טנזניה וזנזיבר – טיול ספארי ונופש – מדריך מקיף לשמורות ואתרי חובה לישראלים – כל מה שצריך לדעת

גם אל שמורת רואהה מרבית התיירים מגיעים בטיסה מקומית מדאר-אסלאם, והם נשארים למשך יום אחד או יומיים בשמורה. אנחנו, כאמור הגענו בנסיעות ארוכות-ארוכות – אבל לגמרי מספקות, מעניינות, מאתגרות ונסיעות כאלו שעזרו לנו להכיר את טנזניה מבפנים. להכיר את הכבישים, הדרכים והאנשים מקורב.

שמורת רואהה היא ענקית, ומבקרים בה חלק בחלק קטן מאוד ממנה. אבל כמות בעלי החיים היא מהממת. ודבר נוסף, שחובה לעשות ברואהה הוא ספארי הליכה לאורך נהר רואהה. זו הרפתקה שאין דוגמתה.

בכניסה לשמורה שילמנו תשלום הגון, ויקר יותר מכל שמורה אחרת, אבל לגמרי מתגמל. שכרנו מדריך בשער השמורה, ויצאנו לסיור ספארי לאורך נהר הרואהה. עצרנו על הגשר הנודע של השמורה. מתחת לרגלינו היו עשרות קרוקודילים, היפופטמים, ואינספור עופות מים, עופות שחיים בסימביוזה עם היונקים הגדולים, עופות דורסים. בסך הכול בטווח העין זכינו לצפייה במבחר מטורף של עופות מים מהגדולים בעולם, חלקם יציבים בטנזניה, וחלקם עופות נודדים וחורפים בטנזניה.

ספארי בשמורת רואהה

את הסיור הרכוב המשכנו לאורכו של נהר הרואהה, וגם נכנסנו קצת אל סבך השיחים והעצים של הסוואנות. את הדרך חצו בשלווה סטואית עדרי פילות עתיקות עם גורים, שקטים, רגועים ושלטניים על סביבתם.

מדי פעם גם הגיח אל הדרך פיל צעיר, בודד או כחלק מלהקת בנים קטנה. פילים כאלו נוהגים להתרגז על כניסת זרים לתחומם, לא אוהבים ג'יפאים, ולא אוהבים אורחים לא רצויים, כבני אדם סקרניים. פילים אלו מתריסים אל מול אורחי הסוואנה הרכובים על גלגלים. ולפעמים הם מתעקשים לחסום את הדרך: "עד כאן חביבי. כאן אני הבוס. נראה אותך עובר אותי!" כן. יש להם לפילים מן חכמה כזאת עתיקה, תבונה אנושית משהו, וקצת תכונות של ערסים עקשנים באמצע הכביש.

בקרב המוחות האפריקני הזה, המדריך תמיד אמר לנו להירגע. הכל בסדר. הפיל לא מסוכן. כל זמן שאוזני הפיל שמוטות ולא זקורות – הוא לא מאיים באמת. הפיל בסך הכל משחק משחקי כוח על השליטה במרחב.

אחרי דקה ארוכה של מאבק סבלנות שקט ועצור, פנים אל פנים מול פיל אפריקני מתריס כזה, הפיל מוותר, כמו נמאס לו. אבל לא לפני שהוא מודיע בקול זועף, ומנער את ראשו בחוסר שביעות רצון, מצמצם עיניים בזעם קשוח, גוער בנו היטב על שעצבנו אותו, מסביר שהוא ממש לא מרוצה מהמצב, אבל, יאללה, אתם, אין לי זמן בשבילכם כל היום…. וממשיך בדרכו וחוצה את הדרך לצידה השני בשלוות ענקים, ונעלם בסבך.

לצד נהר רואהה המדריך זיהה התקהלות רכבים. התקהלות כזו היא סמן לתצפית של קהל תיירים על נקודת עניין, בדרך כלל אריות. אף אנו עצרנו כמה מטרים מעל גדת נהר רואהה. למרגלותנו, על גדת הנהר רבצו שלוש לביאות וכמה גורים השתובבו לידן. את עיננו צדה לביאה אחת עם גור מתוק, שהלך אחריה לכל מקום בו היא נעה. הלביאה ירדה ללקוק מים מן הנהר בכריעה, אחריה כרע גם הגור ולקק. האם עבר בהילוך מלכותי אל הגדה השנייה, ואחריה צעד בשלווה גם הגור.

בהמשך הסיור חלפנו על פני מאות עצי באובב זקנים ובאים בימים, שיש האומדים את גילם במאות ואפילו אלפי שנים. סוקולנט ענק ממשפחת החלבלוביים Europhobia candelabra. צד הדרך ראינו חזירי יבלות (הלא הוא פומבה Pumbaa מ"מלך האריות"), אנטילופה קודו, תרנגולות פניניות הקסדה, יונים, תורי צווארון, פרנקולין, זברות, ג'ירפות, קופי בבון.

 ואת מי לא ראינו, אבל ממש ממש ממש רצינו לראות? את הצ'יטה. לא. לא ראינו. בשביל לצפות בצ'יטה בסוואנה, יש מצב שאחזור אל השמורות הצפוניות של טנזניה, שם היא מצויה יותר.

לאחר ששבענו ממראות היום, ומכיוון שהשמורה נסגרת בשעה 18:00 ליציאה אחרונה, מיהרנו לכיוון היציאה. לא עזבנו השמורה לפני שהזמנו ושילמנו עבור סיור למחרת בשעה 06:00 בבוקר, עם פתיחת שמורת רואהה, לספארי רגלי מאתגר וחווייתי.

היה מוזמן לנו לילה בקאמפ מחוץ לשמורה, שמטבע הדברים, הקאמפים שמחוץ לשמורות זולים בהרבה. כשיצאנו מהשמורה היה כבר חשוך לגמרי.

שמורת רואהה מצויה בלב סוואנות אדירות, ובמרחק של שעתיים נסיעה מצויה העיר הקרובה ביותר. אבל כפרים וכפרירים והתיישבויות אדם רבות מצויות סביב סביב. חלק מהתושבים שסביב השמורה פונו מהשמורה, על מנת לאפשר שמורת טבע סטרילית מבני אדם, והם קיבלו שטחים חלופיים מחוצה לה.

מכל עברי השמורה ובתוכה דרכי עפר רבות, חלקן טובות ואחרות בוציות לאחר הגשם, חוליות מאוד או משובשות לחלוטין. חיפשנו את הקאמפ שלנו בגוגל מפס, ואכן הוא נמצא. ניווטנו עם הרכב לפי גוגל במשך כשעה. כעבור שעה, נעלמה הקליטה, ולא ממש ידענו לאן להמשיך, כי גם הקאמפ היה מסומן שאיזהו מקום ללא דרך ידועה לגוגל מפס. נותרו לנו הכוכבים, קור הרוח של בני, ידיעה ואמונה שאנחנו ממש קרובים.

אחרי שיטוטים בחשכה מוחלטת, כשרק אורות הרכב לרשותנו, מצאנו שילוט דהוי על לוח עץ לכיוון הקאמפ. הסתובבנו עוד קצת בחושך בן דרכי החול עמוק, ובסוף הגענו. הכל חשוך, אין נפש חיה. היה קצת מוזר האמת, ולא ממש נעים. היינו כבר עייפים, רעבים, מזיעים ודי, רוצים לאכול וללכת לישון. מה גם שרצינו לקדים לישון, כדי לצאת ב-5 בבוקר ולהגיע בזמן לסיור הספארי הרגלי בשמורה.

למרבה הפלא, פתאום הגיחו שני אנשים, והם תמהו יותר מאיתנו, כי לא הייתה קיימת אצלם הזמנה. מפה לשם, טלפונים עם מנהל הקאמפ, חיכינו הרבה זמן, ולבסוף הם הבינו שחייבים לתת לנו חדרים, לא לפני שכל החיוב ירד בוויזה.

ארוחת ערב (שהייתה ממש דלה, רק אורז ומים, כי אין בקאמפ כלום כשאין אורחים) הגיעה מאוד באיחור, ואני ויתרתי והלכתי לישון כבר בלי. מי יכול לאכול בעייפות כזו, ובאסה כזו. הקאמפ הוא ביקתות עץ על קלונסאות גבוהות, שמגביהות את הבקתה מהסביבה. ליוו אותנו שני עובדים, והאחד מהם היה מואסי, שומר חמוש, לבוש כמיטב המסורת המאסאית, אדום צבעוני ומרשים. קיבלנו מכשיר קשר לכל מקרה של צורך בעזרה.

הוסבר לנו היטב, שאין אישור לצאת מהחדר לא ביום ולא בלילה ללא ליווי מסאי, כי מסתובבים בשטח אריות, והקאמפ לא מגודר. נו… רק זה היה חסר לנו. למרבה המזל היו מים חמים במקלחת, והמיטות היו סבירות. נרדמנו ברגע.

