שתפו לחברים שלכם:

פסיפס בית הכנסת השומרוני של ח'ירבת סמארה: במוזיאון הפסיפסים באכסניית השומרוני הטוב

פסיפס בית הכנסת השומרוני סמארה: מוזיאון השומרוני הטוב

את פסיפס בית הכנסת השומרוני סמארה תמצאו במוזיאון השומרוני הטוב

המוזיאון מצוי על כביש מספר 1 מזרחית לירושלים. סמוך לדרך היורדת מירושלים אל ים המלח

פרטי הביקור במוזיאון השומרוני הטוב:

אופי הטיול: אתר סגור
משך הטיול: כשעה
דרגת קושי הטיול: קליל
מתאים לנכים ועגלות תינוק: כן
הטיול מתאים לעונה: כל העונות
מאפייני מים במסלול: ללא מים
שירותים: יש
שולחנות/ספסלים לישיבה: יש
מים לשתייה: יש
מזנון: יש
חניון לילה: לא
עלות כניסה: מבוגר 22 ₪, ילד 10 ₪, אזרח ותיק 11 ₪, מבוגר בקבוצה (מעל 30 איש) 19 ₪, ילד בקבוצה 8 ₪
ושעות כניסה: שעון קיץ: בימים א'-ה' ושבת 8:00-17:00. בימי שישי וערבי חג 8:00-16:00. לאתרים מרטריוס ואוותימיוס הכניסה לקבוצות בלבד ובתאום מראש בטלפון: 02-6338230. שעון חורף: בימים א'-ה' ושבת 8:00-16:00. בימי שישי וערבי חג 8:00-15:00.

תחזית מזג האוויר לאזור מוזיאון השומרוני הטוב:

אביטל ענת, 2015, 'מקוריותם של התיאורים החקלאיים הייחודיים מפסיפס בית הכנסת השומרוני בסמארה', בתוך מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס ה-24, ביליג מ' (עורכת מדעית), אוניברסיטת אריאל, אריאל 163-145.

תקציר המאמר:

האולם המרכזי של בית הכנסת השומרוני בסמארה רוצף בפסיפס מקורי ומרשים ביופיו.
איכותו היוצאת מן הכלל של הפסיפס הושגה באמצעות שימוש באבני טסרה צבעוניות קטנות מאוד, המעניקות לתמונה רזולוציה גבוהה, המאפשרת הצגת פרטים רבים ומקוריים הקשורים לתוצרת החקלאית. מימון היצירה דרש השקעה כספית גבוהה, וביצוע הפרויקט חייב העסקתם של יוצרים כישרוניים ויצירתיים במיוחד אשר צפו בגידולים ובשגרת הפעילות החקלאית המקומית. ההשקעה העצומה בעיטור בית הכנסת בפריטים החקלאיים
המגוונים מצביעה על חשיבותו של בית הכנסת בסמארה, על הכלכלה המבוססת של פטרוני בית הכנסת ועל מקומה של החקלאות בתקופה הביזנטית כערך מרכזי לקיום האדם ועל הקשר שלה עם ברכת האל.

לצורך המחקר הנדון נסקרו מחדש הפסיפסים הביזנטיים מוכרים לנו כיום מארץ ישראל, והגידולים החקלאיים המופיעים בהם בחנו ביסודיות גם בצפייה ישירה וגם באמצעות צילומי תקריב חדשים באתרים הנגישים לצילום.

צפיפותן הנדירה של האבנים מפסיפס סמארה העומדת על 400 אבנים בדצמ"ר, היא מן הגבוהות בפסיפסי ארץ ישראל, ומגיעה לרמה הנמוכה אך במעט מצפיפות האבנים המרבית בארץ ישראל, 500–450 אבנים בדצמ"ר שהושגה בכנסיית המולד בבית לחם. עוד עלה מן המחקר שמספר הגידולים הממוצע המעוטר על פסיפסים מן המאה הרביעית לסה"נ עומד על 3.5 מינים בלבד לפסיפס יחיד, ואילו בפסיפס בית הכנסת השומרוני של סמארה הוא עומד על 11 גידולים שונים, כלומר מספר הגידולים המוצגים בו הוא פי 3.1 מן הממוצע בפסיפסים מקבילים בני התקופה.

כנס יהודה ושומרון ה-24, 2014

מקוריותם של התיאורים החקלאיים הייחודיים מפסיפס בית הכנסת השומרוני בסמארה

האולם המרכזי של בית הכנסת השומרוני בסמארה רוצף בפסיפס מקורי ומרשים ביופיו. איכותו היוצאת מן הכלל של הפסיפס הושגה באמצעות שימוש באבני טסרה צבעוניות קטנות מאוד, המעניקות לתמונה רזולוציה גבוהה, המאפשרת הצגת פרטים רבים ומקוריים הקשורים לתוצרת החקלאית. מימון היצירה דרש השקעה כספית גבוהה וביצוע הפרויקט חייב העסקתם של יוצרים כישרוניים ויצירתיים במיוחד אשר קיימו קשר של צפיה ישירה בגידולים ובשגרת הפעילות החקלאות המקומית. ההשקעה העצומה בעיטור בית הכנסת באמצעות הפריטים החקלאיים המגוונים מצביעה על חשיבותו של בית הכנסת, הכלכלה המבוססת של פטרוני בית הכנסת בסמארה, ומקומה של החקלאות באותה תקופה כערך מרכזי לקיום האדם ועל הקשר שלה עם ברכת הא-ל.

מבוא

מאמר זה הוא חלק מתוצאותיו של מחקר מקיף, שמטרתו היתה זיהוי ההופעות של הגידולים והכלים החקלאיים בפסיפסי ארץ ישראל וניתוחם. לצורך המחקר הנדון נסקרו מחדש הפסיפסים הביזנטיים המוכרים לנו כיום מארץ ישראל, והגידולים החקלאיים המופיעים בהם נבחנו ביסודיות גם בצפייה ישירה וגם באמצעות צילומי תקריב חדשים באתרים הנגישים לצילום. איכות הפסיפסים נמדדה באמצעות מספר האבנים בדצמ"ר, ולאחר בחינה מדוקדקת של 125 הפסיפסים, הניתנים למדידה והערכה, התייצב קנה מידה אשר נקבע לפי ממוצע צפיפות של 120 אבנים בדצמ"ר. על מנת ליצור התפלגות נורמאלית אשר תיתן מענה לאיכות פסיפסי ארץ ישראל נקבע סולם איכויות מ-1 (נמוך) עד 3 (גבוה): 1- עד 100 אבנים בדצמ"ר; 2- בין 100-130 אבנים בדצמ"ר; 3- מעל 130 אבנים בדצמ"ר. בהתאם לדירוג זה, צפיפותן הנדירה של האבנים מפסיפס סמארה העומדת על 400 אבנים בדצמ"ר, היא מן הגבוהות בין פסיפסי ארץ ישראל, ומגיעה לרמה הנמוכה אך במעט מצפיפות האבנים המירבית בארץ ישראל, 500-450 אבנים בדצמ"ר, שהושגה בכנסיית המולד מבית לחם. מן המחקר גם עלה שמספר הגידולים הממוצע המעוטר על פסיפסים מן המאה הרביעית עומד על 3.5 מינים לפסיפס בלבד. ביחס לכך, מספר הגידולים המוצגים בפסיפס בית הכנסת השומרוני של סמארה, העומד על 11 גידולים שונים, גדול פי 3.1 מן הממוצע בפסיפסים מקבילים בני התקופה (אביטל 2014).

הציור באמצעות הפסיפס – רקע טכני

יצירות הפסיפס הראשונות הותקנו בתקופה ההלניסטית ביוון והן הורכבו מחלוקי נחל בגוונים של שחור, לבן ולעיתים גם באדום (שברי טרה-קוטה) מתוך שאיפה ליצור תחליף לציור. במאה השלישית לפסה"נ היוונים החלו ליצור אבני טסרה (tesserae) מחלוקי נחל חתוכים לאבנים רבועות, ובמאה השנייה לפסה"נ הונחה רצפת הפסיפס הצבעונית הנודעת 'הבית הלא מטוטא' (Asarotos œcos) מפרגמון (Dunbabin, 1999, p. 1-27). אומנות הפסיפס חדרה לאיטליה במאה הראשונה לפסה"נ עם הנחת 'פסיפס הנילוס' במקדש פורטונה בפלסטרינה (Præneste = Palestrina) (Pliny XXXVI, 60, 64), ובסוף המאה הראשונה לפסה"נ כבר הותקנו רצפות פסיפס צבעוניות ואיכותיות גם בארץ ישראל.

הציור באמצעות הפסיפס הוא טכניקה של תיאור באמצעות מקבצי אבנים רבועות וצבעוניות היוצרות יחדיו תמונה שלמה. כל אבן מהווה פיקסל (pixel) בתמונה, וביחד האבנים מרכיבות תמונה צבעונית ברת משמעות, בדומה לפיקסלים היוצרים את רשת המשבצות של התמונה הדיגיטאלית. לרוב הרזולוציה לא הייתה גבוהה במיוחד, משום שגודל האבנים היה מוגבל לתקציב שעמד לרשות היוצרים לביצוע היצירה, וגודל אבני הטסרה בדרך כלל נע בין 4 ממ"ר לבין 1.1 סמ"ר. רק לעיתים נדירות (ולא בפסיפסי ארץ ישראל) התקציב איפשר שימוש באבנים זעירות (4-9 ממ"ר) לכיסוי של שטח נרחב (למשל, 'פסיפס הנילוס' מפלסטרינה ו'פסיפס אלכסנדר' מפומפיי). בישראל אבנים בגודל זה נדירות ביותר והן שימשו רק למילוי זוויות קטנות ואיורי עיניים מדויקים.

בהתחשב בעובדה שהפסיפס מונח על הרצפה, ועל הצופה העומד עליו לתפוש את המסר בעיניו ממרחק עומדו – התמונה המתקבלת צריכה להיות מפוענחת על ידי הצופה ממרחק של כ- 2.5-1.5 מ'. כך שאם השתמשו באבנים קטנות התמונה שהתקבלה הייתה חדה, ברורה ורבת פרטים, ובד בבד אפשר היה להקטין את האלמנטים המאויירים, והצופה יכול היה לעמוד ממש מעל למוטיב ולקלוט אותו בשלמותו (הסצנות מפסיפס בית דיוניסוס מציפורי, למשל, מתאימות לפיענוח אפילו ממרחק ישיבה). מרחק הצופים מן העיטור היה נתון קבוע, ומשום כך לא הייתה אפשרות להגדיל את המוטיבים בצורה משמעותית. מאליו מובן, שבמקרים שהשתמשו באבנים גדולות, נוצרה תמונה עם רזולוציה נמוכה ביחס לשטח הנתון.

כידוע, כל העומד בכניסה לאולם המכוסה בפסיפס איננו יכול להכיל את כל הפרטים ממקום עומדו, ועליו לנוע על פני השטיח ולבחון את הפריטים בזה אחר זה. על מנת להתגבר על המכשול הזה חולקו השטיחים הגדולים לפנלים נפרדים, כך שניתן יהיה לפענח את הסצנות והעיטורים הנפרדים ממרחק עמידה ובסמוך אליהם. הקומפוזיציה של פסיפס גדול ומרובה פרטים, דרשה מן היוצרים גם כישורים אומנותיים מיוחדים של תפישה חזותית כוללת לאיור במרחב גדול. למרות האתגרים האובייקטיביים העצומים שעמדו בפני היוצרים, אפשר לומר בהתפעלות רבה שהמסר שהועבר באמצעות הפסיפסים היה מובן ומרשים, וגם כיום אנו יכולים להבין את מירב התוכן וללמוד ממנו על תפישותיהם והשקפותיהם של הקדמונים.

מגוון הצבעים של אבני הטסרה שהרכיבו את הרצפות נע בין מינימאלי, שחור ולבן, והגיע עד מגוון של 20 צבעים וגוני ביניים רבים מאוד (Avi-Yonah, 1934b). אבן הגיר הקשה והלבנה מתקופות הקנומן והטורון נפוצה מאוד בארץ ישראל, ולפיכך היתה האבן אשר שימשה ליצירת הרקע של מרבית הרצפות בישראל. גם הצבעים צהוב, כתום, חרדל, חום ואדום הושגו מגוונים של אבן הגיר הקשה המקומית. אדום וכתום הופקו לעיתים גם מטרה-קוטה. שחור, אפור וירקרק-אפור הופקו ממינרלים נוספים הקיימים בין סלעי ארץ ישראל מתקופת הסנון. צבעים נוספים, כחול, תכלת, ירוק, טורקיז וסגול הופקו ממינראלים שאינם מצויים בארץ ישראל והיה הכרח ליבאם. אבני זכוכית סמלטי (Smalti tile)[1] ואובסידיאן (זכוכית געשית) שימשו, במינון נמוך, להדגשת חלקים עדינים וייחודיים בפסיפסים, כגון עיניים, ענפים עדינים ותכשיטים (אבי-יונה, 1962, עמ' 70-63; סוקניק, 1929, עמ' 117-111; סוקניק, 1932, עמ' 39-20, לוחות ח'-כ"ז; פרסטר ,1985, עמ' 385-383; Pliny, XXXVI, 67). המחסור הבולט בסלעים בצבע ירוק בארץ ישראל, ראוי כאן לציון מיוחד, משום שמחסור בצבע ירוק הכתיב שימוש באבנים מצבעים חלופיים לתיאור חלקים צמחיים ירוקים. כך, עלים וגבעולים או פירות שקליפתם ירוקה, הוצגו באמצעות אבנים מצבעים שונים ומגוונים. עם זאת למרות היעדר הצבע הירוק, החלקים הצמחיים המעוצבים בפסיפסים תמיד ניתנים לזיהוי כחלקי צומח.

המוטיבים הפיגורטיביים הרבים המעוצבים באמצעות ציורי הפסיפסים מגלים אופי ועיצוב אינדיבידואלי, וניכר שבחירת האלמנטים נעשתה באופן מקומי בכל פסיפס. אמנם במבט ראשון התוצרים נראים דומים בנושאיהם ובקומפוזיציה של השטיח, אך בעיון מעמיק מתגלה בהם עולם של עיצובים מקוריים ועצמאיים בכל פסיפס. סבורים שהאָמָנים מתכנני הפסיפסים השתמשו בספרי דגמים, אולם, גם אם היוצרים השתמשו בספרי דגמים כאלו, הרי שהם הוכיחו בכל יצירה תכנון מחודש של הקומפוזיציה ועיצוב עצמאי של הדגמים הפיגורטיביים (חכלילי, 1987; Avi-Yonah, 1934b, p. 62; Blanchard-Lemee et al., 1995, p. 10-15; Dunbabin, 1999, p. 303-304; Hachlili, 2009, p. 145-147, 175, 273; Weiss & Talgam, 2002, p. 71, note 71). בניגוד לעיצובים הפיגורטיביים המקוריים, בין עיטורי הפסיפסים עוצבו גם דגמים גיאומטריים[2] או שריגים צמחיים היוצרים מסגרות ומדליונים[3] או ממלאים חללים. דגמים אלו חוזרים על עצמם ומשוכפלים באופן דומה בפסיפסים רבים וסביר מאוד שלשם עיצובם אכן השתמשו בספרי דגמים שהועברו בין היוצרים ומאתר לאתר.[4]

הדיוק בעיצוב הפרטים המציאותיים באומנות התקופה מלמדים על התבוננות מעמיקה בטבע. ביטוי לכך ניכר כבר באומנות הרומית הקדומה (Caneva, et.al, 2014) ומאוחר יותר בפסיפסי התקופות הרומית המאוחרת וביזנטית (Tzaferis, 1983, p. 23-25; Trilling, 1989, p. 56-59; Blanchard-Lemee, et al., 1995, p. 169; Dunbabin, 1999, p. 298; Weiss, 2005, p. 124; Hachlili, 2009, p. 155). משום כך, בעשורים האחרונים מתגבשת גישה מחקרית המייחסת לנתונים העולים מן הפסיפסים חשיבות גדולה כתעודה היסטורית (Bowersock, 2006) והם משמשים כמדיום המשקף את חיי התקופה (עובדיה, 1993, עמ' 13-7), בדומה לתמונות ביומני מסע או ברשתות החברתיות כיום. בשילוב נתונים מן הכתובים בני התקופה ניתן ללמוד מן העיטורים הללו על הכלכלה, החקלאות ופיתוח מזון, החברה, התרבות והדת של העת העתיקה (Dalby, 2003, p. viii-xvi; Janick, et al., 2007, p. 1452-1453; Avital & Paris 2014).פסיפס בית הכנסת של סמארה

