תיאורים צימחיים של ענפי חקלאות וכלי חקלאות מירושלים ויהודה בפסיפסים מהתקופות הרומית והביזנטית

כנס ירושלים ה-22, אוניברסיטת בר אילן, דצמבר 2016

תיאורי חקלאות וצומח בפסיפסים מירושלים ויהודה בתקופות הרומית והביזנטית

מאת: ד"ר ענת אביטל

לחצו להורדת המאמר:

אביטל ענת, 2017, תיאורי חקלאות מירושלים ויהודה בתקופות הרומית והביזנטית, כנס חידושים בחקר ירושלים ה-22, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן

מבוא

מאמר זה דן בתיאורים של הגידולים והכלים החקלאיים המעוצבים על גבי פסיפסים מהתקופה הרומית והביזנטית מהעיר ירושלים ומאזור יהודה. מקומם הבולט של האיורים החקלאיים בפסיפסי התקופה והפיענוח שלהם מגלה שלחקלאות של העיר ירושלים ואזור יהודה הייתה חשיבות מרכזית בכלכלת הארץ. באזור יהודה יוצרו בסך הכול 45 פסיפסים עם מוטיבים חקלאיים, מתוכם יוצרו בעיר ירושלים עצמה 9 פסיפסים, והיא הייתה העיר השנייה במספר הפסיפסים שיוצרו בה, אחרי בית שאן.

חלקם של פסיפסי אזור יהודה היה גדול ביחס לכלל הפסיפסים מישראל. באזור יהודה יוצר רוב יחסי של פסיפסים עם תיאורים חקלאיים, המהווים 34% מסך פסיפסי כל ארץ ישראל.[1] איכותם של פסיפסי יהודה היא ממוצעת. עם זאת, ראוי לציון שהפסיפס האיכותי ביותר שיוצר בישראל עוצב דווקא באזור יהודה, בכנסיית המולד בבית לחם.

מגוון הגידולים החקלאיים שתועדו בפסיפסי יהודה היה גדול באופן יחסי. ביהודה עוטרו 27 מיני גידולים שונים, מתוך סך של 30 גידולים שעוטרו בכל אמנות התקופה בישראל. התיאורים מהפסיפסים הם בבואה של המציאות החקלאית ובכוחם להעיד עליה. כך, הפסיפסים מאפשרים הצצה ייחודית והתרשמות מהרמה הגבוהה, הגיוון והפיתוח של החקלאות באזור יהודה וירושלים.[2] שלל הנתונים המצטברים מאירים את אזור יהודה כאזור מועדף בהשקעה לייצור פסיפסים מרשימים ותיאורים חקלאיים מפורטים.

שכיחות הפסיפסים החקלאיים באזורים גאוגרפיים שונים של ארץ ישראל

על מנת להבין את שכיחות הפסיפסים ביחס לאזורים השונים בארץ ישראל, נעשה מיזוג של אזורים גאוגרפיים סמוכים. כך נוצרה הכללה לארבעה אזורי-על: 1. גליל; 2. שומרון, כרמל ובקעה; 3. יהודה; 4. נגב וחוף דרומי. אזורי-העל כוללים בתוכם אזורי משנה, בשיטת פילוח רוחבי של הארץ: גליל- רמת הגולן, גליל עליון מרכזי, גליל עליון מערבי, גליל תחתון מרכזי, גליל תחתון מזרחי ובקעת בית שאן. שומרון, כרמל ובקעה- שומרון, כרמל, שרון, בקעת הירדן ובנימין. יהודה- הרי יהודה, מדבר יהודה, שפלת יהודה, מישור חוף יהודה. נגב וחוף דרומי- נגב מערבי, נגב מרכזי.

ניתוח סטטיסטי של כלל הנתונים (איור 1) גילה שמרבית הפסיפסים יוצרו ביהודה (34%) ובגליל (33%), כמחצית מכך יוצרו בשומרון, הכרמל והבקעה (19%) ובנגב (14%). חלקו היחסי הגדול של אזור יהודה מעיד על חשיבותו הגדולה ועושרו של האזור. כמות גדולה כזו של פסיפסים תורמת מידע איכותי, ממקור ראשון, על ההתנהלות הכלכלית והחקלאית המקומית.

איכות הפסיפסים ומגוון הגידולים

איכות הפסיפסים נמדדה לפי צפיפותן של אבני הטסרה לדצמ"ר. על מנת ליצור התפלגות נורמאלית אשר תיתן מענה לאיכות פסיפסי ארץ ישראל נקבע סולם איכויות מ-1 (נמוך) עד  3 (גבוה):

1- איכות נמוכה, עד 100 אבנים בדצמ"ר.

2- איכות בינונית, בין 100-130 אבנים בדצמ"ר.

3- איכות גבוהה, מעל 130 אבנים בדצמ"ר.

