גליל תחתון וגליל עליון: גיאוגרפיה רגיונאלית של צפון ישראל

ההגדרות השונות של הגליל: הגדרה מורחבת, בינונית ומצמצמת 

השוואה בין ההגדרות–

בצפון-  3 ההגדרות החבליות תוחמות את הגליל בליטאני

            התפקודית מצמצת, כמובן, עד גבול ישראל עם לבנון.

במזרח –  3 ההגדרות החבליות תוחמות את הגליל בבקע הירדן או במצוק ההעתקים

              התפקודית כוללת את בקע הירדן

במערב- ההגדרות המורחבת והמצמצת לא כוללות את מישור חוף הגליל

            הבינונית והתפקודית כוללות עד הים התיכון.

בדרום- הבינונית והמצמצמת לא כוללות את העמקים

            המורחבת והתפקודית כוללות את העמקים

חלוקות המשנה של הגליל, על פי חלוקה לתת חבלים הומוגניים

1. חלוקה רוחבית

מחלקים לגליל עליון ותחתון, כאשר בקעת בית הכרם ומתלול צורים מפריד בינהם. חלוקה המאופיינת ע"י הבדלים פיזיים.

מאפייני שני החלקים:

2. חלוקה אורכית

מבוססת על גיאומורפולוגיה.

חלוקה זו מחלקת את הגליל ל3- רצועות אורך- גליל מערבי, מרכזי ומזרחי.

3. חלוקה לתת חבלים

מאופיינת ע"י קרטריונים טופוגרפיים, הידרוגרפיים, צמחיה, קרקעות, מסלע ותהליכים טקטוניים וגיאומורפולגיים.

צורות ההתיישבות בגליל התחתון המרכזי במסגרת מועצה אזורית משגב

טבלה המתארת את צורות ההתיישבות, מיקומם, זיקתם לסביבה הפיזית, תפרוסתם והתארגנותם האזורית:

באזורים שהם בשליטת התושבים בני המיעוטים, ישנה רציפות טריטוריאלית, לעיתים הם תופשים קרקעות מדינה העושים בהן כבשלהם ולעיתים אף שימוש לא חוקי, למען יצירת עובדות מוגמרות בשטח.

מצב חמור זה, הביא לפיתוח תוכניות המצפים. הכוונה לפרוס ישובים יהודיים בגליל לתפוש קרקעות ולשמור על קרקעות מדינה. לשם כך דרושים שטחים נרחבים שזמינותם הולכת ומצטצמצת עם הזמן. תוכנית המצפים בוצעה כדי לתפוס קרקעות ולשמרן מהשתלטות מיעוטים וכן ע"מ לתגבר את האזור מבחינה כמותית ביהודים.

דיון בצורות ההתיישבות, המיקום הזיקה לסביבה הפיזית והתפרוסת

לפני קום המדינה היו 6 ישובים בשולי הגליל המזרחיים והמערביים.

עם קום המדינה הוחלט ליישב את הגליל בגלל סיבות ביטחוניות בעיקר בגבול הצפון, ע"י עולים שהופנו למושבים וע"י יוצאי פלמ"ח שהקימו קיבוצים. פרנסתם היתה על לול, יערנות, גידול מטעים, גידולי שדה מדגה ובע"ח.

בשנים 1952-62 הואט הפיתוח בגליל, הוקמו רק יודפת ושגב.

1965-69 – תוכנית "סוף סוף" – סו"ס. החלטה על הקמת מושבים וקיבוצים ומרכזי שירותים, בגוש שגב, אך היתה חסרה קרקע. כמו כן היתה קיימת הגירה שלילית מהגליל לאזור החוף.

אחרי 1967- עיקר הפיתוח הישראלי עבר לגבולות במעבר ל"קו הירוק", והגליל הוזנח פיתוחו.

עד 1974 המושבים בגליל סבלו מבעיות שונות של חוסר קרקע מתאימה לעיבוד חקלאי כתוצאה מתנאי השטח ההררי, חוסר נסיון וידע בחקלאות, עיבוד אדמה יקר, הוצאות גבוהות ביחס לתנובה. לכן הוחלט על משק של לולים, כי לא צורך שטח נרחב, לא קשור לאספקת מים. כאן נתקלו בתחרות ממשקי השפלה שמצאו שענף זה רווחי, עד שהועברו יותר מיכסות לאזור ההר.

כמו כן, הוחלט לנצל את השטח לגידולי פירות שבהר יש להם יתרון, אם כי נתקלו בתחרות מצד משקים מהשפלה. כמו כן הם לא קיבלו קצבת מים מספיקה אשר הורידה את תנובת עצים, וגם מחיר המים היה יקר מדי, זאת למרות שהיו אמורים לקבל סיבסוד יותר גבוה מאנשי השפלה- המים שלהם היו יותר יקרים כי היו צריכים להשקיע יותר מאמץ בהבאתם אל המושבים הגבוהים בגליל. בתקופה יותר מאוחרת קיבלו תוספת אדמות במרחק, בעמק החולה וזבולון, כפי שקיבלו הקיבוצים מקודם, והם נהנו מכך, עד היום.

1974-77 – תוכנית "יישוב הגליל"- לפריסה התיישבותית, בעיקבות מיעוט יהודים בגליל, ובעקבות תסיסת המיעוטים ב"יום האדמה", שדרשו בעלות על אדמות. כמו כן היתה הכרה שהגליל מפגר כלכלית ויש צורך לעודדו.

1973 –אחרי מלחמת כיפור, עם ההחמרה הביטחונית, עולה חשיבות הגליל וייהודו, עולה החשיבות לאזן את הגליל מבחינה דמוגרפית. קם רעיון כפרי התעשייה. כלומר להקים ישובים בסגנון כפרי, אך תושביו לא יהיו תלויים בחקלאות, אלא, יתפרנסו מתעשייה (מתכת, מחשבים- הדורשים כ"א מיומן ומקצועי בעל רמה גבוהה), תיירות ושירותים. במקביל הוחלט להגדיל את אוכלסיית הערים היהודיות- כרמיאל, צפת ומעלות. הוחלט להקים מפעלים שלא תהיה יוממות לאזור החוף וגם לא למזרח. נסללו כבישים לקישור מעלות-כרמיאל ונצרת עילית.

תוכנית מנוגדת היתה תוכנית "המצפים"- מגורים בגליל ויוממות לחוף.

הכפת"ים וגם המצפים נועדו למשוך תושבים מהמרכז והחוף לאזור בעל איכות חיים ושקט.

התושבים היו אמורים להגיע מקטגוריות שונות:

• בני דור המשך ממושבים בגליל – רמתם בינונית רוצים כפר חקלאי.
• קבוצות של משפחות עירוניות- מחפשים איכות חיים, בית פרטי וכד'.
• עולים מארצות רווחה – מחפשים איכות חיים וכד'.

מאפיינים פיזיים של רכס שגור ורכס יוטבת

השוואה בין שני הרכסים: