי — בפומפיי, פרגמון, אנטיוכיה שעל האורונטס ואל־ג׳ם שבתוניסיה. זוג דררות, המסמלות את עונת הקיץ, מתואר בפסיפס רומי כשהן רתומות לכרכרה מיניאטורית ובה כלי עבודה של עונת הקיץ — עדות לשילובן בעולם השעשוע, המשחק והמופעים של האליטה הרומית, ואולי גם במשחקי ילדים. תפוצת מופעי הדררות בפסיפסים רומיים וביזנטיים מארץ ישראל, מטורקיה ומאיטליה ועד פסיפס הציפורים מאיטליקה שבספרד, מלמדת על השימוש הרחב בהם בתרבות ובשבי האדם.
טווס הודי
הטווס ההודי הוא העוף בעל מספר המופעים הגבוה ביותר בפסיפסי התקופות הרומית והביזנטית בארץ ישראל, והוא מתואר ב־27 אתרי פסיפס ברחבי הארץ, והוא מופיע בכ־43.5% מכלל 62 אתרי פסיפסי העופות המוכרים בארץ. תפוצתו הגאוגרפית רחבה במיוחד וכוללת את הגולן, הגליל העליון, הכרמל, השומרון, יהודה, ירושלים, שפלת יהודה, מדבר יהודה, הנגב המרכזי והנגב המערבי. תפוצה רחבה זו מלמדת כי הטווס היה עוף מוכר, מבוית ויוקרתי, אשר גודל והוחזק באזורים רבים בארץ ישראל בידי בעלי אמצעים.
הטווס הגיע במקור מהודו, כפי שמציין איליאנוס, אשר כתב כי שם נמצאו הפרטים הגדולים ביותר של העוף. נראה כי הודו הייתה גם מקורם של הטווסים שהוצגו בכלובים בתהלוכתו של תלמי השני. כבר בתקופה ההלניסטית והרומית הפך הטווס לעוף מבוית נפוץ בגני פאר, בחצרות ובאחוזות אמידים. גם שמו של הטווס משקף ככל הנראה את מוצאו הזר והמזרחי. המילה העברית “טווס” מופיעה לראשונה רק בספרות חז״ל, ולא במקרא, והיא קרובה מאוד לשם היווני ταώς (taōs). נראה כי הן השם והן העוף עצמו הגיעו לארץ ישראל דרך העולם ההלניסטי והרומי, כחלק מתרבות רחבה של יבוא בעלי חיים אקזוטיים מן המזרח.
וארו מספר כי באיטליה של סוף התקופה הרפובליקנית וראשית התקופה הקיסרית גודלו טווסים בלהקות גדולות, הן לשם הנאה (ad delectationem) והן לשם רווח (ad fructum), וכי מחירי הטווסים וביציהם היו גבוהים במיוחד. קולומלה מתאר גידול מאורגן של טווסים בחוות מיוחדות, ואף נותן הוראות מפורטות לבניית בתי טווסים, לפיקוח על ההטלה ולגידול האפרוחים. לדבריו, הזכר פורש את זנבו המפואר בתנועת “עשיית גלגל”, כסימן לדחף ההזדווגות. תיאורים אלה מלמדים כי כבר בעת העתיקה היה מדובר בענף גידול יוקרתי ומקצועי של עופות נוי ומאכל גם יחד.
הטווסים שימשו למאכל יוקרתי של בעלי אמצעים, ובספרות הרומית נזכרים משתים שבהם הוגשו בשר טווס, מוח טווסים וביצי טווס. וארו מציין כי מחירן של ביצי הטווס הגיע לעיתים לסכומים גבוהים במיוחד. לצד השימוש הקולינרי, נוצות הטווס שימשו לקישוט, להכנת מניפות ולחפצי מותרות שונים. מרבית תיאורי הטווסים בפסיפסים הם של זכרים בעלי זנב מפואר, וסביר כי הבחירה בהם נבעה מיופיים החריג, מגודלם המרשים ומהיותם סמל לעושר, פנאי ויכולת כלכלית. לעומת זאת, נקבות הטווס קטנות יותר, צבעוניותן צנועה בהרבה, ולעיתים קשה לזהותן במבט ראשון כטווסים.
