ספר הפסיפסים | מחקר מקיף על פסיפסי ארץ ישראל | גרסת עבודה מתעדכנת • © ד"ר ענת אביטל • מותר לצטט טקסטים עם קרדיט • שימוש בתצלומים ובחומר החזותי מחייב אישור מראש ובכתב.

גידולים צמחיים, מלאכות וכלים

הצומח והחקלאות בפסיפסי ארץ ישראל

היקף המחקר ועושר הממצא

במחקר נבחנו מאות פסיפסים מן התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית בארץ ישראל, ומתוכם זוהו כ־140 פסיפסים שבהם מופיעים איורים הקשורים לצומח ולחקלאות. מן הפסיפסים הללו עולה תיעוד חזותי עשיר ומגוון של העולם החקלאי המקומי בהקשרו הצמחי: 31 מיני גידולים צמחיים, שמונה כלי עבודה, מלאכות חקלאיות שונות וכלים מגוונים ששימשו לקיבול התוצרת הצמחית, לשינועה בידי אדם ובהמה, להצגתה ולהגשתה למאכל.

כל הצמחים שנכללו במחקר קשורים לעולם החקלאות ולשימושי האדם. הם כוללים עצי פרי, גפנים, דגנים, ירקות, צמחי מאכל וגידולים נוספים, וכן פרחים וצמחים ששימשו לעיטור, לקליעה ולהכנת מוצרים. לצדם מתועדים שלבים שונים בתהליך החקלאי, כלי עבודה וכלי קיבול – מן הטיפול בצמח ובמטע, דרך הקטיף ואיסוף היבול ועד להובלת התוצרת, לאחסונה, להצגתה ולהגשתה.

הפסיפסים כתיעוד חזותי של החקלאות המקומית

איורי הצומח מעטרים את רצפות הפסיפס, אך בה בעת אוצרים מידע עשיר וחשוב על החקלאות בעת העתיקה. איורי הצמחים והסצנות החקלאיות משקפים היכרות קרובה עם הגידולים, עם מראם ועם דרכי הטיפול בהם, ומשלימים את המידע העולה מן המקורות הכתובים על מקומה המרכזי של החקלאות בכלכלה ובחיי היומיום. באמצעותם אפשר להתחקות אחר מינים שגודלו בארץ, אחר מלאכות חקלאיות וכלי עבודה, אחר דרכי איסוף היבול ושינועו, ואחר האופן שבו הוצגו פירות ותוצרים חקלאיים כביטוי לשפע, לרווחה ולמעמד.

הפסיפסים מציגים חקלאות מקומית מפותחת ותנובה מרשימה באמצעות דימויים ריאליסטיים, מקוריים ומגוונים של גידולים, כלים ופעולות מן השגרה החקלאית. לפיכך, מעבר לתרומתם האסתטית, התיאורים משמשים הצהרה חזותית והצגה לראווה של שפע, עוצמה כלכלית, ידע חקלאי, עיבוד תוצרת ושינועה לצורכי מסחר.

חשוב לציין כי הפסיפסים אינם מציגים תיעוד מלא של כל הגידולים ושל כל הפעולות שהתקיימו במשק החקלאי. התיעוד הוא בררני, ובחירת המינים והנושאים לעיטור הושתתה על שקלול של שיקולים רבים: התקציב והמשאבים שעמדו לרשות המזמינים, גודל הרצפה המיועדת לעיטור, בחירת בית המלאכה ורמת מיומנותם של היוצרים, אופיו החקלאי של האתר וענפי החקלאות שאפיינו אותו – ואשר אותם ביקשו בעלי המבנה להציג לראווה בפני הבאים בשעריו. על כל אלה נוספו מגבלותיה של טכניקת הפסיפס ויכולתה לבטא פרטים חזותיים באמצעות אבני הפסיפס.

הבחירה החזותית ותצוגת הראווה החקלאית

הבחירה במינים המתאימים לייצוג חזותי

כאמור, מיני הצמחים והכלים שנכנסו לרפרטואר העיטורי אינם משקפים את כל עולמה של החקלאות, אלא מבחר שעמד בכמה תנאי סף. עם התנאים המרכזיים נמנו יכולת זיהוי מיידית בידי הצופה בן התקופה, התאמה לביצוע בטכניקת הפסיפס, ערך אסתטי ואופנתי, קשר לחקלאות המקומית בסביבת האתר, ערך כלכלי שניתן להציגו לראווה כביטוי לשפע ולעוצמה, וכן האפשרות להציג באמצעותו יכולות חקלאיות שנחשבו מתקדמות בתקופתן. במיעוט מן התיאורים ניכר גם הקשר פולחני, כגון בתיאורי ארבעת המינים בפסיפסים מן המגזר היהודי.

