תיאורים של אתרוגים בפסיפסים מהתקופה הביזנטית

האתרוג, Citrus medica, שייך לעצים מקבוצת ההדרים הנמנים עם משפחת הפיגמיים Ruteceae (איור 1). שמו המדעי מעיד עליו שהגיע מארץ מָדַי, וסבורים שהאתרוג הגיע מהודו או ממזרח אסיה דרך פרס למערב יבשת אסיה. האתרוג הוא הראשון מבין מיני ההדר שהגיע למערב אסיה ואירופה ולאחר הפצתו וגידולו ביוון, איטליה וסביב אגן הים התיכון, הוא נעשה לאחד מהמינים החשובים באזורים אלו. מניחים שהעץ הובא לראשונה לישראל בידי שבי ציון מבבל במאות חמישית-שישית לפסה"נ. בתקופה זו הוא כבר מזוהה עם "פרי עץ הדר", אחד מארבעת המינים שמצווה ליטול אותם בחג הסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כ"ג, מ').

לחצו להורדת המאמר: אביטל ענת, 2016, אתרוג בפסיפסים, מאמר ליבול שיא, גיליון מס' 119, יוני 2016, עמ' 68-62

הפרי מוזכר בתלמוד בשמו אתרוג ובשמות נוספים: תרונגייא, אתרוגא, אתרונגא: "כהדא תרונגייא הוין מצפצפין תמן והוה רב נחמן בר יעקב יהב אתרוגא מתנה לבריה" (ירו' סוכה, פ"ג, ה"י, ט"ז, ע"ב); "כל האומר אתרונגא תילתא ברמות רוחא או אתרוג כדקריוה רבנן או אתרוגא דאמרי אינשי" (בבלי נשים, קידושין, ע', א'). כינויים אלו שמקורם בשפה הפרסית או בסנסקריטית: 'תוּרוּנג', גם הם מעידים על מקום מוצאו הקדום. האתרוג מוזכר בדברי חז"ל בנושאים הלכתיים ומסחריים הקשורים בו, למשל בנוגע לזיהוי פרי 'עץ הדר' כאתרוג והלכות נטילת ארבעת המינים: "עץ שפריו הדר ועצו הדר אי זה זה זה אתרוג" (ירו' סוכה, פ"ג, ה"ה, י"ד, ב'). חז"ל ציינו את שכיחותו אפילו ברשות ילדים בחג הסוכות בזמן שבית המקדש היה קיים: "מיד תינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן" (ירו' סוכה, פ"ד, ה"ד, י"ט, ע"א). עוד מסופר על אירוע בו חוגגים בבית המקדש השליכו אתרוגיהם על מי שנסך מים על רגליו: "שפעם אחת ניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם" (ירו' סוכה, פ"ד, ה"ו, כ', ע"א), אולי מפני שמחירו היה הזול והפרי היה מצוי בידיהם. מאוחר יותר, לאחר חורבן הבית השני מסופר שהחכמים היו מעבירים זה אל זה אתרוגים: "מעשה ששלח לו ר' יוסי ברבי אתרוג גדול מציפורי ואמר זה בא בידי מקסרי…" (תוספתא דמאי, פ"ג, י"ז). מסיפור זה עולה שהחכמים נהגו להקפיד על אתרוגים מהודרים וגדולים במיוחד ושגידלו אתרוגים משובחים אלו בקיסריה.

אתרוג בעל מותן צר ('גרטל') (איור 2) נראה פעמים רבות בעיטורי התקופה. גם כיום גדלים אתרוגים בעלי מותן צר בצורה ספונטנית על העצים, באחוזים נמוכים, כ- 1-2% מכלל האתרוגים, ויהודים מקהילות מרוקו מעדיפים דוקא אותם לצרכי מצוות ארבעת המינים בחג הסוכות.

איזכורים של האתרוג בספרות יוונית ורומית

הסופרים מן התקופות הקלאסיות הרבו לשבח את העץ ופריו. תאופרסטוס היה הראשון מבין הסופרים היווניים שהזכיר את המעלות הרפואיות של האתרוג ולימד דרכים לגידולו. גם סופרים רומיים תיארו את העץ, ופליניוס הזקן היה הראשון שכינה האתרוג בשם Citron, הוא שיבח את העץ ותיאר את תכונותיו הרפואיות כאנטידוט נגד רעלים. לדבריו, מבין שאר העצים מפרס, אין עץ נוסף המשובח והמומלץ מאוד ליבוא.

הופעות של אתרוג באמנות היהודית בתקופה הרומית

האתרוג מופיע באמנות היהודית של תקופת בית שני בגילופי אבן, פניו חרוצים, אך מותניו אינן מוצרות. אתרוגים עוצבו על מכסה ארון קבורה מאבן מקברי המלכים מהמאה הראשונה, על גמלון חזית מערת יהושפט מהמאה הראשונה ועל מטבע השנה הרביעית למלחמת היהודים ברומאים. אתרוגים צרי מותניים עוטרו רק לאחר חורבן הבית השני על מטבעות יהודיים, שם הם נראים בשילוב עם ארבעת המינים, למשל, על סלע בר כוכבא מן השנה הראשונה למלחמה וסלע מן השנה השנייה למלחמה. מעניין לציין שבתקופה זו גם באמנות שמחוץ לישראל נראים רק עיצובים של אתרוגים מפוספסים וללא מותן מוצר כלל.