בניתוח משוקלל של כל הפסיפסים התברר שככל שאיכות הפסיפס גבוהה יותר כך עולה מספר הפרטים המוצגים בו: גידולים (איור 2), כלים, כלי קיבול, פעילות חקלאית וכד'. איכותם של פסיפסי אזור יהודה היא ממוצעת ועומדת על דרגה 2, שהיא ממוצעת-טובה (איור 3). ואכן, ביהודה התקיים ייצוג של מגוון מינים גבוה, בהתאם למניינם הגבוה של כלל הפסיפסים ובהתאם לאיכותם הטובה. כמובן גם שככל שהאבנים קטנות ביחס לשטח נתון, כך מספרן עולה, הרזולוציה של התמונה עולה ואיכות התמונה עולה. ניתן להשוות את אבני הטסרה לפיקסלים של תמונה דיגיטלית, שהרזולוציה שלה תלויה במספר הפיקסלים מהם היא מורכבת.

במיוחד ראוי לציון הפסיפס האיכותי ביותר בישראל, מכנסיית המולד בבית לחם. כנסיית המולד, מן החשובות שבכנסיות ארץ ישראל, יוסדה במאה הרביעית במימונו ובהמרצתו של הקיסר קונסטנטינוס, במסגרת הקמת ארבע הכנסיות הראשונות. חשיבותה של הכנסייה והמימון הקיסרי תרמו לעיצובה הייחודי והמקורי של הרצפה. הפסיפס מתוארך למאה החמישית לסה"נ, והוא עצום בשטחו: 653 מ"ר! בפסיפס זה השתמשו באבנים קטנות מאוד, שהעניקו לתמונות רזולוציה גבוהה. צפיפות אבני הפסיפס שלו מרשימה ביותר ומגיעה עד ל- 450-500 אבנים בדצמ"ר. צפיפות כזאת של אבני טסרה איננה מצויה בין פסיפסי ארץ ישראל. ראויים לציון במיוחד הפריטים הפיגורטיביים המורכבים ממספר גדול מאוד של אבנים צבעוניות ורבות גוונים. כך, פרי שהוצג בודד במדליון עוצב באמצעות למעלה מ- 2000 אבנים קטנטנות וצבעוניות.

בפסיפס כנסיית המולד מבית לחם עוטר גם מגוון גדול של גידולים חקלאיים. חלקם שכיחים באמנות התקופה: שני זנים של מלון עגול, אתרוג, אשכול ענבים, תאנה, רימון ואפרסק. אולם, חלק מהגידולים אינם שכיחים: אצטרובל האורן, זית ועוזרר. ובמיוחד ראויים לציון שלושה מיני פרות ייחודיים שעוצבו בפסיפס ייחודי זה: אגס קורשינסקי (Pyrus korshinskyi) (איורים 4, 5), אגס סורי (Pyrus syriaca) (איורים 6, 7) ושיזף תרבותי Ziziphus jujuba)) (איורים 8, 9). חשוב לציין גם את התיאור הנדיר, המושלם, המדויק, והנאמן למציאות של ענף הזית הנושא עלים ופרות (איור 10). חשיבותו של תיאור זה בייחודיות שלו. משום שזהו העיטור היחיד והנדיר, של ענף הזית נושא פירות בכל פסיפסי התקופה מארץ ישראל. תרומתה של רצפה זו למחקר חשובה ביותר עקב התיעוד של המינים והזנים המקוריים, היכולים לשפוך אור על עושרה של חקלאות אזור יהודה, ולחזק את התובנה בדבר היצמדותם של העיטורים לתיאור חקלאות מקומית בת הזמן.[3]

פסיפסי העיר ירושלים

ארבע ערים חשובות וביניהן ירושלים, מגלות קשר הדוק אל ייצור פסיפסים עם מוטיבים חקלאיים: בית שאן בה יוצרו 10 פסיפסים, ירושלים בה יוצרו 9 פסיפסים, ציפורי בה יוצרו 8 פסיפסים וקיסריה בה יוצרו רק 5 פסיפסים  (איור 11). ערים אלו, כידוע, היו גדולות וראשיות וישבה בהן אוכלוסייה גדולה ומגוונת. לא מפליא אם כן שבערים אלו יוצר מספר ניכר של מבנים מפוארים המרוכזים בשטח העיר עצמה. חלקם היו מבני ציבור וחלקם מבני פאר פרטיים של שועי העיר. סביב לערים אלו שטחים נרחבים אשר שימשו כעורף חקלאי וסיפקו מזון רב לאוכלוסייה הגדולה. חשיבותה של החקלאות מסומלת באמצעות עיטורי הפסיפסים. ריכוז הפסיפסים בערים אלו ומניינם הרב עשוי ללמד גם על עושרם של תושבי ערים אלו, אשר יכלו להרשות לעצמם בניית רצפות מפוארות.