לצורתם החיצונית של הצמחים הייתה אפוא חשיבות רבה בבחירתם. פירות בעלי מתאר ברור, צבע אופייני או מבנה ייחודי התאימו במיוחד לייצוג בפסיפס. לעומתם, גידולים קטנים, שקשה להבחין ביניהם באמצעות אבני הטסרה, התאימו פחות לייצוג פיגורטיבי. לכך הצטרפו שיקולים נוספים, ובהם מידת החידוש, היוקרה והמומחיות החקלאית שנקשרו בגידול. הבחירה החזותית הייתה אפוא בררנית מעצם טבעה ולא נועדה לשקף את מלוא מגוון הגידולים שהתקיימו במשק החקלאי.

בחירת הגידולים בתיאור הפיגורטיבי לעומת כתובת פסיפס רחוב

הפסיפסים הפיגורטיביים אינם מציגים את כלל הגידולים שהתקיימו במשק החקלאי, אלא מבחר שנועד ליצור דימויים ברורים, מזוהים ובעלי ערך חזותי. להבהרת עקרון הבחירה אפשר להשוותם לכתובת ההלכתית שבפסיפס בית הכנסת ברחוב, פסיפס יחיד ומיוחד במינו מן המאה השישית לספירה, שבו המידע החקלאי נמסר באמצעות מילים ולא באמצעות דימויים.

כתובת רחוב משמרת מסורת חקלאית־הלכתית קדומה יותר ומונה למעלה מעשרים גידולים ותוצרים חקלאיים שמעמדם לעניין שביעית, מעשרות ודמאי חייב הבהרה. לפיכך היא מזכירה גם גידולים שגורים וחסרי ייחוד חזותי, ובהם קטניות, תבלינים, זרעים, שום ובצל. הטקסט יכול לנקוב בשמו של כל גידול ללא תלות בצורתו, בצבעו או באפשרות לזהותו באמצעות אבני הטסרה.

בפסיפסים הפיגורטיביים פעלו עקרונות בחירה אחרים. מרבית ירקות הגינה, הקטניות וצמחי התבלין אינם מופיעים בהם, אף שהיו חלק חשוב מחיי היומיום ומהמשק החקלאי. גם גידולי יסוד ותיקים ונפוצים, כגון הזית, החיטה והשעורה, זכו לייצוג מצומצם ביחס לחשיבותם הכלכלית והתזונתית. השיבולים יוצאות במידה מסוימת מכלל זה, משום ששימשו גם לציון עונת הקיץ והקציר.

לעומת זאת, בפסיפסים הפיגורטיביים מתוארים גידולים גדולים, צבעוניים ובעלי מתאר מובהק שנעדרים מכתובת רחוב. עם אלה נמנים האספרג, הקינרס, צורות מיוחדות של דלועיים, כגון דלעת הבקבוק והקרא, וכן עצי פרי נשירים וזנים משובחים. גידולים אלה היו נדירים, חדשים או יוקרתיים יותר בחקלאות המקומית, והתאימו להצגת חדשנות, התמחות ואגרוטכנולוגיה מתקדמת לזמנה.

ההשוואה לכתובת רחוב מחדדת את אופיים הבררני של הפסיפסים הפיגורטיביים, שבהם הועדפו גידולים בעלי נוכחות חזותית, ערך אסתטי, יוקרה או חידוש חקלאי, שהתאימו להצגה לראווה.

הפסיפס כתצוגת ראווה חקלאית אופנתית

דפוס הבחירה מלמד כי הפסיפסים הפיגורטיביים לא נועדו להציג תמונת מצב מלאה ומאוזנת של החקלאות. גידולי היסוד השגורים זכו לייצוג מועט יחסית לחשיבותם, וגידולים קטנים וחסרי ייחוד חזותי כמעט שלא תוארו. לעומתם הועדפו גידולים בעלי מראה ברור ומרשים, מינים נדירים או חדשים, זנים משובחים וצורות מיוחדות של פירות וירקות. מינים אלה העידו לעיתים על התמחות חקלאית, על הצלחה בתִּרבות ובטיפוח ועל שימוש באגרוטכנולוגיה מתקדמת לזמנה.

