מנזר בית ג'ימאל, כנסיית סטפאנוס הקדוש ומנזר אחיות בית לחם

תולדות אתר בית ג'ימל, וגלגולי שם המקום

רבן גמליאל הזקן נזכר במעשיי השליחים, פרק ה', כחבר הסנהדרין שהגן על השליחים הנוצריים. בפרק כ"ב של אותו הספר, נזכר רבן גמליאל כמורה של שאול (פאולוס השליח) בצעירותו.

באיגרתו המפורסמת של לוקיאנוס, כוהן דת יווני משנת 415 לסה"נ, הוא מבשר לעולם הנוצרי על כך, שרבן גמליאל נגלה אליו בחלום, במשך שלושה לילות רצופים. רבן גמליאל הצביע על קבורתם של ארבעת הקדושים: סטפאנוס, ניקודמוס, גמליאל ובנו חביבוס.

בהתאם להוראותיו של רבן גמליאל בחלומו, מצא לוקיאנוס את הקבר והשרידים הקדושים. עם היוודע התגלית הקדושה ליוחנן, ההגמון של ירושלים, הוא ציווה להעביר את השרידים הקדושים לירושלים. השרידים הועברו לכנסיית הר ציון, לאתר הסעודה האחרונה.

על מקום קבורתם המקורי נבנתה אנדרטה ובה נותרו חלק מעצמותיו של סטפאנוס.

עוד כתב לוקיאנוס באגרתו, שחזיונותיו של רבן גמליאל התרחשו סמוך לכנסיית כפר גמלא. במרחק של 22 מילין (כ-30 קילומטר) מירושלים. החוקרים פרשו את כפר גמלא, כאחוזתו של גמליאל. כלומר ייחסו את האתר למקום מושבו של רבן גמליאל, בן המאה הראשונה לסה"נ.

ברבות השנים שם האתר עבר שינויים קלים: כפר גמלא הפך לבית ג'ימל. על פי האיגרת של לוקיאנוס, רבן גמליאל הוא זה שהביא את סטפאנוס לקבורה אחר סקילתו למוות יד גת שמנים. ורבן גמליאל מצא מקום ראוי לקבורתו באחוזתו בכפר גמלא. מאוחר יותר נקבר כאן גם ניקודמוס, אחיינו של רבן גמליאל, ואחד מתלמידיו הסודיים של ישוע. ועוד המוסרת הנוצרית מספרת שגם רבן גמליאל וגם בנו חביבוס התנצרו ונקברו ליד סטפאנוס הקדוש.

על אבן המשקוף (טבלת האזניים, טבולה אנסטה) המוצבת משמאל לדלת הכניסה לכנסייה, לדברי חוקר אפיגרפיה, האב אמיל פואש היה חקוק: "המקום שבו מונחים השרידים של סטפאנוס, הקדוש המעונה הראשון.  

כנסיית סטפאנוס הקדוש

הכנסייה הניצבת על תילה ופעילה בחלקו האחרוי של מנזר הגברים בבית ג'ימל, נבנתה בשנת 1930. הכנסייה המודרנית נבנתה על חורבות הכנסייה הביזנטית הקדומה.

הפסיפס הביזנטי מכנסיית סטפאנוס הקדוש בבית ג'ימאל

הפסיפס מתוארך לסיום העבודה של השלב השני בימי אנסטסיוס הא', בישוף ירושלים (שנה 461 או 476) או שנת 536 בימי כהונתו של אנסטסיוס בישוף אליותרופוליס. הפסיפס התגלה בתחום בית הספר החקלאי בית ג'ימל, נ.צ. 1493.1260. החפירה בוצעה על ידי שמבון א' וסטרוס א' בשנים 1989, 1991. גודל הפסיפס המקורי היה: 14.5 X 11 מ' (159.5 מ"ר). צבעי האבנים: לבן, שחור, אפור, כתום, צהוב, חום, תכלת. 

תיאורי הפסיפס מכנסיית סטפאנוס: רצפת הפסיפס של במת האפסיס הייתה מעוטרת בעשרה מדליונים של שריגי גפן המאוכלסים בדמויות אדם, צבי, עופות וכלים. השריגים נושאים עלים, קנוקנות ואשכולות ענבים. הענבים מעוצבים באמצעות מסגרת אבנים שחורות ותוך מגוון באבנים אפורות ולבנות או ורודות ולבנות.

מנזר הגברים הסָּלֵזְיָאנִים של בית ג'ימל

במנזר הגברים של בית ג'ימאל מתגוררים נזירים איטלקיים, מהמסדר הסָּלֵזְיָאנִי (בהיגוי ישראלי שגוי: סיליזיאנית). המסדר קרוי: המסדר הסָּלֵזְיָאנִי של סיינט ג'ון בוסקו – The Salesian Society of St. John Bosco (בלטינית: Societas Sancti Francisci Salesii). בקיצור: S.DB.

הארגון הוקם בשנת 1859 על ידי גון (ג'ובאני) בוסקו (שהיה מוכר בשמו: דון בוסקו), בעיר טורינו שבאיטליה, ברובע העתיק וולדוקו (Valdocco). שם עסק הארגון בעיקר בשליחות נוצרית בקרב בני העניים של העיר טורינו.  

הארגון הסָּלֵזְיָאנִי הקדיש עצמו לחינוך נוער ואחזקת מרכזי חינוך ופנימיות לנוער (Oratory) ונוער בסיכון, באמצעות מרכזים של פנימיות ובתי ספר חקלאיים ודואג לחסרי בית.

הארגון עוסק גם בפרסומים של חומרים מיסיונרים ובעוד כל מני משימות מיסיונריות, הכוללות קרוב עניים, נוער ויתומים אל הנצרות.

פעילויות נוצריות מסיונריות כגון אלו, היו מוכרת ונפוצות בישראל כבר במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, בעת בה הוקמו בתי חולים, בתי ספר ובתי יתומים לקליטת חסרי בית, יתומים וחולים חסרי כל במוסדות נוצריים, בעיקר בירושלים. אגב הטיפול המסור בהם על ידי נזירים ואחיות נוצריים, החוסים נטו להתקרב אל הנצרות (למורת רוחם של רבני ירושלים, כמובן). אחרי הקמת המדינה חל איסור גורף על פעילות מיסיונרית נוצרית בכל רחבי מדינת ישראל.