שתי דוגמאות מרשימות לפסיפסים משובחים מהעיר ירושלים

קפלת יוחנן המטביל בחצר כנסיית העלייה הרוסית

רצפת הפסיפס הותקנה במאות החמישית או השישית לסה"נ. שטחה המקורי של הרצפה איננו ידוע משום שהיא מכוסה באריחי שיש מהעת החדשה. שטחו של השטיח המעוטר הגלוי כיום הוא כ- 6 מ"ר בלבד. איכותו של הפסיפס בינונית עד גבוהה (130 אבנים בדצמ"ר). במדליונים שובצו יונקים עופות ודגים, וביניהם גם פריטים צמחיים וכלים. התיאורים הפיגורטיביים של הפרות מקוריים, מציאותיים ומדוייקים, צבעוניים וברורים מאוד. מבין גידולי החקלאות עוטרו: אשכול ענבים אדומים, אבטיח או מלון עגול, תאנה ורימון. גם עלי קולקס הקדמונים עוטרו, ששימשו ככל הנראה כמצע להגשת מזון (איור 12).[4]

מנזר דומינוס פלוויט (סנטה אנה או סנטה אנסטסיה)

החדר המעוטר בפסיפס שימש כאורטוריום (חדר תפילה) כחלק ממנזר (איור 13). יצירת הפסיפס מתוארכת לתחילת המאה השביעית. שטחו של הפסיפס לא גדול (32 מ"ר), אך איכותו טובה מאוד (עד 200 אבנים בדצמ"ר), וצבעיו מרובים (12 צבעים וגוונים רבים נוספים). הפנל המערבי של שטיח הפסיפס מורכב ממעגלים בתוך מצולעים המאוכלסים בדג, פרחים ופירות. כל התיאורים שבפסיפס זה הם מקוריים, ועיצובם חד פעמי וייחודי. התיאורים מרשימים בדיוק שלהם ובנאמנות למציאות. עובדה זו עשויה להצביע על פירות שהיו מצויים בידי האומן במקום היצירה כמודלים, כעדות לחקלאות מקומית. מבין הגידולים מוצגים: שתי תאנים בתהליך ייבוש להפיכתן לגרוגרות, קשורות לשרוך כחול. אשכולות ענבים מעוגלים משני זנים, זן בהיר וזן כהה. אפרסקים, פרות השיזף או העוזרר. פירות של לופה למאכל ולהכנת ספוג רחצה. אתרוג גדול המוצר פעמים לאורך גופו, רימון, אגס, פירות מוארכים של פקוס, אבטיח או מלון עגול.[5]

זיקתם של הפסיפסים החקלאיים למגזרי אוכלוסייה שונים

בתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית הפסיפסים נוצרו בזיקה לארבעה מגזרים שונים: נוצרי, יהודי, רומי ושומרוני. 77% מהפסיפסים באזור יהודה נוצרו על ידי המגזר הנוצרי.[6] נתונים אלו עולים בקנה אחד עם המידע על עליית הנצרות לשלטון ברחבי הקיסרות והתחזקות כוחה בארץ ישראל. מגמה שגרמה לעלייה המתמדת במספרי האוכלוסייה הנוצרית מאמצע המאה הרביעית ועד למאה השישית ויצירת רוב נוצרי בתקופה בה יוצרו מרבית הפסיפסים. נתונים אלו תואמים גם את הידוע על יוזמה והמרצה קיסרית לבנייתן של הכנסיות, ותמיכתו הכלכלית של הממסד הדתי בבניינן.[7] שיעורם של הפסיפסים מהמגזר היהודי באזור יהודה עומד על 10% בלבד מכלל הפסיפסים באזור. הנתונים תואמים את הידוע על דיכויו של המגזר היהודי וחקיקת חוקים האוסרים על בניית בתי כנסת חדשים במהלך המאה החמישית.[8] כמו כן חלה ירידה דרסטית במספרי האוכלוסייה היהודית מאמצע המאה הרביעית, לאחר מרד גאלוס בו חרבו ישובים יהודיים רבים.[9] שיעורם של פסיפסים מהמגזר הרומי ביהודה עומד על 9%. גם שיעורם הנמוך של המבנים הרומיים תואם את המידע על התנצרותה של האוכלוסייה הפגאנית החל מאמצע המאה הרביעית.[10]

מבחר הגידולים החקלאיים באזור יהודה

באזור יהודה עוטר מבחר של 27 מיני גידולים שונים (מתוך סך של 30 מינים שונים שעוצבו בכל אמנות התקופה בישראל).

להלן שמות הגידולים הראשיים לפי מספר הפסיפסים בהם הם עוצבו באזור יהודה:

דיון בדוגמאות של ענפי חקלאות המיוצגים בפסיפסי אזור יהודה

גפן

הגפן, ללא כל ספק, היא גידול יפהפה. ערכם הדקורטיבי של שריגי הגפן הארוכים והמתפתלים, העלים המאוצבעים והגדולים, הקנוקנות החינניות והאשכולות הצבעוניים הנישאים עליהם, גבוה מאוד. בנוסף, תפוצתה בחקלאות הייתה גבוהה משום ערכה הכלכלי גדול, הן למאכל והן להכנת היין. הגפן מעוטרת על למעלה מ-80% מהפסיפסים בהם תיאורים חקלאיים, ומגוון ההופעות של הענבים מעניין מאוד. על השריגים עוצבו ענבים ירוקים, צהובים, אדומים ואף סגולים-שחורים. לרוב הענבים שעוטרו היו עגולים, אולם עוצבו גם ענבים מזן מוארך.