בחירה זו מעידה שהפסיפסים שימשו תצוגת ראווה חקלאית אופנתית. מזמיני הפסיפס לא ביקשו להציג את כל מה שגודל במשק, אלא להבליט את המרכיבים היפים, החדשניים, היוקרתיים והראויים ביותר להתפארות. באמצעות הצגת גידולים מיוחדים, זנים משובחים, תנובה מרשימה והישגים חקלאיים הם ביטאו מומחיות, שפע, עוצמה כלכלית וגאווה בהישגיה של האחוזה, היישוב או הקהילה.

לצד הגידולים המיוחדים בולט מספר מצומצם של גידולים מסורתיים, ובראשם הגפן והרימון, ששכיחותם הרבה בפסיפסים נבעה לא רק מחשיבותם החקלאית, אלא גם מיופיים, מצבעוניותם ומהמקום המרכזי שתפסו באופנות העיטור של התקופה. אופנות אמנותיות רחבות השפיעו על בחירת הדימויים, אך הן לא אומצו בהכרח ללא שינוי. הן הותאמו למציאות המקומית, לגידולים שהיו מוכרים לצופים, לאופיו החקלאי של האתר ולמסרים שביקשו המזמינים להעביר.

התיאורים החזותיים מילאו אפוא תפקיד כפול: הם עיטרו את הרצפה ובה בעת הציגו בפני הבאים בשערי המבנה דיוקן מתוכנן של החקלאות המקומית. אין מדובר בקטלוג של כלל החקלאות, אלא בחלון ראווה שבאמצעותו בחרו מזמיני הפסיפס להציג את הישגיהם ואת דמותם הכלכלית. הפסיפס אינו אומר: „זה כל מה שגידלנו”, אלא: „זה מה שידענו לגדל, בזה הצטיינו ובכך ביקשנו להתגאות”.

תבניות אמנותיות ותכנים מקומיים

חלק מדגמי הצומח בפסיפסי ארץ ישראל השתייכו לרפרטואר אמנותי רחב שהיה מוכר ברחבי העולם הרומי והביזנטי. עם הדגמים הנפוצים נמנו שריגי גפן היוצרים מדליונים, סלים עמוסי פירות, תיאורי גידולים המשולבים במסגרות של עלי קוציץ (אקנתוס) או במסגרות גיאומטריות, וכן דמויות המייצגות את עונות השנה, שאליהן נלוו צמחים, פירות וכלים עונתיים. דגמים אלה העניקו ליוצרים תבניות קומפוזיציוניות מוכרות ושפה חזותית משותפת, אך לא קבעו את תוכנם המפורט של התיאורים ששובצו באופן מקומי בכל אתר.

ההבחנה בין התבנית לבין התוכן חיונית להבנת הפסיפסים. שריג הגפן, לדוגמה, היה דגם עיטורי נפוץ ברחבי האימפריה, אולם המדליונים שנוצרו באמצעותו שובצו בארץ ישראל במבחר מקומי ומשתנה של פירות, ירקות, כלים, מלאכות, בעלי חיים, דמויות אדם וסצנות. גם דגם הגפן עצמו הועשר בפרטים שנלקחו מן החקלאות המקומית: אשכולות בגוונים שונים ובשלבי הבשלה מגוונים, ענבים עגולים ומוארכים וצורות שונות של אשכולות. פרטים משתנים אלה מעידים על התבוננות בזנים ממשיים ועל רצון להציג את הגיוון והחידוש בחקלאות הגפן המקומית בכל אתר. התבנית סיפקה אפוא את המסגרת האמנותית, ואילו התוכן שנוצק לתוכה השתנה בהתאם לסביבה המקומית, לכלכלה ולהעדפותיהם של מזמיני הפסיפס בכל אתר.

גם תיאורי עונות השנה ממחישים את השילוב בין מוסכמה אמנותית למציאות חקלאית. השיבולים והמגל הסמוך לדמות הקיץ היו דימויים מקובלים בעולם הרומי והביזנטי, אך משמעותם הייתה ברורה גם לצופה המקומי מתוך מחזור העבודה החקלאי המוכר לו – הבשלת הדגנים וקצירם בקיץ. בפסיפסי בתי הכנסת קיבלה מערכת העונות ביטוי מקומי באמצעות שמות התקופות בלוח השנה העברי – תשרי, טבת, ניסן ותמוז – והפרחים שנלוו לדמות האביב הותאמו לפריחה העונתית המוכרת בנוף הארץ. עם זאת, חשוב לציין שתיאורי עונות השנה והצמחייה הסמלית הנלווית אליהן הם מיעוט בלבד בתוך מכלול התיאורים של גידולים, כלים ומלאכות חקלאיות בפסיפסי ארץ ישראל. רוב הממצא כולל פרטים רבים ומגוונים מן העשייה החקלאית הממשית.