בית הכנסת של סמארה ממוקם 9 ק"מ מזרחית לטייבה, סמוך לישוב עינב, נ.צ. 1609.1872. פסיפס האולם המרכזי של בית הכנסת מתוארך למאה הרביעית לסה"נ ומידותיו הפנימיות הן 15 מ' אורך ו- 8.4 מ' רוחב (126 מ"ר). השטיח המרכזי של בית הכנסת מחולק לשני רבועים המוקפים במסגרות של מדליונים מעלי קוציץ המאוכלסים בתיאורים של גידולים חקלאיים, כלים וחפצים (Magen, 2008, p. 142-167). במדליונים שבשורה הצפונית מאוכלסים ענף נושא שקדים, אלומות חיטה, שריגי גפן מודלים על חצובה, ענף נושא רימונים, ענפי זית, פגות שקמה על ענף, כד המוזג יין אדום אל צלוחית וענפים נושאי ורדים אדומים סביבו. בשורת המדליונים האמצעית בין שני השטיחים הרבועים מאוכלסים מכבד תמרים, עצי תמר ומגל לגדיד. במדליונים שבשורה הדרומית מאוכלסים ענף נושא משמשים, ענף נושא אפרסקים וענף של אורן הצנובר הנושא אצטרובלים.[5]

שקד

ענף השקד, Amygdalus communis L., מעוצב באמצעות אבנים תכלכלות בהירות, העלים מעוצבים באמצעות אבנים בצבע טורקיז שרובן נהרסו, ולהם עורקים מאותן אבנים תכלכלות בהירות. על הענף נישאים פירות דו-גוניים מאבנים חומות-אדמדמות וכתומות המייצגים את פירות השנה הקודמת. על קצות הענפים נראים פרחים זעירים, גביע הפרח מעוצב באמצעות אבנים אדמדמות והפרחים בצבע לבן (איור 1). התמונה הריאליסטית שהתקבלה מתארת במדויק את ענפי עץ השקד ('שקדיה') בשיא עונת החורף, בעת שהענפים נושאים בו זמנית גם פרחים חורפיים חדשים שעלי הגביע שלהם אדמדמים (איור 2) וגם פירות חומים מהקיץ הקודם שנותרו על העץ לצד הפריחה הרעננה (איור 3). עץ השקד מעוטר בסך הכל בחמישה פסיפסים מארץ ישראל באמצעות הצגת עץ שלם, ענף או פרי בודד. עץ שקד הנושא עלים ופירות מעוטר בכנסיית דיר קלעה (הירשפלד 2003), וגם כאן ייתכן שמתוארים בקצות הענפים פירות אדמדמים מהשנה הנוכחית, לצד פירות מהשנה הקודמת שצבעם חרדל, הממוקמים בחלקם הפנימי של הענפים. נראה שעיטור זה יוצר בהשראת התיאור מבית כנסת סמארה, הקדום לו בכמאה שנים או יותר ושאיננו מרוחק ממנו. ענף שקד נושאי עלים וללא פירות מוצג בבית הכנסת מחמת טבריה (דותן 1968) צמוד לדמותה של עונת הסתיו. פרי בודד של שקד מעוטר פעם אחת בבית הכנסת של ציפורי צמוד לדמותה של עונת הסתיו (Weiss 2005). בפסיפסים מרחבי האימפריה, כנראה שכלל לא ניתן להצביע על עיטור בעץ השקד או בענפיו, אך עיצוב יחיד של פרי השקד נראה ברצפת הפסיפס 'הבית הלא מטואטא', דבר היכול ללמד על יצירות עצמאיות ומקוריות מארץ ישראל. יתרה מכך, העיטור המקורי בעצי השקד בפסיפסי ארץ ישראל יכול ללמד על חשיבותו הרבה של העץ מבחינה כלכלית-מקומית, לעומת חשיבותו הפחותה, כנראה, בארצות אחרות.

השקד נמנה עם העצים הראשונים שתורבתו לחקלאות כבר בתקופה הכלכוליתית. תחילה הועבר השקד לאזור המזרח הקרוב והוכנס לחקלאות, משם עבר העץ לכל ארצות אגן הים התיכון (Hyams, 1971, p. 30-31; Zohary, Hopf & Weiss, 2012, p. 147-149). השקד מוזכר במקרא[6] ובדברי חז"ל הוא הוזכר במגוון של נושאים הלכתיים[7] (פליקס, 1967, עמ' 103-102; פליקס, 1994, עמ' 148-143). סופרים רומיים תיארו את מרירות הפירות של השקד, ערכם התזונתי ודרכים להמתקתם, והעבירו הוראות לגידולו של העץ (Varro I, 6, 1; Columella V, x, p. 249. XI, ii, pp. 462, 483; Pliny XV, 12; XVII, 43; Galen 29, 612, p. 93-94).

חיטה

שתי אלומות חיטה, Triticum, האוגדות חמש שיבולים כל אחת, כרוכות בסרט מפוספס או בגבעולים. מימין לאלומה מוצג פרח ורד אדום, הזהה לוורדים הסמוכים לכד המוזג יין שיתוארו בהמשך (איור 4). השיבולת מורכבת משתי שורות של גרגירים גדולים שבראשם מלענים ארוכים המדמים היטב שיבולי חיטה. ראשי החיטה שעוצבו זקופים לאחר ההבשלה מחזקים את הדימוי של החיטה, בניגוד למראם של שיבולי שעורה המטים ראשם מטה בעת ההבשלה והגבעול השמוט ויוצר צורת U הפוך. גם חשיבותה המרובה של החיטה למאכל אדם ויתרונה התזונתי על השעורה מחזקים את הזיהוי, כמו שמובא במשנה תורה לרמב"ם: "כל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חיטים…" (ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פ"ט, י"א), ובתלמוד הירושלמי: "של שעורין מאכל בהמה…" (פסחים, פ"ב, ה"ה, י"ב, ע"ב).

למרות חשיבתה הנודעת של החיטה לכלכלת האדם (Safrai, 2010), השיבולים מוצגות רק בחמישה פסיפסים נוספים מארץ ישראל. שם הן מסמלות את עת הקציר בעונת הקיץ ולא מוצגות לראווה כמו בפסיפס סמארה. החיטה לא שימשה כמוטיב המוצג לראוה בפסיפסי התקופה, כנראה, משום שהחיטה איננה פרי עסיסי המוגש לאכילה כמו שאר הפירות ומשום שאין לחיטה ערך כלכלי לאדם ללא טחינה ואפיה. שיבולים מתוארות בידיהן של דמויות עונת הקיץ או בסמוך אליהן בפסיפסים מכנסיית המנזר הגבירה מרים מבית שאן (FitzGerald, 1931), מהווילה של אל מקרקש (Vincent, 1922) ומבתי הכנסת היהודיים בציפורי, עוספיה (Avi-Yonah, 1934a) וחמת טבריה. גם בפסיפסים נוספים מהתקופה הביזנטית שמחוץ לארץ ישראל נראות אלומות של שיבולי החיטה לרוב בהקשר מובהק לתיאור עונת הקיץ ועת הקציר, למשל, בעבר הירדן המזרחי (Piccirillo, 1993, p. 60, Fig. 13), באנטיוכיה (Cimok, 2000, p. 134-143, 211), בצפון אפריקה (Blanchard-Lemee, et al., 1995, p. 18) וביוון (Akerstroem-Hougen, 1974, Fig. 75, 3). התיאור המקורי של שתי אלומות החיטה מבית הכנסת השומרוני בסמארה בהקשר לראווה ולעיטור, וללא הקשר עונתי, הוא ייחודי ומלמד על יצירה מקומית המשקפת, כנראה, את גאוות פטרוני המבנה על החקלאות המקומית.

הדליית גפן על חצובה

שריגי גפן, Vitis vinifera, הנושאים אשכולות ענבים אדומים מעוגלים, נכרכים ומודלים באמצעות קנוקנות על גבי שלושה כלונסאות צהבהבים היוצרים חצובה (איור 5). טכניקת הדליה זו על מוטות היוצרים חצובה השתמרה עד היום בכפר המסורתי בשומרון ובהר חברון (איור 6). כידוע, הגפן הוא אחד הענפים החקלאיים החשובים בכלכלתה הקדומה של ארץ ישראל (Safrai 2010).[8] בהתאמה לכך, וגם בשל יופיה הויזואלי של הגפן, היא היתה לענף החקלאי הנפוץ ביותר מבין כל הענפים המיוצגים באמצעות פסיפסי ארץ ישראל, והיא מעוטרת על 104 פסיפסים שהם 83% מתוך כלל הפסיפסים בהם מוצגת תוצרת חקלאית. עם היות עיטור הגפן נפוץ כל כך הרי שתיאור זה של הדליית הגפן על חצובה הוא היחיד המתאר הדלייה בפסיפסי ארץ ישראל. פעולת ההדליה נועדה לתמוך ולהרים שיחי הגפן באמצעי עזר מעל פני הקרקע, משום שבלעדי תמיכה זו הגפן תגדל שרועה על הקרקע ותתפשט למרחב בשל חולשת הגזע והענפים. בעת העתיקה היו נהוגות שיטות מספר להדליית הגפנים, שחלקן השתמרו עד ימינו בכפרים המסורתיים. בעבר נהגו לנטוע הגפנים בסמיכות לעצים גבוהים וחזקים, והגפן הייתה משתרגת על העץ ומטפסת עליו באמצעות הקנוקנות[9] (Columella, II, p. 127; Pliny XIV, 3; Cato, pp. 19, 6, 4). שיטת הדליה זו משתקפת בפסיפס מטירת בוסטרה, דיר אל-עדאס (Deir el Adas), סוריה (Balty, 1977, p. 148). הדלייה של גפן על סוכה, הנמתחת מעל לפועלים, מוצגת בפסיפס מאלג'יריה (Dunbabin, 1999, p. 119) ובפסיפס לוח השנה החקלאי מסינט-רומן-א-גאל (Saint-Romain-en-Gal) צרפת (Lafaye, 1892, p. 341; Stern, 1981, p. 447, Pl. XIX 50). בנייה של סוכות כאלו להדליית גפנים נהוגה עד היום בכפרים מסורתיים בארץ ישראל ומחוצה לה. תיאורים בודדים של הדליית הגפן על גבי עצים או על סוכות הוצגו בפסיפסים מחוץ לארץ ישראל, אולם הדליית הגפן על חצובה תוארה רק פעם אחת בלבד, בפסיפס סמארה.