רימון

הרימון הוא הפרי השני בשכיחות הופעתו בכל פסיפסי התקופה. תיאור הפרי קל וברור: פרי עגול, אדום ובראשו כתר אופייני (איור 15). בפסיפסי יהודה הרימונים מופיעים בקבוצות קטנות הממלאים חללים שבין מדליונים של עלי קוציץ, רימון בודד או רימונים בזוגות או בקבוצות קטנות במדליון. חשיבותו הכלכלית של הרימון איננה מבוטלת. בעת העתיקה השתמשו ברימון חי למאכל ולרפואה, ייבשו את גרגיריו כצימוקים, סחטוהו להכנת עסיס ויין, מקליפתו הכינו צבע שחור, מהפרחים הפיקו צבע לצביעת בדים והפרי סימל פוריות. אולם, נראה, שמעבר לחשיבותו הכלכלית, צורתו הנאה והקלות בה ניתן לעטר את הפרי הגדול והאדום, היו הסיבות המרכזיות לשימוש התכוף ברימון לעיטור בפסיפסים.

אתרוג

מרבית התיאורים של אתרוגים באזור יהודה היו בעלי מותניים צרים ומקורם מפסיפסי כנסיות. האתרוגים עוצבו בודדים בתוך מדליונים. אתרוג מיוחד בעיצובו הריאליסטי והיחידאי, מעוטר על רצפתה של כנסיית בית לויה. האתרוג חצוי ונראים בו גרעיניו, הנתונים בתוך הפרי. הגרעינים מאורגנים בחוסר סדר אופייני. הצגה מיוחדת כזו של אתרוג חצוי והצגת הגרעינים, עשוייה לרמז על ייצור מקומי של זרעים איכותיים לריבוי העץ (איור 17). בשני פסיפסים אחרים האתרוג מקושר לפעולת קטיף מוקפדת במיוחד. הקטיף הזהיר של האתרוג מסומל על ידי מזמרה (מגל יד) שמוצגת ליד הפרי )איור 18). קשר כזה מעיד על קטיף זהיר במיוחד של הפרי באמצעות כלי ייעודי.

אבטיח ומלון עגול

עקב הרזולוציה המוגבלת של הציור באמצעות הפסיפס והמגבלות האובייקטיביות של יוצרי הפסיפסים - ההבחנה בין תיאורי המלון העגול והמפוספס לבין האבטיח אינה קלה ואיננה מוחלטת. בנוסף לכך, עקב הקרבה בין המינים הבלבול ביניהם כבר היה ניכר בדברי חז"ל. סביר להניח שגם באופן יומיומי לא הייתה ביניהם אבחנה ברורה לגמרי, דבר הבא לידי ביטוי גם בתיאורים הפלסטיים. עקב שלל ההסתייגויות שנרשמו כאן, ניתן לזהות בוודאות כאבטיחים רק את שני הפרות הקטנים, המנוקדים והירוקים מכנסיית קריות (איור 20). ביניהם נתון מלון עגול וצהוב, שזיהוי וודאי. זיהויים נוספים של אבטיחים נעשו בזהירות ומתוך ספק, חלק מהתיאורים סכמתיים במידה מרובה, האבנים גדולות והרזולוציה נמוכה. מגבלה נוספת היא מגוון הצבעים הקטן שעמד לרשות היוצרים, שהיווה מכשול חמור ביצירת איור ריאליסטי הנאמן למציאות. הצבע הירוק היה דרוש ליצירת מראה חיצוני אמין של אבטיח. המחסור בצבע ירוק זמין בין סלעי סביבת האתר, אילץ את היוצרים להשתמש באבנים בצבעים כהים חלופיים, לשם דימוי הצבע הירוק. כל שנותר לנו כיום הוא לנסות ולזהות את הדלוע באמצעות גודל הפרי, צורתו הכללית והרושם שהוא יוצר לעיני הצופה. להלן דלועים שכנראה ניתנים לזיהוי כאבטיחים: שני פרות זהובים מבחוץ, האחד מעוגל והשני לא סימטרי, מעוצבים בכנסיית ברקה מגן יבנה, לידם מעוצב סכין המיועד להתקנת הפרי למאכל . אבטיחים עגולים וזהובים מוצגים בקפלת יוחנן המטביל (איור 12) ובאורטוריום מנזר דומינוס פלוויט איור 22). כאמור לעל, פרות שניתנים לזיהוי וודאי עם מלון עגול משני זנים שונים, הוצגו באיורים מדוייקים להפליא בכנסיית המולד מבית לחם.

