פיקוס השקמה: גמזיות מתוקות על עץ עתיק ומיוחד מאוד

פיקוס השקמה, Ficus sycomorus: מתוך עבודת דוקטורט / ד"ר ענת אביטל

פיקוס השקמה נמנה עם משפחת התותיים Moraceae. לפיקוסיים תפרחת הקרויה בשם 'פגה', אשר לה מבנה מיוחד כעין כד קעור. בראש הפגה פתח סגור על ידי קשקשים רעופים הנקרא בשם 'אוסטיאול'. הפרחים הקטנים יושבים בצידה הפנימי של והחבוי של הפגה, שהיא מצעית בשרנית של התפרחת.

מוצא השקמה ממזרח-אפריקה הטרופית, והיא נפוצה בבר מסודן ועד דרום-אפריקה, וגם בתימן. מאזורים אלו נפוץ העץ לארצות שלאורך החופים הדרומיים והמזרחיים של הים התיכון, כבר בתקופות קדומות, החל מ-4500 שנים לפסה"נ.

השקמה הינה עץ תרמופילי, ולכן הייתה לאחד העצים הבולטים במישור החוף בארץ ישראל לאחר שהובאה לכאן באופן מלאכותי בידי האדם. השתמשו בפירותיה של השקמה למאכל עד לתקופה המודרנית באמצע המאה ה-20. בארצות מוצאה וכנראה שגם בתקופות הראשונות להגעתה לארץ ישראל לוותה השקמה עם הצרעות הסימביונטיות המאביקות (Ceratosolen arabicus Mayr.), והתרבתה באופן טבעי באמצעות זרעים.[1]

במשך הדורות נעלמו מאביקיה,[2] השקמה חדלה לפתח זרעים, המשך ריבויה נעשה באופן וגטטיבי בידי בני האדם ובמקום פירות תקינים פיתח העץ פירות פַּרְתֶנוֹקַרְפּיִּים[3] חסרי זרעים. באזור החוף, בשלב ראשון, מתפתחות פגות רבות מעצמן ובשלב השני הן מתפתחות לפירות עסיסיים אכילים.[4]

ניתן לעורר בפגות התפתחות פרתנוקרפית בדרך מלאכותית על ידי ניקוב ועשיית חתכים בפגות בשלב השני. פעולה זו היא ה'בליסה' המוזכרת בספר עמוס: "בוקר אנוכי ובולס שקמים" (עמוס ז', י"ד).[5] כתוצאה מן החיתוך או הניקוב מופרש גז אתילן המשפיע על גדילת הפגה הצעירה במהירות ותוך 4-3 ימים היא מתפתחת לפרי עסיסי גדול ומתוק, ומצדה האחד נפער חתך עמוק ושחור.

השקמה הייתה גידול נפוץ במצרים העתיקה ותחילת תירבות השקמה נערך בה. בחפירות בקברים מצרים מהשושלות הקדומות (האלף השלישי לפסה"נ) ועד למאוחרות (מאות שמינית עד לרביעית לפסה"נ) נתגלו חלקי העץ השונים.

ביניהם נמצאו גם פגות שעברו בליסה, המלמדות על היכרות עם התהליך כבר בתקופות קדומות. מחוץ למצרים גידלו את העץ לאורך חופי ישראל, לבנון, קפריסין וטוניסיה. גידלו את השקמה לשימוש בפירות למאכל[6] (אך פירותיה נחשבו פחותים ולכן היו חייבים בתרומה רק אחד משישים),[7] לרפואה ובעיקר לשימוש בעצה[8] לבניה, לספנות ובייחוד לייצור ארונות קבורה במצרים הקדומה.

בתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית מוזכרת השקמה כאופיינית לאזור השפלה,[9] השקמה גם סימנה את הגבול בין הגליל התחתון שמגדל שקמים, לבין הגליל העליון שאינו מגדל שקמים.[10] ארונות קבורה המתוארכים לתקופה הרומית והעשויים מעצת השקמה נמצאו בעין גדי, יריחו וקרנטל. שחלות מפוחמות של פגות שקמה המתוארכות לתקופה הביזנטית נמצאו בחפירות הכפר עין גדי, דבר המעיד, לדברי מלמד וכסלו, על גידול שקמים באזור בתקופה הנידונה (גליל 1966, 355-306; פליקס 1967, 155-154; זהרי 1982, 332;  גליל 1993, 34-31; חומסקי 1984, 155-154; פליקס 2000, 264-259; עמר 2000, 198-194; מלמד וכסלו 2005, 96; Manniche 1989, 103; Zohary & Hopf 1994, 156-157; Zohary et al. 2012, 130-131).

השקמה בפרות יוונית ורומית[11]

תאופרסטוס תיאר את השקמה כעץ הגדל במצרים וייחודי לארץ זו. פירותיה נראים כפירות התאנה ודומים בגודלם לתאנה, מתוקים כתאנה שטרם בשלה, אינם מכילים זרעים וגדלים בכמויות גדולות על הגזע. הוא כתב שהפירות מבשילים רק לאחר בליסה באמצעות ציפורן ברזל לאחר ארבעה ימים. הוא ציין שלאחר הקטיף, הפירות יצמחו שוב ושוב פירות מאותו המקום בדיוק, ושהעצה יעילה למבחר שימושים (Theophrastus I, xiii, 5-xiv. 2; IV, II, 1-3).