רימון

פירות אדמדמים של רימון, Punica granatum, מוצגים על ענף. לרימונים כתר בולט ומרכזם בהיר להדגשת בוהק הפרי בעיצוב מסוגנן (איור 7). הרימון הוא הגידול השני בשכיחותו בפסיפסי ארץ ישראל, הוא מעוצב במגוון אופנים ב-50 פסיפסים שהם 37% מתוך כלל הפסיפסים בהם מוצגת תוצרת חקלאית. הרימון מוצג בקבוצות קטנות הממלאים חללים שבין מדליונים של עלי קוציץ ורימון בודד במדליון גיאומטרי, למשל, בכנסיית בית לויה (Patrich & Tsafrir 1993), רימונים מוצגים בזוגות או בקבוצות קטנות, לעיתים מעט מסוגננים, מאכלסים מדליונים גיאומטריים, למשל, בקפלת אורפאוס מירושלים (Vincent, 1901), הרימונים נראים לעיתים על עץ הממלא את כל המדליון, למשל, בכנסיית בית לחם הגלילית (אושרי, 1996), פעמים מעטות נראה עיטור מסוגנן וריאליסטי ביותר של עץ רימונים, למשל, בכנסיית כיסופים (Cohen, 1980) פעמים בודות הרימונים מונחים בסלים, למשל בבית חג הנילוס בציפורי (Weiss & Talgam, 2002) ובבית הכנסת במעון-נירים (אבי-יונה, 1960). גם באומנות הפסיפסים שמחוץ לארץ ישראל לרימון נוכחות כעץ המתאר נוף חקלאי פתוח ופירותיו מוצגים לראווה או מוצגים כמנחה להגשה בסלים, למשל, בכנסיית הבתולה מרים, מידבא (Piccirillo, 1993, p. 54, Fig. 6). שכיחותו הניכרת של הרימון בעיטורי הפסיפסים תואמת את האיזכורים הרבים שלו בספרות של העת העתיקה. הרימון מוזכר פעמים רבות בתנ"ך[10]ובדברי חז"ל במגוון נושאים הילכתיים, חקלאיים ותעשייתיים,[11] וכך גם בספרות היוונית והרומית (Theophrastus I, iii, 3-5; II, ii, 2-6; IV, xiv, 9-10; Varro I, 41, p.273; Columella XXIII. i-ii; Pliny XV, 18; XVII, 21-45; XXII, 43; Celsus II, 24; Galen I, p. 89-91).

זית

קצותיהם של ענפי זית, Olea europaea, מעוצבים במדליון שרובו נהרס (איור 8). העלים הנגדיים המוארכים, המחולקים לשני צבעים שונים לאורכם, שחור ואפור, מתאימים לתיאור של זית, אולם מכיוון שחלקם התחתון של הענפים נהרס, לא ניתן לדעת אם במקור היו מעוטרים גם זיתים על הענפים. בפסיפסי ארץ ישראל נראים רק עוד ענף זית נושא פירות בהקשר עיטורי בכנסיית המולד מבית לחם (Richmond 1936) ושני ענפי עץ הזית ללא פירות בהקשר עיטורי בכנסיית בית ענון (מגן 1992). עיצובים של עצי הזית נעדרים לחלוטין מהתיאורים הפסטורליים המתארים נוף חקלאי פתוח, או שטחי מטעים, הן בארץ ישראל והן מחוצה לה. ביחס לחשיבותו הכלכלית הגדולה והנודעת של הזית (Safrai 2010),[12] מספר ההופעות הנמוך שלו על גבי הפסיפסים מפתיע. ייתכן שאת היעדרם של ענפי הזית מהעיטורים ניתן להסביר בכך, שחשיבותו העיקרית של עץ הזית מתרכזת בשמן אשר שימש למאכל, למאור, לסיכת הגוף, לריפוי ולתעשייה. בעוד שלענפי העץ ועליו הייתה חשיבות כלכלית פחותה. אפשר היה לצפות אם כן לתצוגה של כדי שמן, אולם גם הם נעדרים מעיטורי הפסיפסים. בניגוד להיעדרו של עץ הזית על פירותיו מן הפסיפסים, עצים אחרים הנושאים פירות גדולים, צבעוניים ובולטים נראים בשפע בפסיפסים רבים, ומסתבר שהתיאורים על גבי הפסיפסים נועדו להרשים את עין הצופה בפירות גדולים ונאים, שנועדו לשבח ולפאר את יכולותיהם הגבוהות של חקלאיי התקופה, את הישגיהם האגרו-טכנולגיים והתנובה המשובחת והצבעונית ביותר. הזיתים אינם עונים גם על הדרישות הויזואליות התכליתיות הללו, משום היותם קטנים, ירוקים ואינם פירות תאווה לעיניים.

שקמה

חלק קטן שרד מתיאור של מדליון המאכלס ענף תכלת-לבנבן הנושא פגות שקמה (איור 9). הפגות האדמדמות מגוונות בצבעים כתומים וורודים והן גדולות ביחס לפגות הצהבהבות הקטנות יותר. צורת הפרי המעוגלת, צפיפות הפירות, צמידותם לענף ומגוון הגדלים והצבעים יכולים ללמד על כוונת היוצרים לתאר ענף של שקמה נושא פגות מגילאים שונים – הצהובות צעירות והאדמדמות בוגרות (איור 10). ניתן להצביע בוודאות (או כמעט בוודאות) על העיטור בפירות השקמה בשלושה פסיפסים נוספים מארץ ישראל, המצויים בתחומי האקלים בהם עצי שקמה מסוגלים לגדול: בית חג הנילוס מציפורי בגליל התחתון, כנסיית בית לויה וכנסיית מדרס (גנור ואחרים, 2011) בשפלת יהודה. השקמה הינה עץ תרמופילי, ולכן הייתה לאחד העצים הבולטים במישור החוף בארץ ישראל לאחר שהובאה לכאן באופן מלאכותי בידי האדם. גידלו את השקמה לשימוש בפירות למאכל[13] ולרפואה עד לתקופה המודרנית באמצע המאה ה-20. אולם עצי השקמה גודלו בעיקר לשימוש בעצה.[14] בתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית מוזכרת השקמה כאופיינית לאזור השפלה,[15] השקמה גם סימנה את הגבול בין הגליל התחתון שמגדל שקמים, לבין הגליל העליון שאינו מגדל שקמים[16] (גליל, 1966; דנין, 1990). מיקומה של חורבת סמארה בגובה 370 מ' מעל פני הים מתאים לגידול השקמים התרמופיליות, ותיאור זה יכול להעשיר את ידיעותינו על מגוון הגידולים החקלאיים שרווחו באזור. עיצוב ריאליסטי זה של פגות שקמה הגדלות על ענפי העץ הוא יחידאי בכל אומנות התקופה.

יין אדום וורדים אדומים

כד מתכת מוצג במאוזן כשהוא מוזג יין אדום אל צלוחית ולידו ספל גדול (איור 11). צבעו האדום של היין מרמז שהוא הופק מזן הענבים האדומים המודלים על החצובה שהוזכרה לעיל. סביב הכד מתפתלים שיחי ורדים, המלמדים על גידול תרבותי של פרחי הנוי. ורדים דומים עוטרו גם במדליונים נוספים וביניהם. מרבית פרחי הוורד עוצבו כדרך גדילתם על גבעול במבט-צד, וחלקם, כנראה, הוצגו בעיצוב עדין במבט-על בין עצי התמר, לצד מכבד התמרים וליד הכלוב.