כאשר מופיעים בפסיפסים גם זכר וגם נקבה, נראה כי אין מדובר רק בהעדפה אסתטית של עוף יפה במיוחד, אלא בתיאור מודע של זוגות רבייה ולהקות גידול. תיאורים כאלה מלמדים כי בעלי המבנים ביקשו להציג בפני הצופים את יכולתם לגדל ולרבות עופות יוקרתיים באופן מקצועי, כפי שנראה למשל בפסיפסי באר שמע, לוד ועין גדי. יכולת זו שיקפה עושר רב, ידע מקצועי, החזקת חצרות, לולים ומתקני גידול, וכן אפשרות להשקיע בעופות נוי ומאכל יקרים ומיובאים. אמנם עצם גודלם של המבנים, איכות הפסיפסים ועושר העיטורים מעידים ממילא על מעמדם הכלכלי הגבוה של בעלי המקום, אך תיאורי הטווסים מוסיפים רובד נוסף של תצוגת יוקרה, ראוותנות ויכולת להחזיק בעלי חיים אקזוטיים לצורכי נוי, רבייה ומאכל.
הטווס הוא העוף השכיח ביותר בקורפוס פסיפסי העופות בארץ ישראל. מתוך 62 אתרי פסיפסי עופות מוכרים בארץ, מופיע הטווס ב־27 אתרים — כ־43.5% מכלל הקורפוס. אמנם מרבית מופעיו נמצאו במבנים נוצריים, אך גם רוב אתרי פסיפסי העופות בארץ שייכים למגזר זה. הטווס מופיע בכ־47.6% מאתרי העופות הנוצריים, לעומת כ־38.5% מאתרי העופות היהודיים — פער מתון יחסית, שאיננו מצביע על זיקה מגזרית מובהקת או בלעדית. אף שבעולם היווני־רומי והנוצרי הקדום יוחסו לעיתים משמעויות סמליות לטווס ולעופות נוספים, הממצא הארכאולוגי בארץ ישראל איננו מאפשר להוכיח כי הטווס שימש סמל נוצרי מובהק בפסיפסים המקומיים.
פער זה בין המגזרים עשוי לנבוע בראש ובראשונה מן הרקע הכלכלי, החברתי והתרבותי של התקופה. גידול טווסים חייב אחוזות גדולות, לולי רבייה, כוח אדם, מתקני גידול ויכולת להחזיק עופות יקרים ורגישים לאורך זמן, לצד מסורות קולינריות יוקרתיות ותרבות חומרית מפותחת. תנאים אלו היו נפוצים יותר במרחב הרומי־נוצרי האמיד, שבו מוכרות אחוזות, מנזרים וחוות גדולות בעלות יכולת להחזיק עופות יוקרתיים ובעלי חיים אקזוטיים נוספים. לעומת זאת, במרחב היהודי התיאורים נראים בדרך כלל מצומצמים יותר בהיקפם. גם כאשר מופיעות דררות רבות, הנראות כמייצגות לולי גידול, כפי שמוצג בפסיפס בית ליאונטיס בבית שאן, הן אינן מלוות בדרך כלל במכלולים רחבים של חיות אקזוטיות או בתיאורי חוות גדולות, והדררות עצמן הן עופות קטנים וקלים יחסית לגידול.
גם במרחב היהודי מוכרות עדויות להכרת הטווס ולעצם אכילתו בחוגי האליטה. בתוספתא כלאים נזכרים “תרנגול טווס ותרנגול פסיוני”, עדות לכך שהעוף היה מוכר היטב בארץ ישראל בתקופה הרומית־ביזנטית. מקורות חז״ל מלמדים כי הטווס נחשב עוף טהור ומאכל יוקרתי, אולם נראה כי גידולו במרחב היהודי היה מצומצם בהרבה בהשוואה למרחב הרומי־נוצרי.
