זכרונותיה של סטודנטית בסיור דתות וכתות בכרמל, בהדרכתו של פרופ' ניסים דנה

לא תאמינו כמה ידע וחוויות אפשר להרוויח בסיור אחד.

 מזכרונות סטודנטית עבריה: סיורים בארץ הקודש חיפה

דו"ח סיור וטיול בחיפה והכרמל, 02.01.2003, בקורס-עדות ודתות בישראל, מרצה – ד"ר ניסים דנה (כיום כבר פרופסור)

וביום חמישי ה-2 לשנה החדשה שלהם, השנה השלישית לאלף השלישי, עם עלות הבוקר, נחתנו על חופי חיפה. מיד עם הגיענו קיבל את פנינו מורה הסיורים המקומי, אדם חביב וידען עמוק, הבקי בכל רזי המקומות והמסתורים בעיר. מאוחר יותר אף נודע לנו כי מלוונו הנערץ הוא אף ידידם האהוב, ודובר שפתם של המקומיים, שפה שנשמעה באוזננו הערלה, עשירה ועסיסית.
במהלך היום הובילנו הלז, לא אל מקומות בו ישבו אחינו בית ישראל, אלא, לבתי דירות מפוארות של כתות פלאים, הפגישנו עם ראשי עדות בעלות רצונות יפים וחלומות נעלים לעולם מתוקן וחדש, ואף העלנו על גג עתיק המט לינפול בקבוצות קטנות, ומשם נפרש לפנינו נוף מרשים של הארץ המובטחת.
בתחנתנו הראשונה, התוודענו אל העוולות הקטנות של המלכות המקומית (אשר כבר נודע לנו שהעומד בראשה חושב לקחת, למרות שמו המוצנע, את המקום המוביל בממלכה הקרויה ישראל), אשר באומרם לשלם פחות העלילו על עדת הבהאים הנאה, לפטור אותם ממס וכך להכריחם, שמכח אהבת האסתטיקה שבהם לשפץ ולהדר אף מקומות שלא המה ייסדום, אלא, גרמנים יושבי המקום משנים שעברו.
בעודנו שומעים את דבריו גילנו ידען הנסתרות את סוד כפולות ה-9 וה-19 שבמעלות הטרסות, ויום המיתה. חזינו ביפי חלוקת הפרחים לגובה גדילתם, והערצת הצבעים הטבועה בדמם של אלו אשר נטעום.

ואנו כניתפשים בדבריו הלוחשים לנו להסות כל קשר עם ארץ המוצא ולהסות מטרטרין, הוכנסנו בידי האומן של הקוסם אל ארץ הכבוד, השקט, היופי וההדר וכוסינו במעין שלווה ותרבותיות שלא נהוגה במקומותנו. בהולכנו בשבילי הגן הרחוק עד קצווי אינסוף, מכל מציאות מוכרת לנו, שבכל ארצותנו לא ראינום כמותו, הסביר לנו המורה העדין, כמה גווני ירוק יש בכל עלה ועלעל, ואף הביע ביקורת קלה מן קלה, על כך שלא כל עלה מורשה כאן לגדול כרצונו,למרות אהבתם המוחלטת של אלו, בעלי המקום, ליופי ואהבת הזולת, והביע אולי פיקפוק מסויים בסדר גודל אהבה זו ושלמותה. בעוד אנו מתפעלים והוסים, הגענו אל שערי המקדש. שם בשפה בינלאומית דוברים, ולכן למירב בושת מי מאיתנו הוכרחנו להודות, שעדיף לחלקנו לשמוע הסברים מפי מלוונו מיטיבנו. כמעט שנטינו להיכנס ולתת תודה לאותו "באב" המונח שם, עצמות –עצמות, בחדרו המקושט, על שזיכנו לשעה קלה של קורת רוח בעולם הזה, אלא, שזקיף אדיב ונעים הליכות גרשנו בעדינות מלטפת מן המקום, אם כי כמעט ניטענו בעומדנו וסרבנו קלות להינתק מהמקום, בראותנו אותם ברושים נאי מראה, שגיאי גובה, אשר כבשו המה את ליבו של בהאא אללה, עוד בימים עברו בשנה של 1863 למניין הנוצרים, וכך נוסדה חיפה לעילית כיסופיהם לנוי והדר.
מארץ חלומות זו הוסענו במכונת הענק הקרויה- אבטובוס- אל מקום בו לא האמנו למשמע אוזננו העייפות. כאן נודע לנו, לראשונה בחיינו, שיש מן הערבים מדת האיסלמיה, שהם אוהבי אדם, אוהבי השלום ורודפיו. נפשנו התעלפה למשמע הבשורה הגדולה, וללבבותינו אימצו בתקווה כל מילה שיצאה מפי המנהיג הדגול והעדין, שייח' אחמד שריף, שהשמיענו דברי נחמה לרוחנו הדואבה. הוא הבטיחנו נימרצות שבני אמוניו, ה"אחמדים", רדפו, רודפים וירדפו בכל נפשם ומאודם אחר השלום והרעות בעולם, וכך מקובל עליהם מזמן עלות משיחם הנעלה, הלוא הוא- כבוד- מירזא רולאם אחמד- שנתפש לרעיונות נוראים אלו עוד מן זמן קדים, ב- 1889. היינו מכונסים בתוך מבנה הקרוי "מסגד", ולו שני צריחי אבן גדולים, המגרדים את השחק. אשר ברוב ענוותנותם, האחמדים, לא ביקשו להם אלא, צריח אחד, ולו רק קטן. ומרוב גדלות הארכיטקטור, בנה להם שניים, ואף גבוהים עד למאוד, עד כי במלכות חיפה רצו לערוף ראשם של אלו המגדלים המחוצפים, אך נוכח רכותם של האחמדים החמודים, נזנח רעיון רב עלילה זה. ועל כן, עד היום הזה, מגדל הלימודים העליונים של מלכות חיפה כל כך גבוה, וקורא תיגר לכל מיסגד שיבוא ויתחר מולו בגובהו, עוזו ותהילתו. (שם יקבל מטיבנו פרס על גדלות מעלת הוראתו ותבונת יחסיו עם סטודנטיו).
לא יכולנו להיפרד ממארחנו האהוב, לפני שיבטיח לו מלווינו הנאמן להוקיר כל מאמץ מצידם לעשות טובה עם אחינו בני ישראל, המצויים בצרה ובשביה תחת אימת האיסלמיה הפונדמנטאליסטית הנוראה, ובעיניים מייחלות, כולנו החלטנו להיטיב עמהם בכל אורחותנו, ולהתפלל לשלומם של אלו, שיבוא ויגדל אורם עד למאוד, ומלכות הרשע תבולע לעולם ועד. כי זאת ידענו, שרק מהם יבוא ישענו.