עצי תמר, מכבד תמרים ומגל לגדיד

בשורת המדליונים האמצעית שבין השטיחים מאוכלס מַכבד תמרים גדול (איור 12). סנסני המכבד מעוצבים באמצעות אבנים אדמדמות, התמרים מגוונים בצבעים חומים וירקרקים. זהו עיטור יחידאי של מכבד תמרים גדול בפסיפסי ארץ ישראל, ובנוסף אליו, בפסיפס מנזר הגבירה מרים מבית שאן מעוצב סנסן הנושא שלושה פירות של תמר בעיצוב סכמתי. במדליון סמוך מוצגים שני עצי תמר, Phoenix dactylifera, שגיאים ומגל יד[17] בעל ידית מעץ ולהב מתכתי חלק ומעוקל (איור 13). לעצי התמר גזע מפוספס בגוונים חומים וכפותיהם מגוונות באבנים באפור וטורקיז שרובן נהרסו. היוצרים השכילו ליצור פרספקטיבה נאותה כך ששני עצי התמר משווים לתמונה מראה של מטע תמרים שלם. הצמידות של המגל אל עצי התמר מרמזת על שימושה בגדיד התמרים, משום שהצגת כלי עבודה ברמיזה ליד הצמח מושא המלאכה שלו חוזרת על עצמה גם בפסיפסים נוספים. כך, כל שמונה המגלים המעוטרים בפסיפסי ארץ ישראל משולבים בקומפוזיציה המלמדת על מלאכתם. למשל, מגל יד מוצג בהקשר לקציר בבתי הכנסת של ציפורי, בית אלפא (סוקניק, 1929) ועוספיה. המגל מוצג בהקשר לקציר ירק וקטיף פרחים בעונת האביב בבית הכנסת של ציפורי או בהקשר לקטיף אתרוגים בכנסיית קריות. באופן יוצא מן הכלל בכל אומנות התקופה בפסיפס סמארה מתואר המגל כרמז לגדיד. תפקידיו המגוונים של המגל בחיתוך של חלקי צומח שונים מוזכרים בדברי חז"ל[18] וגם בספרות הרומית: קצירת עשבי בר ירוקים כמספוא לבעלי חיים, קיצוץ ענפים וחלקי עץ, חיתוך קוצים, ייחורים ושיחים קטיף פרחים ופירות ובציר הענבים (Columella, IV, 7, p. 371; II, 17, p. 209; White, 1967, p. 85-89).

עצי התמר מוצגים רק ב-10 פסיפסים מארץ ישראל ובכל פסיפס הם מוצגים בעיצוב שונה. תפקידם של עצי התמר לקשט את הפסיפס, לסמל את יכולותיהם של חקלאי האזור, תפארת תנובתם ולתאר נוף כפרי פתוח. למשל, בפסיפס 'קלוקריה' מקיסריה (אר"ע חולות קיסריה). בעיצובים סכמתיים ופשוטים העצים לעיתים משמשים כחוצצים בין פנלים או מדליונים וממלאים חלל (horror vacui), למשל, בבית הכנסת של בית אלפא. לעיתים הסנסנים עם הפירות משולבים בנופם של עצי התמר באופנים שונים: בחלקו התחתון של נוף העץ בפסיפס 'קלוקריה' מקיסריה, בחלקו העליון של נוף העץ בכנסיית בית לחם הגלילית או בינות לכפות התמרים בפסיפס סמארה הנדון. תיאורים אלו מעידים על ההתבוננות הבלתי אמצעית של מעצבי הדגמים בנופם של עצי התמר, שהניבה יצירות אינדיבידואליות. גם עצי תמר נטולי פירות, אולי עצי זכר, מעוצבים בחלק מהפסיפסים, ותפקידם לעטר את הפסיפס באמצעות עץ מרשים ביופיו וגובהו, למשל, מבית כנסת מעון-נירים[19] או באמצעות עצים המתארים נוף כפרי פתוח מבית דיוניסוס בציפורי (Talgam & Weiss, 2004). עץ התמר מיטיב לגדול באזורים חמים בגובה מינוס 400 מ' ועד גובה 1000 מ' מעל פני הים. מיקומה של סמארה מתאים לגידול מניב פירות של עץ התמר, ויכול להעשיר את ידיעותינו על חקלאות האזור.

משמש

בשורת המדליונים הדרומית מעוצב ענף של עץ משמש, Prunus armeniaca, באמצעות אבנים כתומות וחומות, הענף נושא עלים תמימים קטנים מאבנים תכלכלות בהירות (איור 14). על הענפים נישאים משמשים בצורת כליה, קו המתאר מעוצב באמצעות אבנים כתומות והצבעים מתבהרים לכיוון מרכז הפרי הלבן. צורת הפרי וצבעיו הכתומים מלמדים שהפרי הוא משמש. למיטב ידיעתי ניתן לזהות משמש רק בשלושה פסיפסים מארץ ישראל ולא מחוצה לה. משמשים עוצבו על ענף במבנה ציבור מציפורי ('גרזן כפול') (Talgam & Weiss, 2004) ושולבו בנוף העץ בארמון פסיפס הציפורים מקיסריה (פורת, 2006). בעיטורים הללו ניכרים בבירור צבעם הכתום של הפירות, צורתם ככליה פחוסה, לאורך הפרי ניכר שנץ וצמיחתם מסורגת לאורך הענף בהתאם למראם הריאליסטי. המשמש בוית כנראה בצפון סין או במזרח אסיה לפני כ-3,000 שנה והוא נפוץ מאוחר יחסית, כעץ מבוית, לאזור הים התיכון במאה השלישית לפסה"נ, דרך אירן או ארמניה[20] (Zohary, Hopf & Weiss, 2012, 144). המשמש איננו מוזכר בתנ"ך ולא בדברי חז"ל, אולם הוא מוזכר פעמים ספורות בספרות הקלאסית (Columella, V,10, p. 248; Pliny, XV, 12; XVI, 42).

מיעוט ההופעות של פירות המשמש על גבי הפסיפסים תואם את ידיעותינו על היותו פרי בעל ערך כלכלי מצומצם, עקב חמיצות הפירות וטעמם התפל למדי, כדבריו של גלנוס (Galen, p. 34, p. 466). עם זאת, עיצובי הפירות הנאים, הבשלים והגדולים הגדלים בצפיפות על הענף, מלמדים על יכולותיהם הגבוהות של חקלאיי האזור לגדל פירות חדישים ומשובחים, ועל כך, כנראה, היתה גאוות מזמיני המלאכה. יצירות מקוריות לעיצוב ענפים הנושאים פירות של משמש מעידות על התבוננות ישירה על הטבע הסובב ותיאורה של החקלאות המקומית, ומחזקים את התובנה שבכוחם של עיטורי הפסיפסים ללמד על ריאליה מקומית.

אפרסק

במדליון סמוך מעוצב ענף הנושא אפרסקים, Prunus persica, המעוצבים בצורת טיפה גדולה באמצעות גיוון של אבנים אדומות, חומות ולבנות, היוצרות צל ומעניקות נפחיות לפרי. הענף העבה בבסיסו מתפצל לענפי מישנה ההולכים ונעשים דקים בקצותיהם (איור 15). על הענפים מעוצבים עלים המוגבלים באמצעות קו של אבנים לבנות ושאר העלה עשוי מאבני זכוכית ירוקות, שרובן נשחקו. בפסיפסי ארץ ישראל מוצגים עוד כ-20 תיאורים מגוונים ומקוריים של אפרסקים, המעידים על חדירתו של הפרי לחקלאות המקומית, ואפשר להסיק שהחקלאים בתקופה הביזנטית כבר הצליחו להעלות את הפרי לרמה ראויה של מתיקות וטעם, יתרה על טעמו התפל שהיה מוכר בתקופה הרומית שקדמה לה. לדוגמה, אפרסקים תוארו כשהם במצבם הטבעי על העץ, בארמון פסיפס הציפורים מקיסריה, הם הוצגו מחוברים לעוקץ ומוצגים בודדים בתוך מדליון קוציץ בכנסיית המולד, עוצבו ללא עוקץ להגשה על מצע של עלה דמוי לב בכנסיית כורסי (Tzaferis, 1983), או מוגשים לראווה ולמנחה בתוך סל עם פירות נוספים בפסיפס בית חג הנילוס מציפורי. בפסיפסים שמחוץ לישראל האפרסק ממעט להופיע, הוא מוצג למשל, בפסיספים ממידבא (Piccirillo, 1993, p. 126, 104). האפרסק גדל בר בהרים של צפון סין ומזרח טיבט והוא הגיע דרך אירן[21] או ארמניה ליוון במאה השביעית לפסה"נ. הרומאים בייתו את העץ החל מהמאה הראשונה לסה"נ והוא חדר למזרח הקרוב ולמזרח התיכון כגידול תרבותי (Zohary, Hopf & Weiss, 2012, p. 144-145, 172). האפרסק איננו מוזכר בתנ"ך, אך הוא מוזכר בשמו 'פרסק', פעמים רבות במקורות חז"ל, [22] ומשתמע מכך שהעץ היה מצוי בין הגידולים של ארץ ישראל בתקופות הרומית והביזנטית (פליקס, 1967, עמ' 103-101; פליקס, 1994, עמ' 232-229). גם הסופרים הרומיים הכירו את האפרסק והם כתבו על תולדותיו ותכונותיו ומסרו הוראות לגידולו (Columella, XI, 2, 462; Pliny, XII).

