השקד המצוי,  Amygdalus communis L.,  נמנה עם משפחת הורדיים Rosaceae. מוצא השקד ממערב אסיה, מצורת הבר של תת-המין spontanea הנבדל מהשקד המתורבת בעיקר בפירותיו הקטנים, קליפתו העבה ומרירות זרעיו.[1] השקד נמנה עם העצים הראשונים שתורבתו לחקלאות. תחילה הועבר השקד לאזור המזרח הקרוב והוכנס לחקלאות, משם עבר ליוון ולצפון אפריקה, ולכל ארצות אגן הים התיכון. תקופת תחילת הביות לא הובהרה די צורכה, אולם יש הסוברים שתחילת התירבות של השקד חל כנראה במקביל להכנסתם לתרבות של עצים נוספים כמו הזית, הגפן והתמר, בתקופה הכלכוליתית (6,300-5,300 (שנה BP. ביות השקד נעשה תוך כדי בירור של טיפוסים בעלי גלעין דק יחסית וקל לפיצוח, וזרע גדול ומתוק, הידוע בשם var. dulcis, המכיל רק עקבות של אמיגדלין. עיקר חשיבותו של השקד בישראל נובעת מיכולתו להצליח בקרקעות גיריות ומדרישותיו הצנועות למים. במהלך הכנסת השקד לתרבות חל מעבר מריבוי מיני לריבוי וגטטיבי באמצעות הרכבה,[2] כמו במירב עצי הפרי, משום שבדרך זו אפשר לקיים את הייחוד של רוב זני השקד התרבותיים, שהם בדרך כלל הטרוזיגוטיים מאוד מבחינה גנטית[3] (שפיגל 1976, 271; זהרי 1982, 422-421; חומסקי 1984, 136; אלון 1990, 139; זהרי 1993, 137; Hyams 1971, 30-31; Dalby 2003, 6; Zohary et al. 2012, 147-149).

השקד נאסף כנראה מהבר כבר לפני 10,000 שנים באזור הלבנט; זרעי שקד מהתקופה הניאוליתית, 12,000 שנה BP, נמצאו בחפירות בנתיב הגדוד ובגלגל, ובחפירות בעתלית ים מהתקופה הניאוליתית C, 10,000-9,500 שנה BP. שקדים נמצאו גם בחפירות בבאב-א-דרע מתקופת הברונזה הקדומה. בזרעים מן הממצא הארכיאולוגי לא ברורה ההבחנה בין זרעים מתורבתים של שקד לבין זרעים שנאספו מן הבר, וכיום קשה לדעת אם השקד התרבותי מתוק הזרעים גדל בארץ (Zohary et al. 2012, 173-174; זהרי 1982, 421). שקדים מפוחמים נמצאו בחפירות הרקולנאום מבניין שבדקומאנוס מאקסימוס (Stefani 2010, 54).

השקד מוזכר כבר במקרא[4] ומקור שמו, כנראה, מתאר את פריחתו המוקדמת והבשלתו המהירה.[5] השקד המוזכר בדברי חז"ל מזוהה עם השקד המצוי והוא מוזכר בנושאים של מעשרות,[6] פאה,[7] כלאיים[8] והרכבה[9] (פליקס 1967, 103-102; פליקס 1994, 148-143).

ספרות יוונית ורומית[10]

וארו הזכיר את השקד בעניין חיבתו לאקלים לא קר (Varro I, 6, 1) וכתב שדבורים ניזונות מהצוף של פרחי השקד בתחילת האביב (Varro III, 16, 22). קולומלה המליץ לזרוע את השקד בתחילת פברואר באדמה יבשה וחמימה, להמתקת התנובה של העץ הוא המליץ להשרות הזרע טרם הזריעה בדבש, דבר שגם יחיש את הלבלוב, הוא הזכיר שההרכבה בעצי השקד צריכה להיעשות בסוף דצמבר (Columella V, x, p. 249. XI, ii, pp. 462, 483). פלניוס כתב על הרכבה של שזיף על גבי כנה של שקד, להמתקת שקדים מרים הוא המליץ ליצור חתכים בגזע ליציאת הנוזלים, תחיבת אבנים בחתכים או חיגור השורשים (Plinius XV, 12; XVII, 43). גלנוס המעיט בערכם התזונתי של השקדים ותכונותיהם לטיהור הגוף (Galenus 29, 612, p. 93-94).

אומנות חוץ

כנראה שאין הופעות של שקדים באומנות, למעט מקרה בודד בתיאור מרצפת הפסיפס 'הבית הלא מטואטא', 'asaroton oikos', מפרגמון, המתוארכת למאה השנייה לפסה"נ (Dunbabin 1999, 27), בין שאר פריטי פסולת המזון, מפוזרים שקדים קלופים ושקדים על קליפותיהם.

פסיפסים מארץ ישראל

עץ השקד מעוטר פעמים בודדות בלבד בפסיפסי ארץ ישראל, לעומת זאת בפסיפסים מרחבי האימפריה, כנראה שכלל לא ניתן להצביע על עיטור בעץ השקד, דבר היכול ללמד על יצירות עצמאיות ומקוריות מארץ ישראל. יתרה מכך, העיטור המקורי בעצי השקד בפסיפסי ארץ ישראל יכול ללמד על חשיבותו הרבה יותר של העץ מבחינה כלכלית-מקומית, בארץ ישראל, לעומת חשיבותו הפחותה, כנראה, בארצות אחרות.