יש להביא בחשבון גם את ההתפתחות המאוחרת יחסית של האמנות הפיגורטיבית במרחב היהודי. בתקופת בית שני, גם בארמונות פאר יהודיים לא הופיעו דמויות אדם ובעלי חיים, ורק בתקופה הרומית־ביזנטית המאוחרת יותר החלו קהילות יהודיות לשלב בהדרגה פסיפסים פיגורטיביים כחלק מן התרבות החזותית האזורית. במאות החמישית והשישית לספירה כבר מופיעים בתי כנסת מעוטרים בדגמים פיגורטיביים נרחבים.
בהקשר זה מעניין במיוחד בית הכנסת בעין גדי, שבו מופיעים טווסים, אפרוחים ונקבות — תיאור המרמז לא רק על עוף נוי בודד אלא אולי גם על רבייה וגידול מבוקר. בכתובת בית הכנסת נזכר “סוד העיירה”, ומקובל לזהותו עם ייצור שמן בושם האפרסמון, אך לא מן הנמנע כי לצד גידולי הבושם התקיימו בעין גדי גם ענפי גידול יוקרתיים נוספים, ובהם עופות נדירים ובעלי ערך כלכלי גבוה כדוגמת הטווס.
הטווסים מופיעים בפסיפסים כחלק מסצנות גן, מדליונים של שריגי גפנים, כלים עם פירות ומרחבי נוי עשירים, ולעיתים ניצבים בזוגות משני עברי אמפורה או קיליקס, בראש שטיח הפסיפס או בצידו הנגדי, בתבנית סימטרית המזכירה את הצבתם ההיראלדית של האריות. הקבלה זו מציבה את הטווסים כ“מלכי העופות”, בדומה לאריות שנתפסו בעולם העתיק כמלכי החיות. תפוצתם הרחבה ומספרם הרב של הטווסים בפסיפסי ארץ ישראל מלמדים כי בתרבות הרומית־ביזנטית נתפס הטווס כעוף יוקרה יפהפה, אקזוטי ומרשים, אשר סימל חצרות מפוארות, גני נוי, מאכלי מעדנים, עושר וראוותנות.
תיאורי הטווסים בפסיפסים משלימים את הידע העולה מספרות התקופה על גידול, רבייה והשימושים השונים בטווסים, ומלמדים כי לא מדובר רק באהבת אסתטיקה או בקישוט מבנים, אלא גם בהפגנת עושר, יכולת כלכלית וידע מקצועי בגידול בעלי חיים יוקרתיים. כך שימשו רצפות הפסיפס מדיום חזותי לשיקוף התרבות, הכלכלה, חיי היום־יום ותפיסות העולם של בעלי המבנים והחברה שבה פעלו.
יאורית מצרית
יאורית מצרית;
עגור אפור
עגור אפור;
פניניית הקסדה
פניניית הקסדה, הקרויה בשמה הלועזי Guinea fowl על שם מוצאה האפריקאי, היא מן העופות המבויתים הנפוצים ביותר בפסיפסי ארץ ישראל, והיא מתוארת ב־13 אתרי פסיפס ברחבי הארץ. תפוצתה כוללת את הגליל התחתון, יהודה, ירושלים, השפלה, הנגב המרכזי והנגב המערבי. שכיחותה הגבוהה בפסיפסים מלמדת כי הייתה עוף מוכר ומבוית היטב בארץ ישראל בתקופה הרומית והביזנטית.
פניניית הקסדה הובאה מן האזורים שמדרום לסהרה באפריקה, וגודל בשבי לצורכי מאכל — בשר וביצים — וכן לנוי ולשמירה. כבר בספרות היוונית והרומית נחשב העוף למעדן יוקרתי נדיר, ואתנאוס, פליניוס, וארו וקולומלה מתארים את מאפייניו ואת גידולו. וארו מציין כי בימיו החל העוף להופיע על שולחנות הסעודה של בעלי אמצעים, ולכן היה מחירו גבוה במיוחד בשל נדירותו. סטאטיוס מזכיר את עופות הגינאה כחלק מחלוקת מתנות במשתים ובחגיגות ציבוריות, ומרטיאליס מונה אותם בין בעלי החיים שגודלו באחוזות פאר.