קליטה ואדפטציה מקומית של מסורות אמנותיות

מן המחקר עולה כי דגמים שמקורם במסורות אמנותיות חיצוניות לא הועתקו בארץ כיחידות קבועות וללא שינוי, אלא עברו תהליך של ברירה, קליטה, אדפטציה והכרה. במונח אדפטציה הכוונה לתהליך שבו מוטיב חיצוני משתנה ומסתגל למציאות החזותית, החקלאית והתרבותית המקומית. מוטיב זר יכול היה להתקבל ולהשתרש כאשר היה מובן לצופה המקומי, התאים לצורכי בעלי המבנה וקיבל ביטוי שהיה מוכר מתוך המציאות החזותית והחקלאית של הארץ. מרכיבים שלא היו רלוונטיים או מובנים לקהל המקומי לא נקלטו ברפרטואר, ולעיתים עברו אדפטציה לצמחים ולצורות המוכרים בחקלאות המקומית.

תהליך כזה ניכר כבר באמנות היהודית של תקופת הבית השני, כאשר דגם הלוטוס שמקורו מחוץ לארץ נקלט ברפרטואר המקומי ועבר אדפטציה לדמותו של השושן הצחור – פרח גדול וגבוה, בעל אבקנים ארוכים ובולטים. גם לאחר האדפטציה לא נוצר השושן בתבנית אחידה: צורתו השתנתה בהתאם למדיום, לשטח שנועד לעיטור, לתקציב וליכולת הביצוע, בין שהיה מדובר בציור קיר, בגילוף באבן או ברצפת פסיפס. אין מדובר אפוא בהעתקה חוזרת של דגם קבוע, אלא בתהליך שבו מוטיב חיצוני קיבל צורה שהקהל המקומי יכול היה לזהות ולהבין.

תיאורי צומח כעדות לידע חקלאי מקומי

תיאורי האגס ממחישים היטב כיצד תוכן מקומי ומידע חקלאי מפורט נוצקו לתוך מסגרות עיטוריות מקובלות. בכנסיית כיסופים עוצב עץ אגס ריאליסטי במיוחד, ובמבנהו ניכרים סימנים לטכניקת ההרכבה שנהגה במטעים. פרט זה משני לכאורה לקומפוזיציה, אך דווקא משום כך הוא מלמד שהיוצר תיאר מראה שהיה מוכר לו מעצי המטע שבסביבה. בכנסיית המולד בבית לחם מתוארות שני זנים של אגס – ההבחנה ביניהן מצביעה על היכרות בלתי אמצעית עם שונותם של הפירות ועל מגוון המינים והזנים שגודלו באזור. התיאורים המזוהים עם האגס הסורי מופיעים בהרי יהודה, בתחום תפוצתו הטבעית ובסביבה המתאימה לגידולו. הופעת אגס קורשינסקי, שמוצאו במרכז אסיה ושנחשב מקור להעשרת השונות הגנטית של האגס התרבותי, עשויה להעיד גם על ניסיונות להכניסו לתרבות המקומית. תיאורים אלה משמרים פרטים מורפולוגיים ואגרוטכנולוגיים הקשורים למינים, לזנים ולשיטות גידול שנחשבו מתקדמות לזמנן.

קשר ישיר בין הדימוי לבין סביבת האתר ניכר בתיאור היחידאי של דלעת הבקבוק בפסיפס כנסיית כורסי. הדלעת שימשה כלי לנשיאת נוזלים, וקרבתה של הכנסייה לכינרת מחזקת את האפשרות ששימשה לנשיאת מים מן האגם. התיאור מחבר בין הצמח, השימוש המעשי שנעשה בו והסביבה שבה הונחה רצפת הפסיפס.

קליטת דגמים ושימושים בחיי היומיום

דוגמה נוספת למעבר של דגמים ושימושים מן העולם הרומי והביזנטי אל המציאות המקומית ניכרת בתיאורי פירות המונחים על עלים רחבים ודמויי לב, המזוהים עם עלי קולקס הקדמונים. בפסיפס האנשת גאיה מאנטיוכיה עוצבו עלי קולקס שעליהם מוגשים פירות שונים, ומהתיאורים משתקף השימוש בעלים הרחבים כמצע טבעי ונאה להגשת מזון. הקולקס, שמוצאו טרופי, נקלט גם בחקלאות ארץ ישראל ונזכר במקורות חז״ל כגידול מאכל. בפסיפסי הארץ אומץ הדגם של עלי הקולקס כמצע להצגת פירות, אך בכל אתר שובצו עליהם מיני פירות אחרים. השילוב בין הדגם המוכר לבין הבחירה המקומית בתכולתו מלמד על קליטת מנהג ההגשה ועל התאמתו לתוצרת החקלאית שביקשו להציג בכל אתר כחלק מתצוגת השפע.