בבוקר השכמנו, קראנו בקשר למסאי שיבוא לקחת אתנו ויצאנו אל הרכב עם הציוד. נפרדנו, לא לפני שקבענו מקום בתוך שמורת רואהה לקבל ארוחת בוקר וצהרים, כי בקאמפ, כאמור, כשאין אורחים אין כל אספקה למעט אורז ומים.

נסענו אל הכניסה לשמורה, והגענו כמה דקות אחרי 6 בבוקר. אבל בזמן טנזניה, ממש הקדמנו. והרי אתמול המדריך הסביר לנו, שממש חשוב להגיע מוקדם בבוקר לספארי הרגלי, על מנת שנוכל לצפות במקסימום בעלי חיים, לפני שהשמש עולה וכולם נעלמים והולכים לצל? אז אמרו…. כל הצוות ישן עדיין, כולל השומרים, כולל מנהל הקופות, כולל המדריך והמאבטחים שלנו.

נו טוב. התעוררו בסוף, שפשו עיניים, ובשעה 6 וחצי נכנסנו אל השמורה.

החננו את הרכב ליד מנחת המטוסים הראשי ומינהלת השמורה. התלוונו במדריך ושני ריינג'רים, צעיר ומבוגר מנוסה וביריון רציני. לשני הריינג'רים היו רובי צייד מטורפים, עם כדורים שיכולים להרוג פיל (מה שנקרא להרוג פיל).

לפני היציאה לטיול, הצטיידנו במה שהיה לנו בתיקים, קצת פרות יבשים וכמה ביסקוויטים, מים, כובעים, קרם הגנה ונעליים גבוהות. האמת, שממש, ממש לא ידענו לקראת מה אנו הולכים. ממש לא ידענו. וזה כל הכיף בעצם. 

הריינג'ר המבוגר אמר לנו שהוא הולך ראשון. אחריו אנחנו, ולבסוף המדריך ואחרון הריינג'ר הצעיר. הריינג'ר הצעיר היה בחור בהיר בצורה לא מובנת, נראה היה כמו מישהו מעורב מהמזרח הרחוק. לאחר שכבר נעשינו חברים, שאלנו אותו למוצאו, והסתבר שהוא בן של יוונייה שהכירה בחור טנזני, והוא גדל בטנזניה. הוא סיפר שמקווה להרוויח כסף כריינג'ר ולצאת ללמוד הנדסת סביבה וקיימות בארושה, עיר ההשכלה של טנזניה. בתחומים אלו יש הרבה תעסוקה בשמורות בטנזניה.

הריינג'ר המבוגר נסך בנו בטחון-על, הסביר לנו ללכת בטור עורפי צמוד, לא להרים את הקול, ולהיות מאוד ממושמעים להוראותיו. הראה לנו כמה תנועות ידיים המורות לעצור, להמשיך קדימה, ללכת לאחור, ולבסוף גם הוראה לרוץ ולברוח. טוב. זה כבר התחיל להיות מלחיץ משהו.

יצאנו כבר כחום היום, בשעה 7 וחצי, השמש כבר גבוהה בשמיים, טמפרטורה של 32 מעלות, ולח. לו רק ידענו, שבשמש טרופית טנזנית, שמגיעה כמעט בזניט, ישר ב-90 מעלות מעל לראש, אפשר לקבל קרינה לגוף מבעד לבגדים הארוכים ואפילו להישרף ממנה – כנראה שהיינו מתמרחים בערמות של קרם הגנה. אבל לא ידענו זאת עד סוף היום, כשמצאנו שהאדמנו מקרינת השמש הטנזנית החזקה והישירה גם מתחת לבגדים.

קיצר, יצאנו לספארי הרגלי, והיישרנו דרכנו אל עבר ערוץ נהר רואהה הגדול. הנהר רחב מאוד, ואפילו בסוף העונה היבשה עדין זורמים בו מים. המים רדודים, ומתפצלים לערוצים קטנים, מתפסקים לנחלי משנה בין סלעי ענק ובריכות קטנות ומעט יותר עמוקות. המראה נהדר, ושלל בעלי החיים, היונקים הגדולים, הזוחלים הקדמוניים והעופות נראים למרחקים.