דיוסקורידס כתב שהעץ דומה לתאנה, העלים דומים לעלי התות, העץ נושא פרי פעמיים עד ארבע פעמים בשנה, הפירות גדלים גם על הגזע כמו בתאנה, הפרי מתוק יותר מתאנים ירוקות, ואין בו גרעינים, הפרי לא מבשיל אלא אם כן נחרץ בציפורן או ברזל. הוא ציין שפירות העץ משמשים בעתות רעב בהן לא גדלה החיטה, כי העץ מניב פירות לאורך כל השנה. דיוסקורידס כתב שהפרי טוב למעיים, אך מזיק לקיבה. עוד הוא כתב שלפני שהעץ מניב פירות עושים חתכים בגזע לאיסוף החלב, החלב נאסף, מיובש ונשמר ככדורים ומשמש לסגירת פצעים, נגד הכשות נחש ונגד כאבים (Dioscorides I, p. 178-181).

השקמה בפסיפסים מארץ ישראל

השקמה התרמופילית הייתה עץ נפוץ במקומות נמוכים וחמימים, כמסתבר מן הכתובים. עיקר שימושיה נועדו להפקת עצה ופירותיה נחשבו ירודים, לכן, ייתכן שהופעותיה באומנות התקופה מעטות. מאותה הסיבה כנראה גם שעצי השקמה תוארו נטולי פירות בתבליט לכיש, המתעד את מסע סנחריב לכיבוש לכיש בשנת 701 לפסה"נ (כסלו 2000, 30-23).

בעיטורים בפסיפסי ארץ ישראל ניתן להצביע בוודאות (או כמעט בוודאות) על העיטור בפרות השקמה בארבעה מקרים בלבד, וכל האתרים בהם מעוטרות שקמים מצויים בתחומי האקלים בהם עצי שקמה מסוגלים לגדול: ציפורי בגליל התחתון, כנסיות חורבת בית לויה וחורבת מדרס בשפלת יהודה, ובית הכנסת השומרוני חורבת סמארה במורדות המערביים של השומרון.

בעיטור מרצפת בית חג הנילוס בציפורי מעוטרת פגת שקמה בתיאור עדין, ריאליסטי ומדויק להפליא באבנים כתומות בהירות, בינות לפירות אחרים המוצגים לראווה ולמנחה (איור 60).

בעיטור מכנסיית בית לויה מוצגות בסל לראווה ולמנחה, כנראה פגות שקמה צהבהבות, פתח האוסטיאול מסומן באבנים לבנות ואדומות (איור 311).

בתיאור מכנסיית חורבת מדרס, צמוד לתאנה סגלגלה מונחות בסל שתי פגות בגוונים כתומים וצורתן כעין טיפה (איור 427).

בעיטור יחיד במינו ומדהים בעיצובו מחורבת סמארה מתוארים ענפים עמוסי פגות מגילאים וגדלים שונים וגוונים התואמים את הגילאים השונים הפגות, מכיוון שעיקרו של התיאור נהרס, קשה להתחקות אחר כל פרטי העיצוב (איור 428).

פגות שקמה מאוכלסות לראווה ולעיטור במדליון קוציץ מכנסיית קריות לצדן מלון עגול וענבים מוארכים. בפגות אלו פי האוסטיאול ניכר באבנים שחורות וחומות, הכהות מן הפגה עצמה (איור 429).

[1] דנין סבור שלא קיימים תנאים לנביטת זרעי השקמה בישראל, ומאז ומעולם התרבתה השקמה בישראל רק באופן וגטטיבי על ידי החקלאים (דנין 1990).

[2] עצי שקמה בליווי מאביקיהם משגשגים כיום בסודאן (Zohary et al. 2012, 130).

[3] פרי פרתנורקפי הינו פרי המתפתח ללא הפרייה.

[4] הפירות קרויים בערבית 'ג'ומז', ושם זה משמר את הכינוי 'גמזיות' לענפים הדקים עליהם נישאות הפגות, והיה זה גם שמן של הפגות עצמן (פליקס 1982, 166).

[5] פעולת הבליסה קרויה 'סִטוּף' בספרות התלמודית.

[6] פגות השקמה שימשו למאכל גם עקב הבשלתן לפני התאנים פגות (Dalby 2003, 317).

[7] "כל תרומה שאין מקפידין…אלו ניטלין אחד מששים…וגמזיות ותורמסין ושעורין" (תוספתא תרומה, ה',ז).

[8] "אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, מפני שהיא עבודה" (משנה שביעית, פרק ד', ה'), נהגו לכרות את גזע השקמה בצעירותו ('בתולת השקמה'), וליצור גדם ('סדן השקמה'). פעולה זו עוררה ניצנים רדומים בגדם, אשר ממנו צמחו נצרים שפיתחו קורות ישרות, הן 'קורות שקמה', הנוחות מאוד לשימוש בקירוי בתים ולבנייה (פליקס 2000, 262-259).

[9] "סימן להרים מילין סימן לעמקים דקלים סימן לנחלים קנים סימן לשפלים שקמים" (תוספתא שביעית, פרק ז', ט').

[10] "מכפר חנניה ולמעלה, כל שאינו מגדל שקמים- גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמים- גליל התחתון" (משנה שביעית, פרק ט' ב').

[11] ביוונית- sykomoron, בלטינית-  sycomorunאו  morum Aegyptium (Dalby 2003, 317).