אופנת עיצוב משותפת ותצוגת ראווה מקומית

השוואה בין פסיפס כנסיית קריות לבין הפסיפס מח'ירבת כפר חתא שבכפר קאסם מספקת דוגמה נוספת להבחנה בין מגמה חקלאית משותפת לבין העתקת דגם אמנותי. בשני הפסיפסים שובצו במסגרות של עלי קוציץ גידולים מיוחדים וכלים הקשורים לקטיף התוצרת ולהכנתה למאכל. בשניהם מופיעים קינרס, אגודות אספרג וכמה מיני דלועיים משותפים, ובהם מלון עגול, פקוס ואבטיח. בפסיפס קריות נוסף גם תיאור של לופה, ושאר מיני הגידולים שנבחרו בכל אחד מן הפסיפסים אינם זהים. גם המינים המשותפים לא הועתקו באותה צורה: הדלועיים שונים בפרטי עיצובם, והקינרס ואגודות האספרג מתוארים בכל פסיפס באופן אחר. נוסף על כך, בכל אחד מן האתרים נבחרו כלים שונים לטיפול בתוצרת, לקטיפתה ולהכנתה למאכל. שני הפסיפסים נבדלים אפוא במגוון הכולל של הגידולים, בצורות הפירות, במיני הכלים, בעיצובם של המינים המשותפים, בקומפוזיציה ובשילובי הצבעים של אבני הפסיפס.

שני הפסיפסים ייחודיים מאוד בתוך מכלול פסיפסי ארץ ישראל, הן בריבוי הגידולים המיוחדים והן בשילובם עם כלים הקשורים לקטיף התוצרת ולהכנתה למאכל. הדמיון ביניהם מלמד על אופנת עיצוב כללית של הצגת גידולים מיוחדים וכלים חקלאיים במסגרות של עלי קוציץ. ההבדלים במיני הגידולים, בצורות הפירות, בסוגי הכלים ובעיצובם של המינים המשותפים מלמדים על יצירה בראייה מקומית מכוונת, שנועדה להציג לראווה את החקלאות, האגרוטכנולוגיה והישגיו הייחודיים של כל אתר.

הפסיפסים בארץ ישראל הם תוצרים של מפגש בין אופנות אמנותיות רחבות לבין התבוננות מקומית, ידע חקלאי, תנאי סביבה ואינטרסים כלכליים. המינים, הזנים, הכלים, המלאכות והשימושים שנבחרו לשילוב במסגרות האמנותיות העניקו לכל פסיפס תוכן מקומי ומובחן.

תרומתם של הפסיפסים לחקר הצומח והחקלאות

הפסיפסים הם מקור חזותי ראשון במעלה לחקר הצומח והחקלאות בארץ ישראל בתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית. הם משלימים את המידע העולה מן המקורות הכתובים, מן הממצא הארכאולוגי ומן המחקר הבוטני, ומוסיפים לו את ממד המראה: כיצד נראו הגידולים בעיני בני התקופה, אילו מאפיינים אפשרו לזהותם, אילו תכונות הודגשו בהם ובאילו הקשרים חקלאיים וכלכליים שולבו.

התמונה המצטברת אינה קטלוג מלא של צמחי הארץ, אלא תיעוד חזותי נבחר של גידולים, זנים, כלים, מלאכות ותוצרים שנחשבו ראויים להצגה. הבחירה מלמדת מה היה מוכר ומזוהה, מה נחשב יפה, אופנתי, יוקרתי או חדשני, ובאילו הישגים חקלאיים ביקשו מזמיני הפסיפסים להתגאות. הפרטים המורפולוגיים מאפשרים לעיתים להבחין בין מינים וזנים, ואילו תיאורי ההרכבה, הקטיף, העיבוד והשינוע משמרים מידע על אגרוטכנולוגיה מתקדמת לזמנה.

שילובם של הצמחים עם כלי עבודה, כלי קיבול, אמצעי נשיאה, בהמות משא ודמויות אדם חושף מערך חקלאי וכלכלי שלם: מן הגידול בשדה, בגן ובמטע, דרך הקטיף ועיבוד התוצרת ועד לאחסונה, הובלתה, הצגתה והגשתה למאכל. הפסיפסים מתעדים אפוא חקלאות מקומית מפותחת, התמחות בגידולים ובזנים, תוצרת משובחת וקשרים בין הייצור החקלאי לבין המסחר והשוק.