קל לזהות את פניניית הקסדה בפסיפסים בזכות גופה העגלגל, הניקוד הלבן על גבי הרקע הכהה של הנוצות, ובליטת הכרבולת שעל ראשה, אשר העניקה לה את שמה. תיאורי הפניניות בפסיפסים מדגישים לרוב את הניקוד הצפוף והדקורטיבי של נוצותיהן, ולעיתים הן מופיעות כחלק מסצנות בתוך שריגי גפנים או במסגרות גיאומטריות. הפניניות הן מן העופות המבויתים השכיחים ביותר בפסיפסים לאחר הטווס, התרנגול והפסיון.
בפסיפס כנסיית באר שמע מופיע סל קלתוס קלוע ובו ערימה מסודרת של ביצי פניניית קסדה בצבע אפרפר־תכלת. בעוד שבמרבית הפסיפסים מתוארים בסלים פירות ותנובת צמחים, כאן מודגשת דווקא תנובת הביצים שנאספה מן העופות. משני עברי הסל מופיעות שתי פניניות הפונות אל עבר הביצים, ככל הנראה זכר ונקבה. לזכר מתוארת בליטת ה“קסדה” הבולטת מעל הראש, וכן דלדל העור שמתחת לסנטר, בעוד שאצל הנקבה מאפיינים אלה מעודנים יותר או חסרים. תיאור הזכר והנקבה יחד, לצד סל הביצים, מדגיש באופן ישיר את נושא הרבייה, תנובת המשק והיכולת להחזיק להקות גידול מבויתות. תיאור זה מזכיר את פסיפס כנסיית פטרה מן סוף המאה החמישית לסה״נ, המוקדם לפסיפס באר שמע בכמאה שנים, שבו מופיעים זוג יענים משני עברי סל ביצי יען גדולות. נראה כי חלק מן העיצובים בפסיפס באר שמע הושפעו ממנו.
בדומה לטווסים, לדררות ולעופות מבויתים אחרים, גם הפניניות משקפות עולם של חצרות, לולי גידול, משקי עופות ועושר חקלאי של בעלי המבנים. תפוצתן הרחבה בפסיפסי ארץ ישראל, הופעת סל תנובת הביצים בפסיפס באר שמע, לצד תיאורי הגידול והשימושים המשתקפים בספרות התקופה, מלמדים כי לא מדובר רק בעוף נוי דקורטיבי, אלא בבעל חיים מבוית בעל ערך כלכלי, קולינרי וחקלאי ממשי. תיאורי הפניניות מדגישים את יכולתם של בעלי המבנים להחזיק להקות גידול של עופות אקזוטיים מיובאים, ומעידים על ידע מקצועי, תנובת משק ויכולת כלכלית לגדל עופות יוקרתיים לאורך זמן. כך שימשו רצפות הפסיפס גם כמדיום חזותי לשיקוף התרבות, הכלכלה וחיי היום־יום של החברה הרומית־ביזנטית בארץ ישראל.
פסיון מצוי
הפסיון המצוי מתואר ב־15 אתרי פסיפס בארץ ישראל, בתפוצה גאוגרפית רחבה הכוללת את הגליל, יהודה, ירושלים, השפלה והנגב. תפוצה רחבה זו מלמדת כי היה עוף מוכר ומוערך היטב בארץ ישראל בתקופה הרומית והביזנטית.
הפסיון הוא עוף מבוית שמוצאו באסיה, והוא הובא אל אזור הים התיכון כבר בעת העתיקה, ככל הנראה מאזור קולכיס ונהר הפאזיס, שעל שמם נקשר שמו בעולם היווני־רומי (phasianos). מבחינה פילולוגית, גם השם העברי “פסיון” נגזר מן השם היווני־לטיני הקדום, דבר המלמד כי העוף היה מוכר בעולם ההלניסטי והרומי עוד בטרם הוכר ונקלט בספרות חז״ל ובמרחב הארץ־ישראלי. במקורות היהודיים אין הוא נזכר במקרא, והוא מופיע לראשונה רק בספרות חז״ל המאוחרת בשמות “פסיונין” ו“פסיונות”, כנראה כשם מושאל מן היוונית־לטינית.