אורן הצנובר

ענף עבה של אורן הַצְּנוֹבָר,[23] Pinus pinea, מעוצב באמצעות אבנים ארגמניות וממנו מתפצלים ענפים דקים מאבנים בהירות. על הענפים הדקים נישאים עלים מחטניים ודקים העשויים משורה בודדת של אבני זכוכית ירוקות, שרובן נשחקו. על הענפים נישאים גם אצטרובלים גדולים ובשלים (איור 16). קשקשי האצטרובלים מתוארים באופן מדויק ומרשים במיוחד. הקשקש מוקף במסגרת של אבנים חומות וחלקו הפנימי ורוד. הנקודה שבמרכז כל קשקש וקשקש מתוארת באבן חומה בודדת, ותפקידה לתאר את הבליטה שעל הקשקש. זהו עיצוב מדוייק של ענף אורן הצנובר, הניכר על פי מבנהו המאסיבי של האצטרובל, הנקודה הבולטת במרכז הקשקשים והמחטים המסודרות כמברשות על גבי הענף. אצטרובלי אורן הצנובר מוצגים בסך הכל בחמישה פסיפסים מארץ ישראל. למשל, הם מוצגים מעל לצלוחית בווילה בעין יעל (וקסלר-בדולח,2007), במדליון קוציץ בפסיפס הווילה בשכם (Dauphin, 1979) ובכנסיית המולד בבית לחם. תיאורי האצטרובלים הללו ריאליסטיים ונאמנים למציאות, וניכר שהאצטרובל מקבל מקום של כבוד כפרי גדול ביחס לפירות הנוספים שסביבו.

אורן הצנובר שימש בעת העתיקה כגידול חקלאי וגם השתמשו בפירותיו בקטיף מן הבר. זרעיו, הצנוברים שימשו למאכל ביוון וברומא בשל תכולת השמן הגבוהה שלהם ועצתו שימשה למגוון שימושים. אורן הצנובר גדל בר בסביבות אגן הים התיכון באזורי החוף באדמות חוליות (Coombes, 2004, 41). לדעת החוקרים העץ לא גדל בארץ ישראל בבר (פליקס, 1994, עמ' 178-177) וסבורים שהחל מהתקופה הרומית גידלו את עצי אורן הצנובר בארץ ישראל כעץ תרבות (כסלו, 1988, 46; פליקס 2000, 300, הערה 18). העץ הוזכר גם על ידי הסופרים הרומיים בהקשר לאיכות זרעיו למאכל, שימושי העצה, שימושיו לצורכי קישוט ואופני הריבוי של העץ במשתלות (Celsus, 2.24; Columella, IV, 26, p. 429; Varro, I, 6, p. 193; I, 15, p. 29). ההופעה הייחודית של האצטרובלים דווקא בפסיפסים היוקרתיים בישראל – כנסיית המולד וסמארה – מלמדת על נדירותם ויוקרם של זרעי אורן הצנובר בדיאטה של אנשי התקופה, ועל גאוותם המיוחדת של פטרוני המבנה על גידול העץ בעל העצה המשובחת.

סיכום

פסיפס סמארה מצטיין באיכות גבוהה שהושגה על ידי שימוש באבנים צבעוניות קטנות במיוחד ובעיצוב מקורי ויחידאי של גידולים חקלאיים וכלים. איכותו הגבוהה של הפסיפס מעידה על קהילה בעלת אמצעים. העיצובים המקוריים והריאליסטיים מלמדים על צפיה בלתי אמצעית בגידולים המקומיים. בפסיפס בית הכנסת של סמארה מוצגים 11 גידולים חקלאיים שונים, ומניין זה גדול פי 3.1 מממוצע המינים המוצגים על פסיפס יחיד מן המאה הרביעית, העומד על 3.5 גידולים לפסיפס אחד. מעניין לציין, שבפסיפס סמארה עוטרו מינים מסורתיים מהחשובים לכלכלת האדם בעת העתיק: גפן, דגן, זית, תמר ושקד, לצד מיני עצים שנכנסו לתרבות מאוחר יותר בשלב הביות השני: משמש, אפרסק. על מנת להשיג פירות איכותיים ריבויים של עצים אלו היה תלוי בטכניקות ריבוי וגטטיביות מתוחכמות, ובפרט טכניקת ההרכבה, שהשתכללה מאוד רק בסוף התקופה הרומית ובמהלך התקופה הביזנטית. גם אורן הצנובר הגיע לאזור כעץ תרבות רק בתקופה הרומית. תיאורי השקמה ואורן הצנובר מייצגים עצים שגודלו לצורכי מאכל וגם לצורכי עצתם, ויש בכוחם לרמז על תנופת תעשייה ובניה, התרחבות הישוב וכלכלה פורחת. המכנה המשותף לכל העיטורים הוא שילוב של מספר תכונות ומאפיינים המאפשרים כניסת הגידול לרפרטואר העיטורי, בהתאם לנהוג בפסיפסי התקופה: הצגת התנובה המשובחת ביותר של פירות גדולים, צבעוניים ובולטים והצגתה של פעילות חקלאית והישגים אגרו-טכנולגיים. מכיוון שמציאת המזון היתה אחת מהדאגות הגדולות ביותר של האדם בעת העתיקה, אפשר להניח שהתיאורים היפיפיים מפסיפס סמארה נועדו להציג תנובה עשירה שמטרתה להרשים את הצופים ולקרבם אל האמונה בחסות הא-ל המבטיחה כלכלה מבורכת למאמינים.