היתרון בטיול ספארי בשמורת רואהה בסיום העונה היבשה הוא האפשרות לצפות בריכוז גדול של בעלי חיים שנמשכים אל המים המועטים המצויים במרחב האינסופי של יובש מוחלט בסיום העונה היבשה.

 הפילים החכמים יודעים למצוא גם מים מתחת לאדמה, בעזרת כישורי הזיכרון ארוך הטווח שלהם. במחקרים הסתבר שפילות מנהיגות זוכרות בורות מים משנים רבות לאחור, בעת שהן היו צעירות והובלו אל בורות המים הללו, על ידי מנהיגה מבוגרת קודמת. הפילים יודעים גם לחפור בורות ולהגיע למים שמתחת לפני הקרקע, ולהרוות צימאונם ולצנן עצמם בעזרת המים, גם באזורים שוממים מנחלים או מעיינות. בורות המים שהפילים מגלים, עוזרים גם לבעלי חיים אחרים למצוא מים, לאחר שהפילים עזבו אותם.

 נהר רואהה הגדול מושך אליו את בעלי החיים של הסוואנה, והמראה המרוכז של אלפים ועשרות אלפים של פרטים הוא מרשים ביותר. מעניין ביותר לציין את השקט והדממה בה הטבע מתנהל. הרמוניה מושלמת ששוררת בטבע, בין מינים רבים של בעלי חיים שונים, קטנים, גדולים, עופות יונקים, זוחלים ועוד. כשהאדם מגיע עליו להשתלב בשקט, בזהירות, בלי להפר את האיזון העדין שבין כל מרכבי השלמות הפסטורלית והמגוון הביולוגי העצום.

ירדנו קרוב לערוץ. הולכים בטור, צמודים, בדממה. מדי פעם הרינג'ר המבוגר הראה לנו עקבות פילים, אריות, קופים, היפו. גם את גללי הצואה וסימני שתן שלהם ראינו והיכרנו.

האתגר העיקרי בטיול ספארי רגלי לאורך נהר הרואהה נובע מהרצון לשילוב של כמה עניינים חשובים: השאיפה ללכת לאורך הנהר ולהתקרב אל בעלי החיים, לא להבהיל אותם, לא להרחיק אותם מאיתנו, לא לעשות פעולות חריגות של תנועות או קול כדי לא ליצור לעצמנו מצב מסוכן, להיזהר בעיקר מ: פילים, קרוקודילים ששורצים במים באלפים, להיזהר מהיפו שהם מהמסוכנים ביונקים הגדולים, ולהיזהר מאריות שזה עתה טורחים על טרף הלילה, כלומר לא לאיים על הסטייק של האריה – הוא מאוד קנאי לארוחה שלו, מטבע הדברים…

המעבר בין צדדי הנחל נעשה מעל לסלעים, מעל לחלוקי נחל, כשמצד אחד בריכת קרוקודילים והיפו במרחק של כ-20 מטר, ומהעבר השני, עדר פילות במרחק של כ-200 מטר. ומי יודע אם אין אריות על הגדה שמסתרים בתך העשב היבש שבין השיחים, שצבעם זהה לצבע הצהוב השולט וצבע האדמה הצהבהבה והיבשה. אי אפשר לראות אריות. פשוט אי אפשר. גם הריינג'ר לא רואה אותם כשהם בתוך הסבך!

באמת, אני יכולה להגיד, שזו אחת החוויות הכי מעניינות שהיו לי בחיים. מאתגר את עצבי הפחד. מאתגר את היחסים שלנו כקבוצה מול הביטחון העילאי שנסכו עלינו הריינג'רים, ששמרו עלינו מלפנים ומאחור. ומהצד השני באמת התקרבנו למקסימום שאדם יכול להתקרב אל תנין היאור, היפו, פיל ואריה בטבע- מבלי לגרום לו לבהלה, או לגרום לו לרצון לתקוף אותנו.

זו אמנות הבלתי אפשרי – שנלמדת רק בחיים עם הטבע מיום שבו נולדת בטנזניה, וגדלת עם החיות הגדולות ביומיום. כך אתה מזהה כל תנועה, ניד עפעף, תנועת אוזן, רקיעת רגל ומנוד ראש – ויודע מה בעל החיים חש, ומה הוא עומד לעשות בכל רקע נתון. הריינג'רים והמדריכים יודעים לפענח בקלות אם בעל החיים רעב ועצבני וכדאי מאוד שלא להרגיז אותו עוד יותר, או שבע ושליו, ואפשר להתקרב אל לביאה שבעה בלי חשש, אפילו לכדי שני מטר מרחק, בצורה שקטה ורגועה לחלוטין. 