ספרות התקופה מלמדת כי הפסיון נחשב עוף יוקרתי ונדיר, ובשרו הוגדר מאכל תאווה של בני המעמד הגבוה. אתנאוס, פליניוס, קולומלה, סטאטיוס ומרטיאליס מתארים את גידול הפסיונים בלולי רבייה ובבתי גידול מפוארים, ולעיתים אף בארמונות ובבתי עשירים. מן המקורות עולה כי נעשה שימוש בבשרם, בביציהם, בנוצותיהם ואף בזבל האורגני שהפיקו להקות הגידול.
בדומה לטווסים ולעופות מבויתים אחרים, גם בפסיונים בחרו האומנים לעצב בעיקר זכרים. הבחירה נבעה הן משיקולי יופי ואסתטיקה, שכן הזכרים גדולים, צבעוניים ומרשימים יותר, והן מן הרצון להציג סימני זיהוי ברורים של מין העוף באופן ריאליסטי וקל לזיהוי לצופה. לזכר הפסיון נוצות רב־גוניות ובוהקות, זנב ארוך ומפוצל, לחיים אדומות וציציות קטנות דמויות קרניים מעל הראש, בעוד שהנקבות קטנות יותר, בגוני חום־אפור מוסווים ואינן בולטות בנוף. האומנים ניצלו תכונות אלו כדי ליצור דגמים צבעוניים, מרשימים וקליטים מבחינה חזותית, וכך להעצים את הרושם הדקורטיבי של רצפות הפסיפס. העדפת תיאור הזכרים תואמת גם את עקרון ההכבדה, שלפיו לזכרים במינים רבים מתפתחות תכונות בולטות ומכבידות המשמשות להפגנת עוצמה וכשירות.
עם זאת, בכמה אתרים תוארו גם נקבות לצד הזכרים, ובכך נוספה משמעות של רבייה ולהקות גידול פעילות. בפסיפס חלת' אל־פולה, פסיפס הבקעה, מופיעות שתי נקבות פסיון במעגל המרכזי לצד שני זכרים צבעוניים במעגלים הסמוכים. הנקבות קטנות יותר ומעוצבות בגוני חום, אפור, צהבהב ולבן, בעוד שהזכרים גדולים ובולטים בשלל צבעים — שחור, אדום, חום, ירוק, קרם ולבן — וזנבם הארוך והמפואר מודגש במיוחד. תיאור הזכרים והנקבות יחד אינו רק אסתטי, אלא משקף היכרות קרובה עם העוף ועם גידולו המעשי, ומרמז על קיומן של להקות רבייה, ידע מקצועי ויכולת כלכלית להחזיק עופות יוקרתיים ומיובאים.
פסיונים מופיעים בפסיפסים כחלק מסצנות גנים פורחים, מוטבעים במדליונים של שריגי גפנים או של עלי אקנתוס ובמסגרות גיאומטריות, ולעיתים הם מתוארים כעופות גדולים, צבעוניים ומהודרים במיוחד. הפסיון מופיע ב־16 מתוך 62 אתרי פסיפסי העופות המוכרים בארץ ישראל — כ־25.8% מכלל הקורפוס. כ־81% ממופעי הפסיון עיטרו מבנים נוצריים, כ־12.5% מבנים יהודיים וכ־6.2% מבנים רומיים. כאשר בוחנים את שכיחותו היחסית מתוך קורפוס אתרי העופות של כל מגזר, מתברר כי הפסיון מופיע בכ־31% מן האתרים הנוצריים לעומת כ־15.4% בלבד מן האתרים היהודיים. פער זה עשוי לשקף את זיקתו של הפסיון לתרבות הציד, מאכלי היוקרה, גני הנוי והכנסיות האמידות של המרחב ביזנטי. תפוצתו הרחבה מלמדת כי כי עוף מבוית יוקרתי ואקזוטי, צבעוני ומרשים, אשר שיקף עושר, תרבות חומרית ויכולת להחזיק ולגדל בשבי עופות נדירים ומיובאים.