תאנה

התאנים עוצבו בקבוצות קטנות בתוך מדליונים. כאמור לעיל, ראוי לציון התיאור היחידאי מפסיפס דומינוס פלוויט של 2 תאנים הקשורות בסרט כחול, המיועדות לייבוש (איור 16). (תיקון המאמר בעקבות מידע חדש: התאנים הקשורות נועדו להפריית הפגות הנקביות באמצעות צרעות שבקעו מתאני הזכר שהובאו ממרחקים, אני מודה על המידע לד"ר אבנר כהן ממרכז וולקני, משרד החקלאות). גם התאנים, כידוע, היו ענף כלכלי חשוב ביותר בשל ערכן התזונתי הגבוה ותכולת הסוכר הגבוהה שבהן. הן נצרכו כפירות טריים בקיץ, ושומרו בייבוש כגרוגרות או כדבלות. נראה שהחשיבותו הכלכלית של הפרי בשילוב המראה הנאה של התאנה והקלות בה ניתן לעטר את הפרי, היו גורמים חשובים בשכיחות העיטור בתאנים.

אפרסק

עצי האפרסק החלו להיות מצויים בחקלאות רק בשלב התירבות השני, לאחר שטכניקת ההרכבה הייתה מוכרת. בפסיפסי ארץ ישראל מוצגים תיאורים מגוונים ומקוריים של אפרסקים, המעידים על חביבותו של הפרי על האוכלוסייה. שכיחות האפרסק בפסיפסי ארץ ישראל גם מעידה על כך שהחקלאים בתקופה הביזנטית כבר הצליחו להביא את הפרי לרמה ראויה של מתיקות, יתרה על טעמו התפל שהיה מוכר בתקופה הרומית שקדמה לה. באזור יהודה האפרסקים תוארו כשהם גדלים על שיח (איור 19) או בודדים במדליון גיאומטרי.

אורן

אורן הצנובר גדל בארץ ישראל רק באופן תרבותי. העץ שימש בעת העתיקה כגידול חקלאי וגם השתמשו בפירותיו בקטיף מן הבר. זרעיו, הצנוברים, שימשו למאכל כתבלין לבישול  ושימשו למאכל גם ביוון וברומי בשל תכולת השמן הגבוהה שלהם. התיאורים של אורן הצנובר על גבי הפסיפסים ביחד עם הידיעות מהספרות היוונית והרומית הקדומות[11] מחזקים את התובנה שאורן זה היה בעל ערך כלכלי בעת העתיקה, ומאששים את הכתובים בעניין גידול כלכלי של אורן הצנובר בחקלאות של העת העתיקה בארץ ישראל.

שני אצטרובלים עוצבו בפסיפס רומי של הווילה בעין יעל כשהם צפים מעל לצלוחית, אולי כחלק מפעילות פולחנית או כעומדים לפני פיזור הזרעים אל הקערית להגשה או קילוף.[12] בכנסיית המולד בבית לחם מעוצב אצטרובל יחיד וגדול בתוך מדליון (איור 25). תיאורי האצטרובלים הם ריאליסטיים והאצטרובל קיבל מקום של כבוד ביחס לפירות הנוספים שסביבו. ההופעה של האצטרובלים בפסיפסים יוקרתיים מלמדת על נדירותם ויוקרם של זרעי אורן הצנובר בדיאטה של אנשי התקופה.

מלון הפקוס

הפקוס נדיר כיום בשווקים הגדולים בישראל, ומגדלים אותו למטרות מסחריות רק במגזרים הערבי והבדואי. הפקוס ירוק, לעיתים מפוספס או עם תלמים לאורכו, צורתו גלילית ומוארכת, ובדרך כלל מכופפת. הפקוסים נקטפים בצעירותם, והם נצרכים חיים לאכילה כמלפפון או נכבשים כחמוצים בפרוסות, מחמת אורכם. היחס בין האורך לרוחב בפקוסים יכול להגיע ל- 1:10. הפקוס הוא ה'קישוא' המוזכר במשנה ובתלמוד: "אלו אנטונינוס ורבי שלא פסק משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים" (בבלי ברכות, נ"ז, ב).

פירות הפקוס מעוצבים בפסיפסים כשהם בודדים או בזוגות במדליונים. מדליונים אלו משולבים בקומפוזיציה רחבה של מדליונים המכילים פירות נוספים. בכנסיית קריות מעוטרים שני פירות של פקוס מאוכלסים במדליון של עלי קוציץ, פירות אלו כבר החלו להתכופף ואף להתפתל. לידם מעוטרת פרוסת פרי, שכנראה מיועדת להחמצה. גם בכנסיית חורבת מדרס מעוטר פקוס ירקרק, שוכב מאוזן, בחלקו התחתון והימני של הסל ומוצג לראווה או כמנחה ביחד עם פירות נוספים (איור 24).