עיצובים של אתרוגים בפסיפסים מהתקופה הביזנטית

בתקופה הביזנטית, כבר נראים באמנות אתרוגים עם מותניים צרים. עיצוב של אתרוג שמותניו צרות עוצב למשל, במסגרת של מדליוני קוציץ בפסיפס מ"הווילה של הבַּזְיָר" מארגוס, יוון, המתוארך למחצית הראשונה של המאה השישית (איור 3).

מרבית התיאורים של אתרוגים בפסיפסים מארץ ישראל הם של פרות בעלי מותניים צרים. גידול אתרוגים על העצים נראה בפסיפס הציפורים הנודע מקיסריה, מהמאה השישית לסה"נ (איור 4). פעמים שהאתרוג מתואר בודד בהקשר עיטורי וממלא חלל או למטרות ראווה במדליון גיאומטרי, מכנסיית אבו-חוף, מהמאה שישית לסה"נ (איור 6), במדליון קוציץ בכנסיית המולד מבית לחם, מהמאה חמישית לסה"נ (איור 5) או בזוגות, בכנסיית המרטיר מבית שאן, מהמאה השישית כנראה (איור 7).

האתרוג לעיתים משולב בקערה עם פירות נוספים, בהקשר למזון שהיה נהוג להגיש לאורחים כמנהג ה'קסניה', בבית הכנסת של בית אלפא מהמאה שישית לסה"נ (איור 8). אתרוג מיוחד בעיצובו הריאליסטי מעוטר על רצפתה של כנסיית בית לויה, מסוף המאה הרביעית לסה"נ. אתרוג זה חצוי ונראים בו גרעיניו הנתונים בתוך מחצית הפרי והם מאורגנים בחוסר סדר אופייני. ייתכן שתיאור זה מתקשר לענף כלכלי-חקלאי מקומי לייצור של זרעים איכותיים לריבוי העץ (איור 9). באמנות בתי הכנסת היהודיים מעוצב האתרוג פעמים רבות בספין ארון הקודש, בצמוד למוטיבים יהודיים פולחניים, המנורה, המחתה ואגודת הלולב. במקרים אלו האתרוג מתואר בהקשר לתפקידו בארבעת המינים הניטלים בחג הסוכות, בבית הכנסת של ציפורי מהמאה החמישית לסה"נ (איור 10)

ובבית הכנסת של חמת טבריה מהמאה הרביעית לסה"נ (איור 11).

אתרוגים ללא הצרה במותניים שצורתם אובלית, מעוטרים לעיתים יותר רחוקות, והם משולבים על עץ בכנסיית דיר קלעה, מהמאה השישית לפסה"נ (איור 12), מאוכלסים במדליון גיאומטרי ברצפת הקפלה ממצדה, מהמאה החמישית לסה"נ (איור 13) ופעם אחת מעוצבים כאיור על חזית אמפורה, מאתר נחל שקמה, מהמאה השישית לסה"נ (איור 14).

רשימת 34 הפסיפסים בהם מופיע אתרוג בארץ ישראל:

 סיכום

העיצובים הראשונים של האתרוגים באמנות נראים רק בתקופה הרומית. בתחילה עוצבו רק אתרוגים מפוספסים וללא מותניים מוצרים ('גרטל'), ובתקופה הביזנטית כבר ניכרים באמנות אתרוגים צרי מותן. מרבית התיאורים של האתרוג עוצבו במאות החמישית והשישית לסה"נ, במצג גדילה טבעי על העץ, מאוכלסים במדליונים או מוגשים על צלחת תקרובת לאורחים.

שכיחות הופעות האתרוג בפילוח מגזרי של הפסיפסים נוטה לטובת המגזר היהודי. האתרוג מתואר ב-50% מהפסיפסים היהודיים בהם אותרו תיאורים חקלאיים (9 מתוך סך של  18). בעוד שהאתרוג מעוצב רק ב-33% מן הפסיפסים השומרוניים (1 מתוך סך של 3) ובשכיחות נמוכה עוד יותר של 26% בפסיפסים הנוצריים (23 מתוך סך של 89). עובדות אלו מחזקות את הידוע על הקשר ההדוק והייחודי של הקהילה היהודית עם המוטיב בעל הערך הפולחני, המקושר ב- 80% מן הפסיפסים היהודיים לארבעת המינים. בניגוד לכך, אתרוג משולב כאלמנט בעל ערך עיטורי וללא הקשר פולחני במבנים הנוצריים ובבית הכנסת השומרוני של בית שאן.

מקור התמונות:

כל התמונות צולמו על ידי מחברת המאמר, למעט התמונות בהן מצויין אחרת.