תפוצתו הרחבה של הפסיון בפסיפסי ארץ ישראל, לצד תיאורי הגידול והשימושים המשתקפים בספרות התקופה, מלמדים כי הפסיון היה עוף מבוית ובעל ערך כלכלי, חקלאי וקולינרי. ניכר כי תיאורי הפסיון בפסיפסים אינם משקפים רק אהבה לאסתטיקה או לקישוט, אלא גם עושר, ראוותנות, ידע מקצועי ויכולת להחזיק משקי עופות יוקרתיים. כך שימשו רצפות הפסיפס מדיום חזותי לשיקוף התרבות, הכלכלה, חיי היום־יום ותפיסות העולם של בעלי המבנים והחברה שבה פעלו, בהלימה למידע העולה מספרות התקופה על תרבות החצר והעושר של העולם הרומי־ביזנטי.
תרנגול הבית
תרנגול הבית משתייך לסדרת התרנגולאים. הוא מן העופות המבויתים הקדומים והנפוצים בעולם, שבוית בעיקר מתרנגול הבנקיבה (Gallus gallus), שמוצאו ביערות דרום־מזרח אסיה. לאחר ביותו הוא התפשט בהדרגה להודו, למסופוטמיה, למצרים, ליוון ולרומא, עד שהפך לאחד מעמודי התווך של המשק החקלאי בארץ ישראל בתקופה הרומית והביזנטית.
בפסיפסי ארץ ישראל מיוצג תרנגול הבית ב־21 פסיפסים, והוא העוף המבוית השכיח ביותר מבין עופות המשק. תפוצתו הגאוגרפית רחבה במיוחד וכוללת את הגליל העליון המערבי, הגליל התחתון, השרון, בקעת הירדן, ירושלים, שפלת יהודה והנגב המערבי. תפוצה רחבה זו משקפת את היותו עוף משק נפוץ, שגידולו לא הוגבל לאזור אקלימי או גאוגרפי מסוים, אלא היה מרכיב מרכזי במשק החקלאי ברחבי הארץ.
זיהויו של תרנגול הבית בפסיפסים פשוט יחסית בזכות צבעוניות הנוצות ומאפייניו המורפולוגיים הבולטים. הזכר מתואר בדרך כלל בעל כרבולת אדומה גדולה, דלדולים אדומים מפותחים מתחת למקור, זנב ארוך, צבעוני ומקושת כלפי מעלה, רגליים חזקות ונוצות צוואר מפוארות. התרנגולת קטנה וצנועה יותר, בעלת כרבולת קטנה וזנב קצר. מכלול סימנים אלה מאפשר זיהוי ודאי כמעט בכל המקרים.
בפסיפסים זוהו זכרים, נקבות ואף אפרוחים, אולם קיים חוסר איזון ברור בייצוגם. ברוב הפסיפסים מתואר דווקא התרנגול הזכר. העדפה זו אינה ייחודית לתרנגול הבית, אלא ניכרת גם במינים נוספים שבהם קיימת דו־צורתיות זוויגית בולטת, כגון הטווס והפסיון, שבהם הזכרים גדולים, צבעוניים ומרשימים מן הנקבות. נראה כי בחירת האמנים לתאר בעיקר את הזכרים נבעה בראש ובראשונה ממראם האסתטי, מנוכחותם הבולטת ומקלות זיהוים. עם זאת, ייתכן שהעדפה זו משקפת גם מוסכמות איקונוגרפיות ותפיסות תרבותיות שרווחו בעולם העתיק, אשר נטו להציג את הזכרים, הגדולים והחזקים, כמייצגים הטיפוסיים של המין.
קשה להעריך את משקלו היחסי של כל אחד מגורמים אלה, אולם מעניין לציין כי העדפה זו אינה עולה בקנה אחד עם חשיבותן הכלכלית של הנקבות, שהיו אחראיות להטלת הביצים, לרביית הלהקה ואף סיפקו בשר שנחשב עדין יותר. הפער שבין תרומתן המשקית של התרנגולות לבין ייצוגן המצומצם עשוי להעיד כי נראה כי השיקולים האסתטיים והאיקונוגרפיים היו דומיננטיים יותר מן החשיבות הכלכלית של כל אחד מן הזוויגים. עם זאת במספר פסיפסים מתועדים זכרים ונקבות יחד, המלמדים על ריבוי ואחזקת משק מניב.