לופה

פרי הלופה הצעיר שימש בעבר למאכל. מעניין מכך הוא הפרי הבוגר אשר שימש בעבר ומשמש עד היום ליצירת ספוגי רחצה. לאחר שהפרי מבשיל, מקלפים את קליפתו היבשה, מחלצים את הזרעים ומשתמשים במערכת הסיבים היבשים שנותרו בליבת הפרי. פירות לופה עוצבו בפסיפסי ארץ ישראל בעיקר באזורים חמים בהם יש גם מעיינות המאפשרים שימוש במים לרחצה (בגליל התחתון והעמקים הצפוניים). התיאורים של הלופה הבוגרת בפסיפסי התקופה הביזנטית באזור ההר עשויים לרמז על כניסתם של מנהגי הגיינה ותרבות רחצה לאזור. כאן המקום לציין שתיאורים של הלופה נמצאו רק באמנות החזותית של ארץ ישראל. נתון שעשוי ללמד על מקומה החשוב בחקלאות האזור.

הזית והדגן

שני ענפים כלכלה חשובים שבאופן מפתיע כמעט ולא באו לידי ביטוי בעיטורי הפסיפסים ביהודה ובארץ ישראל בכלל הם הדגן והזית. הדגן שולב רק פעם אחת בפסיפסי יהודה בהקשר לתיאור עונת הקיץ, והזית עוצב פעמיים בלבד. לא ניכרת מגמה של עיטור הדגן והזית כאלמנט דקורטיבי וגם לא כאלמנט של פרי מגרה למאכל ו'תאווה לעיניים'. כנראה משום ששימושם העיקרי היה לתוצריהם: הקמח והשמן. חלקם הזעום של הדגן והזית בפסיפסים ביחס לערכם הכלכלי העצום, נובע כנראה, בעיקר משום שדיגולים אלו אינם ראויים למאכל ללא עיבוד. בנוסף, נראה שאין הם עומדים בקריטריונים לעיטור, הדורשים עיטור באמצעות אלמנטים צבעוניים ומרשימים, המייצגים פירות נעימים לעין והראויים למאכל. יתכן גם שענפי הדגן והזית המסורתיים אשר נקלטו בחקלאות אלפי שנים קודם לכן, לא היוו אלמנט עיטורי ראוותני גם משום שלא היה בהם חידוש חקלאי, וככאלו הם לא יכלו לשמש כגידולים בהם ניתן להרשים את באי המבנה.

תמר

התמר מעוטר רק פעם אחת בפסיפסי אזור יהודה: בפסיפס יהודי מחולדה. שם הוא מעוצב בהקשר לארבעת המינים. כידוע התמר איננו מניב פרות טובים באזורי ההר, ולא מפליא אם כך שהוא נעדר מעיטורי אזור יהודה. אמנם היה צפוי למצוא אותו במדבר יהודה, אולם כמות הפסיפסים שיוצרו במדבר יהודה היא מזערית. מרבית התיאורים של התמר נמצאו בפסיפסים מהאזורים הנמוכים של הגליל והשומרון, בבקעת הירדן, בקעת בית שאן וברצועת החוף. 50% מהם בבקעת בית שאן, עמק הירדן, בקעת הירדן והחוף הדרומי. שכיחות התמר בפסיפסים תואמת את האזורים חמים בהם העץ מסוגל להניב פירות - אזורים בהם מתרכז גידול התמרים עד ימינו.

קנרס

הקנרס התרבותי (ארטישוק) ידוע כצמח תרבות כבר מהתקופות הקלאסיות ביוון וברומא. בארץ ישראל הוא מוכר מתקופת המשנה בהקשר לדיון בנושא כלאיים: "והקינרס כלאים בכרם" (משנה כלאים ה', ח'). הקרנס עוצב רק פעם אחת באזור יהודה, בכנסיית תל קריות. שם מוצג קנרס שקשקשיו מהודקים ולו שני עלים נילווים (איור 26). ייתכן שהקנרס היה גידול אקסקלוסיבי שרק מעטים הכירו או שרק מעטים ידעו לגדלו. אפשר גם להניח שתיאור הקנרס הנדיר עשוי ללמד על עושרם של בעלי המבנה, יכולותיהם החקלאיות הגבוהות, היכרותם עם מוצרי מזון מיובאים וגידולים נדירים, ורצונם להתפאר בכך.

אספרג רפואי

האספרג הרפואי הוא ירק רב שנתי. בספרות היוונית והרומית הקדומות קיים איזכור לגידול תרבותי של האספרג ביוון החל מהמאה השנייה לפסה"נ.[13] הירק היה בעל ערך בשל טעמו האיכותי. ברחבי האימפריה הרומית האספרג לא היה נפוץ מאוד, וכנראה שהוא הגיע לארץ ישראל רק בתקופה הביזנטית, וגידולו היה יקר מציאות ונדיר. רק פעם אחת בלבד מעוטר האספרג בפסיפסי ארץ ישראל, בכנסיית קריות. בפסיפס זה אגודות של אספרג קשורות בחוט מאוכלסות במדליונים של קוציץ המקיפים את השטיח של האולם המרכזי של כנסיית קריות. ממבחר הדוגמאות שהובאו למעלה, ניתן להתרשם שאין זה הפרט היחיד המציין את ייחודיותו של פסיפס כנסיית קריות. משקלול הנתונים הטכניים של ממצאיי הכנסייה וסביבתה, ניתן גם להסיק על עושרם הכלכלי של תושבי קריות, אשר איפשר לאוכלוסייה המקומית להתהדר בחקלאות מודרנית עשירת ענפים.