מהפילים גם צריך להיזהר. פיל עצבני הוא חיה מהירה ודוהרת בעצמה של טנק, ודבר כזה אף אחד לא רוצה. כדי לא להרגיז פילים, צריך לשמור על מרחק גדול של כמה מאות מטרים מהם. לפילים חוש ריח מפותח ביותר, והם מריחים בני אדם ממרחקים. ריח בני האדם מגיע אל הפילים באמצעות הרוח, ומדידת כיוון הרוח עזרה לריינג'ר לדעת אם הפילים מזהים אותנו ממרחק של כחצי קילומטר או שא. מכיוון שהרוח נשבה מהכיוון שלנו לכיוון הפילות שהיות בדרכן אל המים, הריינג'ר העביר אותנו אל הגדה השנייה. כמובן, שנזהרו שלא לחצות על ראש של קרוקודילים….

כן. זה היה מעניין ביותר. כי מותר להתקרב אל ברכת תנינים (קרוקודילים) עד כ-20 מטר מהמים. אם תתקרב יותר, התנין יכול להגיח מהמים אליך במהירות שיא שלא תספיק אפילו להגיד "שלום עליך רבי" או "ג'ק רובינסון". אבל למעלה מ-20 מטר זהו טווח שתנין יאור לא יטרח לנסות להגיע לבן אדם.

הקרוקודילים חיים בבריכות בסימביוזה מעניינת עם ההיפו. ההיפו, בניגוד לתנין, דווקא כן יכולים לצאת לתקוף בן אדם מחוץ למים, ביציאה דרך גדה חולית רדודה, ואליהם אסור להתקרב במקרה כזה, וצריך לשמור על מרחק יותר גדול בהרבה. ההיפו עלול לצאת מהמים לתקף בן אדם במהירות אדירה וקטלנית. במקרה של התקפה, ההיפו ירוץ ישירות אל האדם וימחץ אותו כמו זבוב. אומרים שההיפו כל כך טיפש שהוא רץ רק ישר, אז אם אתה רוצה להינצל מהיפו שרודף אותך, פשוט תרוץ הצידה, וההיפו כבר יאבד אותך. לא בדקנו את אמיתות העצה…

היפו לא יכול לצאת מהים בברכה שמוקפת בסלעים גבוהים. גופו מסורבל וכבד, והוא יכול לצאת מהמים רק באזור של חול או סלעים נמוכים מאוד. במקרה של בריכת היפופוטמים מוקפת בסלעים אדירים ניתן להתקרב ולצפות על ההיפו ועל חבריהם הקרוקודילים מקרוב יחסית. עדיין מרגש לדעת שאתה חי על זמן שאול בקרבת אותם יצורים.

בין ההיפו והקרוקודילים מתקיימים יחסי שיתוף. ההיפו בוטשים במים ומעלים יצורים מהקרקעית שהקרוקודיל יכול לאכול. ומצד שני הקרוקודילים מספקים להיפו הגנה מטורפים גדולים. ההיפו חיים במהלך היום ברביצה במים, שוחים לאיטם נוחרים, מתכתשים זה בזה, צוללים ויוצאים לנשום. סתם חיים כאלו של בטלה. אבל בלילה, כשהשמש יורדת, והאוויר מתקרר הם מסוגלים לצאת מהמים המצננים, ועולים ליבשה אל זלילת הלילה הגדולה. כל היפו צורך 40 קילוגרמים של ירק בכל לילה. כדי לאכול כל כך הרבה, הם צריכים לאכול לילה שלם בלי הפסקה. עבודה לא שוטה בכלל! בלילות ההיפו שיוצאים מן המים גם נחשפים לטורפים הלייליים הגדולים, החתולים הגדולים. המסוכן ביותר הוא האריה.

בבוקר הטיול שלנו, ראינו אריה מבתר גופת היפו ענקי שניצוד בלילה. האריה קנאי מאוד לסטייק הטרי שלו. והוא ימשיך לאכול ממנו במהלך כל היום, עד שישבע לחלוטין. בזמן שהאריה אוכל מטרפו, כבר מתאספים סביבו בסבלנות רבה העופות הדורסים, אוכלי הפגרים הידועים: הנשרים והחסידה המכוערת הגדולה, המרבו האפריקני, שמתנהגת ממש כאילו היא נשר, וממתינה לתורה לאכול משאריות המלך.