רשימת מקורות

קיצורים ביבליוגרפיים

BAR– Biblical Archaeology Review

DOP– Dumbarton Oaks Papers

IEJ– Israel Exploration Journal

LA– Liber Annuus, Studii Bablici Franciscani

PEQ– Palestine Exploration Quarterly

QDAP– The Quarterly of the Department of Antiquities in Palestine

RA– Revue Archeologique

RB– Revue Biblique

AOB– Annals of Botany

אביטל, ע' (2014). הגידולים והכלים החקלאיים בפסיפסים מן התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית מארץ ישראל. עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר אילן.
אבי-יונה, מ' (1960). 'רצפת-הפסיפס של בית-הכנסת במעון (נירים)', בתוך: ארץ-ישראל, (עמ' 93-86). כרך ו', (ספר מרדכי נרקיס), אביגד נ' (עורך), ירושלים: החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה.
אבי-יונה, מ' (1962). 'רצפת בית-הכנסת בבית-אלפא ומקומה באמנות היהודית'. בתוך: בקעת בית-שאן, הכינוס הארצי השבעה-עשר לידיעת הארץ (עמ' 70-63). ירושלים: החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה.
אושרי, א' (1996). 'בית לחם הגלילית'. חדשות ארכיאולוגיות. ק"ו, 42-43.
גליל, י' (1966). 'השקמה בתרבות ישראל'. טבע וארץ, כתב-עת לטבע ולידיעת הארץ כרך ח', חוברות ט-י"א, 355-306.
גנור, א', קליין, א', אבנר, ר' וזיסו, ב' (2011). 'חפירות חורבת מדרס שבשפלת יהודה 2011-2011: דו"ח ראשוני'. בתוך: חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבתה (עמ' 214-200). כרך ה', ירושלים: רשות העתיקות מרחב ירושלים.
דותן, מ' (1968). 'בתי-הכנסת בחמת-טבריה'. קדמוניות. א (4), 116- 123.
דנין, א' (1990). 'השקמה אינה עץ בר'. טבע וארץ. 325, http://www1.snunit.k12.il/heb_journals/aretz/325028.html, תאריך גישה 2.4.2012
הירשפלד, י' (2003). ' דיר קלעה ומנזרי מערב השומרון'. בתוך: וזאת ליהודה, מחקרים בתולדות ארץ-ישראל ויישובה מוגשים ליהודה בן פורת (עמ' 249-209), בן-אריה י' וריינר א' (עורכים), ירושלים: יד יצחק בן צבי.
וקסלר-בדולח, ש' (2007). 'ירושלים, עין יעל'. חדשות ארכיאולוגיות. 119, איורים 3-1.
חכלילי, ר' (1987). 'לבעיית האסכולה של עושי-הפסיפסים בעזה'. בתוך: ארץ-ישראל (עמ' 58-46). כרך י"ט. ספר מיכאל אבי-יונה. ירושלים: החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה.
מגן, י' (1992). 'כנסייה ביזאנטית בבית ענון (בית ענות) שבהר חברון'. קדמוניות. כה (98-97), 44-40.
מגן, י' (1993א'). בתי-הכנסת השומרוניים ופולחנם. בתוך: ארליך ז' ח' ואשל י' (עורכים), מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס השני תשנ"ב-1992 (עמ' 264-229). ירושלים: מכון המחקר, המכללה האקדמית יהודה ושומרון.
מגן, י' (1993ב'). ח' סמארה. חדשות ארכיאולוגיות. צט, 33-31.
מגן, י' (2002). בתי כנסת שומרוניים. בתוך: שטרן א' ואשל ח' (עורכים), ספר השומרונים (עמ' 443-382). ירושלים: יד יצחק בן-צבי.
סוקניק, א' ל' (1929). 'בית הכנסת שבבית-אלפא'. תרביץ. שנה א', ספר ב', 117-111, ציורים א-ה.
סוקניק, א' ל' (1932). בית-הכנסת העתיק בבית-אלפא. ירושלים: האוניברסיטה העברית.
עובדיה, א' (1993). אמנות הפסיפס בבתי כנסת עתיקים בארץ-ישראל. תל-אביב: הגלריה האוניברסיטאית לאמנות.
פורת, י' (2006). 'ארמונות בעיבורי קיסריה הביזנטית'. קתדרה. 122, 142-117.
פליקס, י' (1994). עצי פרי למיניהם צמחי התנ"ך וחז"ל. רמת גן: ראובן מס.
פליקס, י' (1967). ‫ כלאי זרעים והרכבה, מסכת כלאים, משנה תוספתא וירושלמי לפרקים א-ב, בירור הסוגיות ורקען הבוטני-חקלאי בלווית 188 תמונות ושירטוטים, סדרת מחקרים. (אוניברסיטת בר-אילן). תל אביב: דביר.
פליקס, י' (2000). תלמוד ירושלמי מסכת שביעית. ירושלים: ראובן מס.
פרסטר, ג' (1985). 'גלגל-המזלות בבתי-הכנסת ומקורותיו האיקונוגרפיים', בתוך: ארץ-ישראל (עמ' 391-380, לוח עה). כרך י"ח (ספר נחמן אביגד). ירושלים: החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה.

Akerstroem-Hougen, G. (1974). The Calendar and Hunting Mosaics of the Villa of the Falconer in Argos: A Study in Early Byzantine Iconography, Vol. I Text; Vol. II Pls., Stockholm: Svenska institutet i Athen.

Avital, A., & Paris, H. S. (2014). 'Cucurbits depicted in Byzantine mosaics from Israel, 350-650 CE'. AoB. Vol. 114(2), 203-222.

Avi-Yonah, M. (1933). 'Mosaic Pavements in Palestine'. QDAP. Vol. II, 136-181.

Avi-Yonah, M. (1934a). 'A Sixth-Century Synagogue at 'Isfiya'. QDAP. III, 118-131, Pls. XLI-XLIV.

Avi-Yonah, M. (1934b). 'Mosaic Pavements in Palestine'. QDAP. Vol. III, 26-73, Pls. XIV-XVIII.

Avi-Yonah, M. (1958). 'Ten Years of Archaeology in Israel'. IEJ. Vol. 8, 52-65.

Bagatti, B. (1955-56). ‘Scavo di un Monastero al "Dominus Flevit"’. LA. VI, 240-270, Fig. 1-16, Pl. I.

Balty, J. (1977). Mosaiques Antiques de Syrie. Brussel: Centre Belge de Recherches Archeologiques a Apamee de Syrie.

Blanchard-Lemee, M., Ennaifer, M., Slim, H., & Slim, L. (1995). Mosaics of Roman Africa, ‎ Floor Mosaics from Tunisia. New York: Braziller.

Bowersock, G. W. (2006). Mosaics as History, the Near East from Late Antiquity to Islam. Cambridge, Mass: Belknap Press of Harvard University Press.

Caneva, G., Savo, V., & Kumbaric, A. (2014). 'Notes on Economic Plants

Big Messages in Small Details: Nature in Roman Archaeology'. Economic Botany. XX(X), 1-7.

Cimok, F. (ed.). (2000). A Corpus, Antioch Mosaics. Istanbul: A Turizm Yayinlary.

Cohen, R. (1980). 'The Marvelous Mosaics of Kissufim'. BAR. 6(1), 16-23.

Coombes, A. (2004). Pocket Nature Trees, London: Dorling Kindersley Limited.

Dalby, A. (2003). Food in the Ancient World from A to Z. London; New York: Routledge.

Dunbabin, K. M. D. (1999). Mosaics of the Greek and Roman World, Cambridge; New York: Cambridge University Press.

FitzGerald, G. M. (1931). 'Excavations at Beth-Shan in 1930'. PEQ, 59-68.

Hachlili, R. (2009). Ancient Mosaic Pavements. Boston: Brill.

Hyams, E, (1971). Plants in the Service of Man, 10,000 Years of Domestication. Philadelphia: J. B. Lippincott Company.

Janick, J., Paris, H. S., & Parrish, D. C. (2007). 'The Cucurbits of Mediterranean Antiquity: Identification of Taxa from Ancient Images and Descriptions'. AOB. 100, 1441-1457.

Lafaye, G. (1892). 'Mosaique de Saint-Romain-En-Gal (Rhone)'. RA. Tome XIX, 322-347.

Magen, Y. (1993). The Samaritan Synagogue at Khirbet Samara. The Israel Museum Journal. Vol. XI, 59-64

Magen, Y. (2008). The Samaritans and the Good Samaritan. Judea and Samaria Publications 7. Jerusalem. Staff Officer of Archaeology – Civil Administration of Judea and Samaria.

Ovadiah, R., & Ovadiah, A. (1987). Mosaic pavements in Israel: Hellenistic, Roman, and early Byzantine. Roma: L’Erma di Bretschneider.

Patrich, J. & Tsafrir, Y. (1993). 'A Byzantine church Complex at Horvat Beit Loya'. In: Ancient Churches Revealed. (pp. 265-272). Tsafrir, Y. (ed.). Jerusalem: Israel Exploration Society.

Piccirillo, M. (1993). The Mosaics of Jordan. Amman: American Center of Oriental Research.

Richmond, E. T. (1936). 'Basilica of the Nativity'. QDAP. V, 75-81, Pls. XXXVII-XLVIII.

Safrai, Z. (2010). 'Agriculture and Farming', In: The Oxford Handbook of Jewish Daily Life in Roman Palestine. (pp. 246-263). Hezser, C. (ed.). Oxford; New York: Oxford University Press.

Stern, H. (1981). 'Les Calendriers Romains Illustres'. In: Aufstieg und Niedergang der Römischen Welt: Geschichte und Kultur Roms im Spiegel der neueren Forschung. (pp. 431-475). Temporini, H. (ed.). Band II, 12.2. Berlin.

Talgam, R., & Weiss, Z. (2004). 'The Mosaics of the House of Dionysos at Sepphoris'. Qedem. 44. Jerusalem: Institute of Archaeology, Hebrew University of Jerusalem.

Trilling, J. (1989). 'The Soul of the Empire'. DOP. 43, 27-72.

Tzaferis, V. (1983). 'The Excavations of Kursi – Gergesa'. Atiqot. Vol. XVI, 1-64, Pls. I-XIX.

Vincent, L. H. (1901). 'Une Mosaique Byzantine a Jerusalem', RB. X, 436-444.

Vincent, L. H. (1922). 'Une Villa Greco-Romaine a Beit Djebrin'. RB. XXXI, 259-281.

Weiss, Z. (2005). The Sepphoris Synagogue: Deciphering an Ancient Message through its Archaeological and Socio-Historical Contexts, Jerusalem: Israel Exploration Society.

Weiss, Z., & Talgam, R. (2002). 'The Nile Festival Building and its Mosaics: Mythological Representations in Early Byzantine Sepphoris'. In: The Roman and Byzantine Near East. (pp. 55-90). Vol. 3. Humphrey, J. H. (ed.). Ann Arbor, MI.: University of Michigan.