בפסיפס הציפורים שבקפלת הקבורה הארמנית בירושלים, בפסיפס בית האמידים בלוד ובפסיפס כנסיית אלומה מתוארים תרנגול ותרנגולת זה לצד זה. בפסיפס כנסיית אלומה מופיעה אף תרנגולת המלווה באפרוחיה, תיאור נדיר, אך מאפיין את הפסיפס של אלומה בו הוצגו משפחות בעלי חיים עם צאצאיהם לצידם. תיאורים המדגישים את הפוריות, הרבייה ואת חיי המשק הפעילים.
חשיבותו הכלכלית של תרנגול הבית הייתה רבה. הוא סיפק בשר וביצים, התרבה במהירות, נדרש לשטח מחיה קטן יחסית וניזון ממגוון רחב של מקורות מזון, ולכן התאים למשקי בית מכל שכבות האוכלוסייה. סופרים רומיים ובהם קאטו, וארו, קולומלה ופליניוס הקדישו פרקים שלמים להקמת לולים, לבחירת עופות לרבייה, להאכלתם, לפיטומם ולטיפול באפרוחים, דבר המעיד על חשיבותו הרבה בכלכלה החקלאית של התקופה. גם ספרות חז"ל עוסקת בהרחבה בתרנגולות, בביצים, בדגירה, באפרוחים, בדיני נזיקין ובהיבטים הלכתיים ומעשיים נוספים הקשורים לגידולן, המלמדים כי גידול תרנגולות היה ענף משקי נפוץ ומושרש בארץ ישראל.
שכיחותו הגבוהה של תרנגול הבית בפסיפסי ארץ ישראל אינה מקרית. ייצוגו ב־21 פסיפסים, יותר מכל עוף מבוית אחר, משקף את מקומו המרכזי במשק החקלאי ובחיי היום־יום. ממצא זה עומד בהלימה עם הספרות החקלאית הרומית ועם המקורות היהודיים בני התקופה, המלמדים על תפוצתו הרחבה ועל חשיבותו הכלכלית. בכך מתחזקת גם אחת ממסקנות המחקר הנוכחי, שלפיה בחירת מיני העופות בפסיפסים לא הייתה אקראית או דקורטיבית בלבד, אלא העדיפה במידה רבה בעלי חיים בעלי תועלת לאדם, ובמיוחד מינים מבויתים אשר חשיבותם הכלכלית והחקלאית מתועדת היטב במקורות בני התקופה.
לצד תפקידו במשק החקלאי, שימש התרנגול גם לקרבות ולתחרויות. בעולם היווני והרומי היו קרבות התרנגולים מנהג נפוץ, ולעיתים אף נערכו עליהם הימורים וגודלו לשם כך תרנגולי קרב בעלי תכונות מתאימות. בפסיפס קפלת הקבורה מאל חמאם שבבית שאן מתואר קרב תרנגולים, שבו ניצבים שני זכרים זה מול זה בעימות חזיתי. סצנה זו זוהתה כבר בידי אבי־יונה כקרב תרנגולים, והיא מהווה עדות איקונוגרפית מובהקת לקיומו של מנהג תחרותי זה בארץ ישראל בתקופה הביזנטית.
לצד סצנות אלה מופיעים גם תיאורים ריאליסטיים מחיי המשק. בפסיפס מעון–נירים מתוארת תרנגולת שהטילה ביצה לתוך כלי חרס, תיעוד נדיר של התנהגות טבעית שאינו מוכר כמעט באמנות הפסיפס הביזנטית. סצנה זו מעידה על התבוננות ישירה של האמן בחיי היום־יום, ומוסיפה ממד תיעודי להבנת גידול התרנגולות בארץ ישראל בתקופה הביזנטית.
מכלול העדויות האיקונוגרפיות, הספרותיות והארכאוזואולוגיות מצביע על כך שתרנגול הבית היה אחד מעמודי התווך של המשק החקלאי בארץ ישראל בתקופה הרומית והביזנטית, ומעמדו זה משתקף היטב גם באמנות הפסיפס.