כלי עבודה שהוצגו בפסיפסי אזור יהודה וירושלים

בפסיפסים של אזור יהודה וירושלים אותרו חמש הופעות של שלושה כלי עבודה: מגל יד (מזמרה), מגל הקציר וסכין מטבח.

מגל יד (מזמרה, billhook)

מגל היד היה כלי שעיקר שימושו בקצירת עשבי בר ירוקים כמספוא לבעלי חיים, קיצוץ ענפים וחלקי עץ, קטיף פרחים, גידוד התמרים, בציר הענבים וקטיף פרות נוספים. מגל היד המוגדר בדברי חז"ל, הוא הקטן מבין המגלים, בעל ידית מעץ ולהב מתכתי חלק ומעוקל, וקצה הלהב מחודד כמקור.[14] מגל יד עוצב בכנסיות קריות (איור 18) ובית גוברין (איור 28) בהקשר לקטיף זהיר של אתרוגים.

מגל קציר

מגל הקציר היה כלי בעלי להב משונן ועיקר שימושו היה לקציר תבואה, ולקציר עשב.[15] באזור יהודה מעוצב מגל הקציר רק פעם אחת, בווילה מבית גוברין בהקשר לתיאורי עונת הקיץ (איור 29).

סכין מטבח

סכין מטבח שימש לחיתוך מזון והתקנת פרות למאכל. סכין המטבח היה בעל להב קצר, ישר וחלק, קצהו כהה ואיננו מחודד היטב. סכין מטבח עוצב בפסיפס כנסיית גן יבנה, ח'ירבת ברקה, כנסיית הבישוף יוחנן (איור 21).

סיכום

בתקופה הביזנטית יוצרו מאות רבות של רצפות פסיפס צבעוניות ומרשימות בארץ ישראל. תיאורים של נושאים חקלאיים עוצבו בלמעלה מ-135 פסיפסים. פסיפסים אלו מציגים תיאורים של צומח, פרות, כלים חקלאיים. הפסיפסים מכילים תיאורים פיגורטיביים ברורים ורמזים רבים על פעילות חקלאית שגרתית מגוונת. מאמר זה דן בחלקם החשוב של פסיפסי העיר ירושלים ואזור יהודה. אזור יהודה כולו תרם מידע רב על חקלאות התקופה. העיר ירושלים, בפרט, התגלתה כעיר חשובה בייצור פסיפסים מגוונים ומרשימים. מגוון המינים החקלאיים שעצבו בפסיפסי ירושלים וסביבתה היה גדול באופן יחסי לאזורים אחרים בארץ. גם איכותם של הפסיפסים באזור זה הייתה טובה. במיוחד ראוי לציון פסיפס כנסיית המולד מבית לחם, הפסיפס האיכותי ביותר שיוצר בארץ ישראל, שאף הוא יוצר באזור זה. גם פסיפס כנסיית קריות ראוי לציון באיכותו ותרומתו החשובה לחקר החקלאות הקדומה באזור יהודה.

במאמר זה נחשפו מיני הפרות, הכלים והפעילויות החקלאיות שהוטבעו בפסיפסים. סך העיטורים מציירים תמונה מעניינת ביותר של פעילות חקלאית ענפה. באופן חזותי ואמנותי זה חלקה של החקלאות מוצג באור הזרקורים כמוטיב מרכזי בעיטורים הצמחיים של הפסיפסים. הצגתם של הגידולים והכלים החקלאיים כמוטיב מרכזי בפסיפסים, מאששת בצורה ויזואלית וצבעונית ביותר, את הידוע לנו על חשיבותה של החקלאות בכלכלת התקופה.

טבלת האיורים

למאמר תיאורי חקלאות בפסיפסים מירושלים ויהודה בתקופות הרומית והביזנטית, כנס ירושלים 22, ינואר 2017

הערות שוליים וביבליוגרפיה:

[1] וביחס לאזורים אחרים: בגליל (33%), כמחצית מכך יוצרו בשומרון, הכרמל והבקעה (19%) ובנגב (14%).

[2] על מידת הריאליה והתיעוד המציאותי בתיאורי החקלאות בפסיפסים הארכתי רבות במאמרים קודמים, ראו: אביטל ע', 2015, 'מקוריותם של התיאורים החקלאיים הייחודיים מפסיפס בית הכנסת השומרוני בסמארה', בתוך: מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס ה-24, ביליג מ' (עורכת מדעית), אוניברסיטת אריאל, אריאל: 163-145; אביטל ע', 2015, 'פסיפסי השומרון וסביבותיו מן התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית - תיאורים חקלאיים ומגוון הפסיפסים', במעבה ההר, קובץ חמישי, טבגר א', עמר ז' וביליג מ' (עורכים מדעיים), אריאל-נווה צוף, עמ' 230-209; אביטל ע', 2015, 'ריבוי עצי פרי באמצעות הרכבה: תיאורים בפסיפסים מהתקופה הרומית והביזנטית', קתדרה, 157, עמ' 52-33.