מידיו של זה נמסרנו לחלל גרעין הכפר הסודי עוספיה. שם לא קיבלנו אדם, ורק היטו את שאלותינו בדחיה קלה "שאל את השאלה הבאה", ולא קיבלנו מענה לציפיות ליבנו הנכזב, ולא ידענו את נפשנו בלהט לידע הסוד. כי עד כה הסבירו לנו פנים, במקומות גלויותנו הקודמים, והורונו כיצד עלינו לנהוג באם נחליט ברוב חוכמתנו להיות כאחדים מהם, והבטיחונו כי מיד יפתחו לנו שערי אורו של עולם ושלמות רוחו, ונדע את המוטל עלינו לעשותו ומהו מובנו. אך, אנו, את יהבנו תלינו על מורה הדרך המקומי, אשר הבטיחנו זה לא מכבר, ואף הראנו בלהטי כישופיו, שיודע אף יודע הוא רזי סתריהם, ואף רמז לנו ברמיזות קרוצות, מנין שאב ברוב תחבולות פירורים על הנכסף ליידע. ואנו כי נעריך את יושרו נמתין עוד מעט קט, כדי שיפתחו לנו שערי אורם של אלו המתקראים "דרוזים".
בלוקחו אותנו עימו, סייר יודע הנסתרות בשבילי הכפר, כבתוך ביתו שלו, והראנו אף הראנו את מקום תפילתנו העתיק, מזמן היות רגלינו שולטת בארץ הקודש, עוד מזמן הקדמונים כותבי הגמרות הקדושות. על שטיח הגג של המשפחה החשובה, לביב אבו רוקוב, (אשר שלחה לבטן האדמה רבים מטובי בניה בעבור אהבתם את הציונות, ובניה אלו כבר מהלכים הם, ברוב זריזותם, על פני האדמה שנים רבות בלבוש ושם אחרים), צפינו בלב רוגש על הארץ הקדושה, באזור נחלותיהם של השבטים – אשר, זבולון ומנשה, ולא ידענו את נפשנו מרוב אושר וגיל, בראותינו את גודל עוצמת אחיזתנו בקרקע העמק. הוי, עמק תפארת, עלץ ליבנו למזכר הפזמון. ובזוכרנו את ימי נעורינו ב"מחנה עוספיה", כמעט יצא ליבנו אל ההרים והוואדיות שלמרגלותינו במשחק סיירים קדמון, ועוד זכור אזכור את המדריך ה'חתיך' מהקומונה של כרכור, בן הקיבוץ המחוספס, שליוונו בימי נעורינו ב"השומר הצעיר" (=שמו"ץ), וה"חולצה כחולה עם שרוך לבן", והאבטיחים שניזללו בלילות ירח בשדות גניגר. הוי, היו ימים….