White, K. D, (1967). Agricultural Implements of the Roman World. Cambridge: University Press.

Zohary D., Hopf M., & Weiss E. (2012). Domestication of Plants in the Old World, Fourth Edition. Oxford: Oxford University Press.

מקורות ראשוניים

Celsus, A. C. (1938-1971). De Medicina, with an English translation by W.G. Spencer, London: Loeb Classical Library.

Columella, L. J. M. (1954‑1955). De Re Rustica, English Translation: Vol. I (Books 1‑4) by H. B. Ash; Vols. 2 and 3 (Books 5‑12 and the de Arboribus) by E. S. Forster and E. Heffner. London: Loeb Classical Library.

Galen. (2003). On the Properties of Foodstuffs (De alimentorum facultatibus), Introduction, Translation, and Commentary by Powell O., With a Foreword by John Wilkins. Cambridge: Cambridge University Press.

Pliny, the Elder. (1949-1962). The Natural History. With an English translation in ten volumes by Rackham H., London: Loeb Classical Library.

Theophrastus, E. (1961). Enquiry into Plants and Minor Works on Odours and Weather Signs‎, With English Translation by Sur Arthur Hort, Bart, M.A., London: Loeb Classical Library.

Varro, M. T. (1934). On Agriculture, English translation is by W. D. Hooper and H. B. Ash. England: Loeb Classical Library.

ארכיון רשות העתיקות – תיקי חפירה ישראליים

חולות קיסרי (דרום), יוסף פורת, G-38/1992

תמונות

כל הצילומים של ענת אביטל. צילום פסיפס סמארה נעשה ב"מוזיאון השומרוני הטוב" באדיבות "רשות הטבע והגנים"

[1] זכוכית סמלטי מופקת על ידי ערבוב של זכוכית מותכת עם תחמוצות מתכת לצביעה, יציקתה לתבניות ושבירתה לאחר קירור לקוביות (http://en.wikipedia.org/wiki/Glass_tiles, 3.5.2013).

[2] המושג דגם גיאומטרי מתאר צורה או מבנה שאינו תיאור אדם, חיה או צומח. עם הצורות הגיאומטריות הנפוצות בעיטורי הפסיפסים נמנים: סרטים ותשליבים, קווים ישרים, נקודות, מעגלים, גלים, מצולעים שונים, קוביות דגמים דמויי פרחים סכמתיים.

[3] המושג מדליון באנגלית Medallion מתאר צורה גיאומטרית סגורה, עגולה או סגלגלה המשמשת לעיטור. המושג עבר תעתיק לעברית ומשמש לתיאור שטח קטן או מסגרת לעיטור.

[4] אותם קטלג אבי-יונה (Avi-Yonah, 1933) והמשיכו את דרכו עובדיה ר' וע' (Ovadiah & Ovadiah, 1987).

[5] התמונות המצורפות לסקירה שלהלן אינן שומרות על קנה מידה אחיד.

[6] בני יעקב הורידו אותו מצרימה "וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מ"ג, י"א); "מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה; וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ" (ירמיהו א', י"א-י"ב).

[7] למשל: "מאימתי הפירות חייבות במעשרות … והשקדים משיעשו קליפה" (משנה מעשרות, פרק א', ב'); "ובאילן האגסים…התפוח והחזרד הפרסקים והשקדין והשיזפין והרימין אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה" (משנה כלאיים, פרק א', ד').

[8] בהרחבה: פליקס, 1968.

[9] "המדלה את הגפן על מקצת אילן מאכל, מותר להביא זרע תחת המותר. ואם הלך החדש, יחזירנו. מעשה שהלך רבי יהושוע אצל רבי ישמעאל לכפר עזיז, והראהו גפן שהיא מודלה על מקצת תאנה. אמר לו, מה אני להביא זרע תחת המותר. אמר לו, מותר. והעלהו משם לבית המגניה, והראהו גפן שהיא מודלה על מקצת הקורה וסדן של שקמה, ובו קורות הרבה" (תוספתא כלאיים, פרק ו', ד').

[10] למשל: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ" ( דברים ח', ח'); "כחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ" (שיר השירים ד', ג'); "הַגֶּפֶן הוֹבִישָׁה, וְהַתְּאֵנָה אֻמְלָלָה, רִמּוֹן גַּם-תָּמָר וְתַפּוּחַ, כָּל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה יָבֵשׁוּ כִּי-הֹבִישׁ שָׂשׂוֹן, מִן-בְּנֵי אָדָם" (יואל א', י"ב); "ויַּעֲשׂוּ, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, רִמּוֹנֵי, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר" (שמות ל"ט, כ"ד); "וַיַּעַשׂ אֶת-הָעַמּוּדִים וּשְׁנֵי טוּרִים סָבִיב עַל-הַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת-הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ הָרִמֹּנִים וְכֵן עָשָׂה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית" (מלכים א', ז', י"ח). שילובו בשמו אתרים מלמד על תפוצתו: עין רימון, גת רימון, סלע רימון ובית רימון (יהושע י"ט, ז'; יהושע י"ט, מ"ה; שופטים כ', מ"ז; מלכים ב', ה', י"ח).

[11] למשל: "אין נוטעין שרביט של רמון ולא עקצים של רמון [בצד] סדן של שקמה" (תוספתא זרעים, כלאיים פרק א', ז'); "קליפי אגוזין וקליפי רמונים סטיס ופואה כדי לצבוע בגד קטן" (בבלי שבת, פ"ט, צ', ע"א); "ושל בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים" (בבלי שבת, פרק כ"ב, קמ"ד, ע"ב).

[12] בהרחבה: פליקס, 1994, עמ' 112-103; פליקס, 1994, עמ' 103-97.

[13] פגות השקמה שימשו למאכל גם עקב הבשלתן לפני התאנים פגות (Dalby, 2003, p. 317).

[14] "אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, מפני שהיא עבודה" (משנה שביעית, פרק ד', ה'), נהגו לכרות את גזע השקמה בצעירותו וליצור את 'בתולת השקמה', פעולה זו עוררה ניצנים רדומים בגדם, אשר ממנו צמחו נצרים שפיתחו קורות ישרות, הן 'קורות שקמה', הנוחות מאוד לשימוש בקירוי בתים ולבנייה (פליקס, 2000, עמ' 262-259).

[15] "סימן להרים מילין סימן לעמקים דקלים סימן לנחלים קנים סימן לשפלים שקמים" (תוספתא שביעית, פרק ז', ט').

[16] "מכפר חנניה ולמעלה, כל שאינו מגדל שקמים- גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שקמים- גליל התחתון" (משנה שביעית, פרק ט' ב').

[17] השם התנ"כי של הכלי הוא 'מזמרה' מן הפועל "זמר" (שמשמעו לגזום): "וְכָרַת הַזַּלְזַלִּים בַּמַּזְמֵרוֹת" (ישעיהו י"ח, ה'), והמושג זמורה בתנ"ך מתייחס לענף של הגפן: "וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל, וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט, בִּשְׁנָיִם" (שמות י"ג, כ"ג).

[18] למשל: "וחרמש לא תניף מכאן שאין לו רשות לאכול אלא בשעת הנפת מגל" (ירו' מעשרות פ"ב, ה"ד, י"א, ע"ב); "מזנב בגפנים והקוצץ קנים רבי יוסי הגלילי אומר, ירחיק טפח; ורבי עקיבה אומר, קוצץ כדרכו, בקורדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה" (משנה שביעית פ"ד, ו').

[19] עצי התמר גבוהים אלו המוצגים לצידי המנורות בבית כנסת של מעון-נירים נועדו לרמז על מצוות הלולב.

[20] ומכאן מוצא שמו, ארמני – Armeniaca.

[21] מכאן מוצא שמו, פרסי – Persica.

[22] "התפוח והחזרר והפרסקין והשקדין השיזפין והרימין אף על פי שדומין זה לזה כלאי' זה בזה" (ירו' כלאיים, פ"א, ה"ד, ב', ע"א); "תני גוי שהרכיב אגוז על גבי פרסק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן נוטל ממנו ייחור והולך ונוטע במקום אחר" (ירו' כלאיים, פ"א, ה"ד, ב', ע"ב); "מעשה באחד שאמר לחבירו דלית שעל גבי פרסק זה אני מוכר לך ונעקר הפרסק ובא מעשה לפני רבי חייא ואמר חייב אתה להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימא" (בבלי בבא מציעא, קט"ז, ב').

[23] בעבר היה קרוי בעברית: 'אורן הגלעין', ו'אורן הסלע'.