[3] Vincent L. H. & Abel F. M., 1914, Bethleem, Le Sanctuaire de la Nativite, Paris: 29, Fig. 4; Vincent L. H., 1936, 'Le Sanctuaire de la Nativité d’après les Fouilles Récentes', RB, XLV: 561-574, Pls. I-III, VIII-XI; Richmond E. T., 1936, 'Basilica of the Nativity', QDAP, V: 75-81, Pls. XXXVII-XLVIII; Harvey W., 1935, Structural Survey of Church of the Nativity Bethlehem, Oxford; Harvey W., 1936, 'The Early Basilica at Bethlehem', PEQ: 28-33, Pls. I-VI.

[4] Lees G. Robinson, 1893, Mosaic Pavement on the Mount of Olive, Palestine Exploration Fund Quarterly Statement 25.2: p. 139-140 ; קלונר ע', 1993, הסקר הארכאולוגי של ארץ ישראל, סקר ירושלים 102 [אתר 429]; https://archive.is/u9zkN/78efc9e037781c6869edd65d65f5fd01e22176f0.gif (תאריך גישה: 12.11.2016)

[5] Bagatti B., 1955-56, ‘Scavo di un Monastero al "Dominus Flevit"’, Liber Annuus, Studii Bablici Franciscani, VI: 240-270, Fig. 1-16, Pl. I.

[6] בכל שאר אזורי הארץ חלקם היחסי של הפסיפסים מהמגזר הנוצרי דומים: 70%-85%.

[7] Harvey W., 1935, Structural Survey of Church of the Nativity Bethlehem, Oxford.; צפריר י', 1998, ארץ-ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, הממצא הארכאולוגי והאמנותי, ירושלים: 224.

[8] Codex Theodosianus, Codicis Theodosiani libri XVI: 16.8.27.

[9]  צפריר י', 1982,  ארץ ישראל מחרבן בית שני ועד הכבוש המסלמי, היסטוריה מדינית, חברתית ותרבותית, ירושלים: 208-202.

[10] ספראי ז', 1982, 'השומרונים', בתוך: ארץ-ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, היסטוריה מדינית, חברתית ותרבותית, ברס צ' וחב' (עורכים), ירושלים: 252-264.

[11] ריכוז מידע מהספרות הקלאסית: אביטל ע' 2014, הגידולים והכלים החקלאיים בפסיפסים מן התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית מארץ ישראל, כרך המחקר, חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר אילן: עמ' 27.

[12] וקסלר-בדולח ש', 2007, 'ירושלים, עין יעל', חדשות ארכאולוגיות: עמ' 119 ,איורים 1-3.

[13] אביטל 2014, שם, עמ' 32.

[14] White K. D., 1967, Agricultural Implements of the Roman World, Cambridge: pp. , 85-89.

[15] פליקס י', 1990, החקלאות בארץ-ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד הלכה ומעשה בעבודות יסוד חקלאיות, ירושלים: עמ' 190-188.

Anat Avital, Representation of Crops and Agricultural Tools in Late Roman and Byzantine Mosaics of the Judean Area and Jerusalem, In: Ingeborg Rennert Center for Jerusalem Studies, New Studies on Jerusalem, Vol. 22, (Eds. Baruch E. & Faust A.), 2017, pp. 303-322.

English Abstract

Dr. Anat Avital

Hundreds of beautiful colorful mosaic floors were manufactured in Israel during the Byzantine period. There are agricultural designs on more than 135 of these mosaics. These mosaics show various flora, fruit and agricultural tools; they contain clear descriptions and hints of daily agricultural activity. This article discusses the most important part of the mosaics of the Judean area and the city of Jerusalem.

The Judean area contributed important information about the agriculture of the Byzantine period. Jerusalem, in particular, emerges as an important city for the production of impressive mosaics. The agricultural motifs of the mosaics from the city of Jerusalem and its surrounding environs were very diverse relative to other regions of Israel. As well, the quality of the mosaics in the area was very good. The highest quality of mosaic produced in Israel was created in the Judean area: the mosaic from the Church of the Nativity in Bethlehem. The impressive, high quality mosaic of the Church of Krayot also contributed unique and important reliable information on the richness of Judean area agriculture during the Byzantine period.

This article reveals the species of fruit, tools and agricultural activities as illustrated on the mosaics. These decorations depict a most interesting picture of Byzantine rural life.

Crops and agricultural tools, as opposed to other vegetation motifs, are the central motifs in these mosaics, confirming visually and most colorfully, the importance of agriculture in the economy of the period.