כל עיטורי השקד כוללים ענפים של העץ נושאים עלים וחלקם נושאים גם פירות ופרחים. עיטור מיוחד במינו, מקורי לחלוטין ומרהיב ביופיו, נראה בבית הכנסת השומרוני מסמארה. על קצות הענפים נראים פרחים זעירים, גביע הפרח מעוצב באמצעות אבנים אדמדמות והפרחים בצבע לבן המייצגים את פריחת השקד בחורף ועל הענף מוצגים גם פירות דו-גוניים מאבנים חומות-אדמדמות וכתומות המייצגים את פירות השנה הקודמת. זהו תיאור מדויק וריאליסטי של ענף השקד הפורח בעיצומו של החורף הישראלי. הענף נושא פרחים לבנים-ורדרדים ורעננים מהחורף הנוכחי ופירות חומים כהים מהשנה הקודמת. הפרחים לבנים ומרכזם אדמדם- משום שעלי הכותרת לבנים, אך בסיס עלי הכותרת ובסיס זירי האבקנים אשר במרכז הפרח אדומים. עץ שקד נוסף הנושא עלים ופירות מעוטר בכנסיית דיר קלעה, גם כאן ייתכן ומתוארים בקצות הענפים פירות אדמדמים מהשנה הנוכחית, לצד פירות מהשנה הקודמת בצבע חרדל הממוקמים בחלקם הפנימי של הענפים. ייתכן שעיטור זה יוצר בהשראת התיאור מבית כנסת סמארה שאיננו מרוחק. ענפים של שקד ללא פירות מעוטרים בקפלה ממצדה ובבית הכנסת חמת טבריה כנראה מאויר ענף שקד ליד דמותה של עונת הסתיו. פרי בודד של שקד עוצב בצמוד לדמותה של עונת הסתיו מבית הכנסת של ציפורי.

סיכום הופעות השקד בפסיפסי ארץ ישראל

רשימת 5 הפסיפסים בהם מופיע שקד:

השקד מופיע בחמישה מבנים מהמאות רביעית עד השישית, בשכיחות דומה בין המגזרים הנוצרי, היהודי והשומרוני, בעיקר בפסיפסים מאיכות 3,[11] המפוזרים בכל אזורי הארץ, למעט הנגב.

הערות שוליים:

[1] מרירותם של הזרעים נובעת מנוכחות התרכובת 'אמיגדלין' (Amygdalin C₂₀H₂₇NO₁₁) שהיא גליקוזיד ציאנוגני, כלומר, תרכובת צמחית המכילה סוכר המתפרקת לשמן שקדים ולציאניד הרעיל לגוף לאחר ריסוק הזרע, לעיסתו או פציעה אחרת בזרע. אכילת כמות של עשרות בודדות של זרעים מרים עלולה לגרום מוות לאדם בוגר; חז"ל הכירו שקדים מרים ושקדים מתוקים וידעו להבדיל ביניהם, הם גם מצאו דרכים להמתיק השקדים המרים על ידי קלייה באש: "שקדים המרים קטנים חייבין גדולים פטורין מתוקים גדולים חייבין קטנים פטורין …הואיל ויכול למתקן ע"י האור" (בבלי חולין, כ"ה, ע"ב).

[2] ולא ניתן להשריש ייחורים של שקד (Zohary et al. 2012, 147).

[3] אם כי בשקד, בניגוד לעצי פרי אחרים, ניתן לברור זרעים מעצים הנושאים פירות מתוקים ואותם לזרוע ולשמר את מתיקות הפירות לדורות הבאים (Zohary et al. 2012, 147).

[4] בני יעקב הורידו אותו מצרימה "וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מ"ג, י"א).

[5] שקד=שוקד: "מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה; וַיֹּאמֶר יְיָ אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ" (ירמיהו א', י"א-י"ב).

[6] "מאימתי הפירות חייבות במעשרות … והשקדים משיעשו קליפה" (משנה מעשרות, פרק א', ב').

[7] "ובאילן האוג והחרובין והאגוזים והשקדים והגפנים והרמונים והזיתים והתמרים חייבין בפאה" (משנה פאה, פרק א', ה').

[8] "ובאילן האגסים …התפוח והחזרד הפרסקים והשקדין והשיזפין והרימין אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה" (משנה כלאיים, פרק א', ד').

[9] "לוזון ובוטמין מה נפק מביניהון פיסטקין" (ירו' כלאיים, פ"א, ד'); כנראה סברו שהרכבה של שקד (לוזים הם שקדים בלשון המקרא ובארמית) על עצי 'בוטמין', שהם עצי האלה הארץ ישראלית (Pistacia palaestina) ועצי האלה האטלנטית (Pistacia atlantica) – יוצרת פירות מכלוא: 'בטנים' – הם ה'פיסטקין' ('פיסטוק' בלשון המודרנית) פירות האלה האמיתית (=אלת הבטנה, Pistacia vera) (פליקס 1967, 107-106).

[10] ביוונית – amygdalon, הזן המתוק קרוי karyon Thasios, הזן המר karyon pikron, בלטינית- amygdalum (Dalby 2003, 6).

[11] אשר בהם מגוון מיני הגידולים גדול ביותר, לחצו וראו בפרק ניתוח סטטיסטי.