בריכת ממילא, בית קברות ומלון פאלאס: עוד עצירה בטיול האופניים שלנו בירושלים

יום הבחירות. חופש באמצע השבוע, מזג אוויר מושלם, לא קר ולא חם, ואנחנו על האופניים בירושלים. אחרי קבר יאסון ברחוב אלפסי ברחביה, דיוושנו כמה דקות במורד עד גן העצמאות ועצרנו ליד בריכת ממילא. רוב האנשים עוברים כאן בלי להסתכל. אנחנו הורדנו רגל מהפדל, נשענו על הגדר, והתחלנו לדבר.

מאיפה מביאים מים לעיר בלי נהר?

בימי הבית השני ירושלים הייתה עיר גדולה, יחסית לזמנה. גרו בה הרבה תושבים, ובשלושת הרגלים הגיעו אליה המוני עולי רגל. גם עבודת בית המקדש צרכה הרבה מים: טבילת הכוהנים, ניקוי המזבח והעזרה אחרי הקורבנות, ועולי הרגל עצמם נזקקו למים לטהרה. מעיין הגיחון לבדו לא הספיק לכל זה, ולכן חצבו בורות ובנו בריכות גדולות לאגירת מים.

כדי להבין למה הבריכה נמצאת דווקא כאן, צריך להסתכל על השטח. באזור כיכר פריז ורחוב קרן היסוד עובר קו פרשת המים הארצי. גשם שיורד ממזרח לקו זורם לכיוון מדבר יהודה וים המלח, וגשם שיורד ממערב זורם לכיוון הים התיכון. בריכת ממילא יושבת בראש גיא בן הינום, ואספה את מי הגשמים שירדו לכאן.

במורד גיא בן הינום

המים שלא נאספו בממילא המשיכו לזרום במורד הגיא, אל בריכת הסולטן שמתחת לימין משה ומשכנות שאננים, המקום שבו נערכות היום הופעות בקיץ. גם היא נבנתה כדי לאגור מי נגר. משם ממשיך גיא בן הינום ומקיף את הר ציון מדרום, עד שהוא מתחבר לנחל קדרון מתחת לעיר דוד.

זו בדיוק הטופוגרפיה שהגנה על ירושלים הקדומה. עיר דוד שוכנת על שלוחה צרה, עם נחל קדרון ממזרח והגיא המרכזי ממערב. אותם עמקים שהגנו על העיר קבעו גם לאן זורמים המים ואיפה אפשר לאסוף אותם.

בריכה ששירתה את העיר מאות שנים

בריכת ממילא אספה את מי הנגר שירדו בראש הגיא ושמרה אותם לשימוש העיר. היא שירתה את תושבי ירושלים מאות שנים. בתקופת המנדט עוד ניסו לחבר אותה לאספקת המים העירונית והתקינו בה משאבה, אבל כמות המים ואיכותם לא הצדיקו את זה, והניסיון נגמר מהר. עד היום רואים שם שאריות של צינורות.

ממילא: שם עתיק שנשאר

היום כולם מכירים את השם בזכות קניון ממילא, אבל הוא עתיק הרבה יותר, ויש לו כמה הסברים. ההסבר העממי הכי נחמד הוא שהשם בא מהערבית: "מים מן אללה". קל לזכור את הבריכה ככה.

סביב הבריכה משתרע בית הקברות המוסלמי העתיק ממילא, שנקרא גם מאמן אללה. מאות שנים קברו כאן את מוסלמי ירושלים. היום כל זה בתוך גן העצמאות, בין השבילים, העצים ורוכבי האופניים.

מעבר לכביש: מלון פאלאס

חוצים את רחוב אגרון ומגיעים למלון וולדורף אסטוריה. לפני שקיבל את השם המפורסם, זה היה מלון פאלאס, יוזמה של המועצה המוסלמית העליונה בראשות המופתי חג' אמין אל חוסייני. המופתי רצה מלון יוקרה שיתחרה במלונות האחרים בעיר ויראה כוח כלכלי ולאומי.

המלון נבנה מהר מאוד ונפתח בדצמבר 1929, עוד לפני מלון המלך דוד, שנפתח ב-1931. היו בו מעליות, חדרי רחצה פרטיים וחימום מרכזי, דברים שבאותה תקופה נחשבו לפאר של ממש.

וגם כאן חוזר בית הקברות. המלון נבנה על שטח שהיה קשור לבית הקברות, והבנייה עוררה התנגדות בקרב מוסלמים בעיר. אנשי המופתי הציגו פסקים מוסלמיים שמתירים לבנות על קרקע של בית קברות ישן, והמלון נבנה.

ימי הזוהר שלו היו קצרים. כבר בתקופת המנדט נכנסו אליו משרדי ממשלה, ואחרי קום המדינה ישב בו משרד התעשייה והמסחר.

ממשרדים למלון יוקרה

בשנת 2005 נמכר המתחם למשפחת רייכמן. החזית ההיסטורית, עם קשתות האבן והגילופים, נשמרה, והפנים נבנה מחדש. בשנת 2014 נפתח כאן מלון וולדורף אסטוריה ירושלים.

ולחובבי קולנוע: לפני השיפוץ צילמו בבניין הישן חלק מהסרט "מישהו לרוץ איתו", על פי ספרו של דויד גרוסמן.

ירושלים על אופניים

קבר מימי הבית השני, בריכה עתיקה, גאיות, בית קברות, מלון מנדטורי. כל זה בכמה מאות מטרים, ובלי להתאמץ בעליות. זה מה שאני אוהבת בירושלים: עוצרים, מסתכלים, ושואלים מה היה כאן קודם.

ד"ר ענת אביטל | מטיילים עם ענת